המאבק הישן נושן לבריאות טובה יותר

ג׳ואן,‏ שהתגוררה בניו־​יורק,‏ חלתה בשחפת.‏ אולם היא לא חלתה בשחפת טיפוסית.‏ היה לה זן מוטאנטי של שחפת שחיסל חצי מכלל החולים בו והיה עמיד בפני כל התרופות.‏ אלא שג׳ואן לא טרחה לקבל טיפולים בקביעות,‏ ולפחות פעם אחת הדביקה אחרים במחלתה.‏ ’‏צריך לכלוא אותה’‏,‏ אמרה פעם הרופאה המתוסכלת שלה.‏

השחפת נחשבת ל’‏רוצחת’‏ קדומה.‏ היא הסבה סבל וגרמה למותם של מיליוני אנשים.‏ הוכחות למחלה נמצאו במומיות ממצרים העתיקה ומפרו.‏ כיום זנים שונים של המחלה שבים ומופיעים וגודעים את חייהם של שני מיליון איש מדי שנה.‏

בבקתה באפריקה,‏ שרוע קרליטוס בעריסה ואגלי זיעה מבצבצים על מצחו.‏ המלריה התישה אותו מאוד והוא אפילו לא היה מסוגל לבכות.‏ להוריו המודאגים לא היה די כסף לטיפול תרופתי,‏ ובסביבת מגוריהם לא ניתן היה למצוא שירותים רפואיים עבור בנם הפעוט.‏ החום לא הרפה,‏ ותוך 48 שעות הוא מצא את מותו.‏

בדומה לקרליטוס,‏ המלריה אחראית למותם של כמעט מיליון ילדים מדי שנה.‏ בכפרים שבמזרח אפריקה,‏ ילדים ככלל נעקצים בידי יתושים נושאי טפילי המלריה בין 50 ל־80 פעם בחודש.‏ יעילותן של התרופות נגד מלריה הולכת ופוחתת,‏ ובינתיים היתושים הללו מתעופפים להם למחוזות חדשים.‏ על־​פי האומדנים,‏ 300 מיליון איש סובלים מדי שנה ממלריה קשה.‏

קֶנֶט,‏ גבר בן 30 שהתגורר בסן־​פרנסיסקו שבקליפורניה,‏ ביקר לראשונה אצל רופאו ב־​1980.‏ הוא התלונן על שלשולים ועייפות.‏ כעבור שנה נפטר.‏ למרות שזכה לטיפול רפואי מידי מומחים,‏ גופו נעשה כחוש ולבסוף הוכרע על־​ידי דלקת ריאות.‏

כעבור שנתיים,‏ במרחק 000,‏16 קילומטר מסן־​פרנסיסקו,‏ החלה צעירה מצפון טנזניה לפתח תסמינים זהים.‏ תוך מספר שבועות היא כבר לא היתה מסוגלת ללכת,‏ וזמן קצר לאחר מכן נפחה את נשמתה.‏ תושבי הכפר שגרה בו כינו מחלה מוזרה זו בשם ג׳וליאנה,‏ משום שככל הנראה אדם שמכר בגדים עם הדפס בשם זה הדביק את הצעירה וכן נשים מקומיות אחרות.‏

הן קנט והן הבחורה מטנזניה לקו באותה מחלה:‏ איידס.‏ דווקא בתחילת שנות ה־80 של המאה ה־20,‏ שנדמה היה שמדע הרפואה הצליח להכניע את מרבית החיידקים המסוכנים,‏ החלה מחלה זיהומית חדשה זו להטריד את מנוחת האנושות.‏ תוך שני עשורים,‏ החל מספר הקורבנות שגבה האיידס להתחרות במגפה שפשתה ברחבי אֵיראַסיה במאה ה־14 — מגפה שהותירה את חותמה על אירופה לעד.‏

המגפה השחורה

התחקות אחר מוצאה של המגפה,‏ המכונה גם המוות השחור,‏ מביאה אותנו לשנת 1347,‏ כאשר ספינה שהגיעה מקְרים עגנה במֶסִינָה שבאי סיציליה.‏ בנוסף לכל הסחורות שהיו על סיפונה,‏ נשאה הספינה גם את המגפה.‏a תוך זמן קצר,‏ התפשטה המגפה השחורה ברחבי איטליה.‏

