מנקודת המבט המקראית
האם אלוהים תומך במלחמות?
במרוצת ההיסטוריה קמו המוני מצביאים, מנהיגים ואפילו אנשי כמורה שהכריזו מלחמה או תמכו בה בשם אלוהים. ב־1095, בברכת האפיפיור אוּרְבַּן ה־2, יצא מסע הצלב הראשון לגאול את ירושלים ”עיר הקודש” למען הנוצרים. אך בטרם הגיעו למחוז חפצם, חוסלו המוני צלבנים בידי הטורקים, שקנאותם לאללה לא נפלה בעוצמתה מאמונת הצלבנים בשילוש.
באוגוסט 1914 במלחמת העולם הראשונה כתב חייל גרמני צעיר ממחנהו הצבאי: ”אם יש צדק והכוונה אלוהית בתולדות האדם — ובזה אני משוכנע לחלוטין — הניצחון חייב להיות שלנו”. באותו חודש, הוציא הצאר ניקולַי ה־2 את חילות רוסיה נגד גרמניה והכריז: ”הריני שולח את איחוליי הלבביים לחיילי האמיצים ולבני בריתי האצילים. אלוהים עימנו!”
חדורי עוז נפש יצאו מיליוני חיילים לחזית באמונה שלמה שאלוהים לצדם. רבים מאמינים שאלוהים מרשה את קיום המלחמות למען שמירת החירות, ומצביעים על המלחמות בתנ״ך כתימוכין לכך. האם הם מפרשים נכונה את דבר־אלוהים?
המלחמות של עם ישראל הקדום
יהוה אלוהים קבע כי על בני ישראל לצאת למלחמה כדי לגרש מן הארץ המובטחת את הכנענים המושחתים (ויקרא י״ח:1, 24–28; דברים כ׳:16–18). כפי שהמבול שימש בידיו כדרך להעניש את עושי הרע והאש שימשה אותו בסדום ועמורה, היו בני ישראל כלי בידיו להוציא לפועל את משפטו (בראשית ו׳:12, 17; י״ט:13, 24, 25).
על־פי המקרא, עם ישראל יצא למלחמות נוספות בהכוונת אלוהים, בדרך כלל כדי להדוף אויבים שקמו עליו ללא התגרות מצדו. כל עוד שמע העם בקול אלוהים, היתה ידו על העליונה (שמות ל״ד:24; שמואל ב׳. ה׳:17–25). עם זאת, כאשר העז העם לצאת למלחמה בניגוד לעצת אלוהים, נחל הוא במקרים רבים מפלה קשה. תן דעתך למקרה של המלך ירבעם. תוך התעלמות מאזהרה נבואית מפורשת, הוציא את צבאו הגדול למלחמת אזרחים נגד יהודה. בתום המולת הקרב התברר שחמש מאות אלף מחייליו נפלו חלל (דברי הימים ב׳. י״ג:12–18). אפילו המלך הנאמן יאשיהו יצא למלחמה לא לו, והחלטתו הפזיזה עלתה לו בחייו (דברי הימים ב׳. ל״ה:20–24).
מה אנו למדים מפרשות אלו? שבישראל הקדומה ההחלטה להילחם היתה נתונה בידי אלוהים (דברים ל״ב:35, 43). הוא הוציא את עמו להילחם למען מטרות מסוימות, ואותן מטרות מומשו לפני זמן רב. יתרה מזו, יהוה ניבא ש”באחרית הימים” משרתיו ’יכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות’ ו”לא ילמדו עוד מלחמה” (ישעיהו ב׳:2–4). ברור אפוא, שהמלחמות במקרא אינן מצדיקות את הסכסוכים בני זמננו, ושאף אחד מהסכסוכים אינו מתנהל בהכוונת אלוהים או במצוותו.
תורת המשיח והשפעתה
בתקופת חייו עלי אדמות הראה ישוע כיצד להמיר שנאה באהבה בלתי אנוכית וציווה: ”אהבו זה את זה כמו שאני אהבתי אתכם” (יוחנן ט״ו:12). עוד אמר: ”אשרי רודפי שלום” (מתי ה׳:9). המילה היוונית המתורגמת ל”רודפי שלום” אינה מצביעה אך ורק על תחושת שלווה. היא מקפלת בתוכה את המאמץ לטפח שלום, לפעול לכינון רצון טוב.
כשנעצר ישוע, ניסה השליח פטרוס להגן עליו בכלי נשק. בתגובה לכך גער בו בן האלוהים ואמר: ”השב את חרבך אל מקומה, כי כל האוחזים בחרב, בחרב יאבדו” (מתי כ״ו:52). כיצד יישמו המשיחיים במאה הראשונה את המילים הללו? שים לב לציטטות שלהלן.
”בחינה מדוקדקת של כל המידע המצוי בידינו [מעידה] כי עד לימי מרקוס אאורליוס [121–180 לספירה], שום משיחי לא התגייס לצבא ושום חייל לא נותר בשירותו הצבאי אחרי שנעשה למשיחי” (עליית הנצרות [The Rise of Christianity]).
”התנהגותם של המשיחיים [הקדומים] היתה שונה מאוד מזו של הרומאים. ... הואיל וישוע הטיף לשלום, לא היו מוכנים הם להיות חיילים” (עולמנו במרוצת הדורות [Our World Through the Ages]).
בשל סירובם של תלמידי המשיח לשרת בצבא הקיסר, הוצאו רבים מהם להורג בידי הרומאים. מדוע החזיקו המשיחיים בעמדה כה חריגה? מפני שישוע לימד אותם להיות רודפי שלום.
מלחמות בנות זמננו
תאר לעצמך מחזה מחריד שבו תלמידי המשיח ניצבים בשני צדי המתרס ומנסים להרוג זה את זה. תרחיש כזה יעמוד בניגוד לעקרונות המשיחיים. מי ששומעים בקולו של אלוהי המקרא לא יפגעו באיש — אפילו לא באויביהםa (מתי ה׳:43–45).
המסקנה המתבקשת היא שאלוהים אינו נותן את ברכתו למלחמות בין בני אדם. מעצם היותם רודפי שלום, תומכים המשיחיים בשלום שיבוא על העולם כולו תחת מלכות אלוהים.
[הערת שוליים]
a המקרא מדבר על המונח ”הר מגידון” ומציג אותו ככינוי ל”מלחמת היום הגדול אשר לאלוהי צבאות”. אין הכוונה למלחמות אנוש, אלא להשמדה סלקטיבית של הרשעים בידי אלוהים. לפיכך, מלחמת הר מגידון אינה יכולה לשמש כהכשר למלחמות בנות זמננו או כעדות לברכת אלוהים עליהן (ההתגלות ט״ז:14, 16; כ״א:8).
[תמונה בעמוד 20]
הגנרל הספרדי פרנקו פרנסיסקו עומד לצד מספר כמרים קתוליים
[שלמי תודה]
U.S. National Archives photo
[תמונה בעמוד 21]
כמרים יוונים אורתודוקסיים מברכים חיילים לפני יציאתם לקוסובו, ב־11 ביוני 1999
[שלמי תודה]
AP Photo/Giorgos Nissiotis