שנה לאחר מכן,‏ תיאר אָנְיוֹלוֹ דִי טוּרָה,‏ תושב סיינה שבאיטליה,‏ את הבעתה שאחזה בעיר מגוריו:‏ ’‏התמותה בסיינה החלה במאי.‏ המגפה היתה אכזרית ונוראה.‏ כל מי שחלה מת כמעט בו במקום.‏ מאות נפחו את נשמתם גם ביום וגם בליל’‏.‏ הוא הוסיף:‏ ’‏קברתי את חמשת ילדיי במו ידיי,‏ וכמוני כן רבים אחרים.‏ איש לא התייפח גם אם אובדנו היה קשה מנשוא,‏ משום שכולם ציפו שהמוות יתדפק גם על דלתותיהם.‏ המוני המונים מצאו את מותם,‏ עד כדי כך שכולם סברו שזה סוף העולם’‏.‏

תוך ארבע שנים,‏ מספרים כמה היסטוריונים,‏ התפשטה המגפה בכל רחבי אירופה וכשליש מהאוכלוסייה מצאה את מותה — ככל הנראה בין 20 ל־30 מיליון איש.‏ המגפה היכתה אפילו באיסלנד המרוחקת וגבתה את חייהם של חלק ניכר מתושביה.‏ בתחילת המאה ה־13 מנתה אוכלוסיית סין שבמזרח הרחוק 123 מיליון תושבים,‏ אך במרוצת המאה ה־14 פחת מספרה ל־65 מיליון,‏ קרוב לוודאי כתוצאה מהמגפה והרעב שבא בעקבותיה.‏

אין עוד מגפה,‏ מלחמה או רעב שהסבו סבל כה רב בסדר גודל שכזה.‏ ”‏זה היה אסון שאין שני לו בהיסטוריה האנושית”‏,‏ מציין הספר האדם והחיידקים (‏Man and Microbes)‏.‏ ”‏רבע עד מחצית מאוכלוסיית אירופה,‏ צפון אפריקה ואזורים מסוימים באסיה נמחקה”‏.‏

תודות לניתוקם משאר העולם ניצלו האמריקאים מידה הארוכה של המגפה השחורה.‏ אלא שהספינות שחצו את האוקיינוס הביאו נתק זה לסופו.‏ במאה ה־16,‏ השתוללו ב’‏עולם החדש’‏ מגפות שהסתבר שהיו קטלניות עוד יותר מהמגפה השחורה.‏

האבעבועות כובשות את אמריקה

עם הגעתו לאיי הודו המערבית ב־​1492 תיאר קולומבוס את המקומיים כ’‏טובי מראה,‏ בעלי תווי פנים נאים,‏ גובה ממוצע וגוף בנוי לתלפיות’‏.‏ אך יחד עם זאת,‏ הופעתם החיצונית החסונה רק הסוותה את רגישותם למחלות העולם הישן.‏

בשנת 1518 פרצה מחלת האבעבועות באי היספניולה.‏ מאחר שהילידים מעולם לא נחשפו לאבעבועות,‏ המיטה עליהם המחלה אסון כבד.‏ עד ראייה ספרדי העריך כי רק אלף מתושבי האי נותרו בין החיים.‏ תוך זמן קצר חדרה המגפה למקסיקו ולפרו ועשתה שמות גם במדינות אלה.‏

מאה שנה לאחר מכן הגיעו המתיישבים הצליינים לאזור מסצ׳וּסטס שבצפון אמריקה ונדהמו לגלות שהאבעבועות קטלו כמעט את כל תושבי המקום.‏ ”‏כמעט כל הילידים מתו מאבעבועות”‏,‏ כתב ראש הצליינים ג׳ון ווינטרופ.‏

האבעבועות היו רק סימן לבאות.‏ לפי מקור אחד,‏ מאה שנה לאחר הגעתו של קולומבוס,‏ הכחידו מחלות ’‏מיובאות’‏ 90 אחוז מאוכלוסיית העולם החדש.‏ מספר התושבים במקסיקו קטן מ־30 מיליון ל־3 מיליון ובפרו צנח מספרם מ־8 מיליון למיליון איש בלבד.‏ כמובן,‏ הילידים לא היו הקורבנות הבלעדיים של האבעבועות.‏ ”‏לכל אורך ההיסטוריה האנושית,‏ גבו האבעבועות את חייהם של מאות מיליוני אנשים,‏ הרבה יותר מהמגפה השחורה.‏.‏.‏ ומכל המלחמות במאה העשרים ביחד”‏,‏ נאמר בספר אבעבועות — הייסורים מהעבר והאיום העתידי (‏Scourge​—The Once and Future Threat of Smallpox)‏.‏

המלחמה טרם הוכרעה

על פניו נראה כיום כי מגפות הדבר והאבעבועות הן אסונות השייכים לעבר הואיל ואנו נתקלים בהן בעיקר בדפי ההיסטוריה.‏ במהלך המאה ה־20 היתה ידו של הגזע האנושי על העליונה במאבק נגד מחלות זיהומיות,‏ במיוחד במדינות מתועשות.‏ הרופאים גילו את מרבית מחוללי המחלות וכמו כן מצאו דרכים לרפאן.‏ (‏ראה מסגרת בעמוד הבא.‏)‏ דומה כי חיסונים חדשים ותרופות אנטיביוטיות מתפקדים כ’‏כדורי קסמים’‏ המסוגלים לחסל אפילו את העקשנית שבמחלות.‏

אף־​על־​פי־​כן,‏ כפי שמציין ד״ר ריצ׳ארד קראוס,‏ לשעבר מנהל המכון הלאומי האמריקאי לאלרגיות ומחלות זיהומיות,‏ ”‏כשם שמוות ותשלום מיסים הם חלק בלתי נפרד מחיינו,‏ כמוהן גם המגפות”‏.‏ שחפת ומלריה לא פסו מהעולם ומחלת האיידס משמשת תזכורת קודרת שמגפות קטלניות עדיין מהלכות אימים על כדור־​הארץ.‏ ”‏מחלות זיהומיות הן עדיין גורם המוות המוביל בעולם;‏ והן ישמרו על סטאטוס קוו זה למשך זמן רב”‏,‏ מבהיר הספר האדם והחיידקים.‏

יש רופאים החוששים שחרף ההתקדמות המזהירה במאבק נגד המחלות,‏ ההישגים בעשורים האחרונים הם רק זמניים.‏ ”‏הסכנה הנשקפת ממחלות זיהומיות לא חלפה מהעולם — אדרבא,‏ היא רק מחריפה”‏,‏ מתריע האפידמיולוג רוברט שופּ.‏ המאמר הבא יסביר מדוע.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏קטע מוגדל בעמוד 5]‏

תוך שני עשורים החל מספר הקורבנות שגבה האיידס להתחרות במגפה שפשתה ברחבי אירואסיה במאה ה־14

‏[‏תיבה/‏תמונות בעמוד 6]‏

ידע מול אמונה תפלה

כאשר המגפה השחורה סיכנה את אנשי משק ביתו של האפיפיור באַבִינְיוֹן במאה ה־14,‏ הסביר לו רופאו כי מערך של שלושה כוכבים — שבתאי,‏ צדק ומאדים — במזל דלי הוא הגורם העיקרי למגפה.‏

כעבור ארבע מאות שנה,‏ נפל ג׳ורג׳ וושינגטון למשכב עקב כאבי גרון.‏ שלושה רופאים בעלי שם טיפלו בזיהום על־​ידי הקזת 2 ליטרים דם מוורידיו.‏ תוך מספר שעות,‏ מצא החולה את מותו.‏ הקזת דם היתה שיטה רפואית מקובלת במשך 500,‏2 שנה — החל מימי היפוקרטס ועד לאמצע המאה ה־19.‏

הגם שאמונות תפלות ומסורות עיכבו את התקדמות הרפואה,‏ רופאים מסורים הקדישו מאמצים לגלות מהם מחוללי הזיהומים ולמצוא להם מזור.‏ להלן כמה מפריצות הדרך החשובות ביותר שלהם.‏

◼ אבעבועות.‏ אדוארד גֶ’‏נֶר פיתח בהצלחה חיסון נגד אבעבועות ב־​1798.‏ במרוצת המאה ה־20 נמצאו חיסונים יעילים גם במניעת מחלות אחרות,‏ כגון פוליו,‏ קדחת צהובה,‏ חצבת ואדמת.‏

◼ שחפת.‏ ב־​1882 זיהה רוברט קוך את חיידק השחפת ופיתח בדיקה לגילוי המחלה.‏ כעבור 60 שנה,‏ התגלה הסְטְרֶפְּטוֹמִיצִין,‏ המשמש כאנטיביוטיקה יעילה לטיפול בשחפת.‏ תרופה זו יעילה גם בטיפול בדבר בובוני.‏

◼ מלריה.‏ מימי המאה ה־17 ואילך,‏ הכינין — שמופק מקליפת עץ כִּינְכּוֹנָה — הציל את חייהם של מיליוני אנשים שחלו במלריה.‏ ב־1897,‏ זיהה רונלד רוס את יתוש האנופלס כנושא המחלה,‏ ומאוחר יותר נעשו מאמצים לפקח על ריבוי היתושים במדינות טרופיות כדי להקטין את שיעור התמותה.‏

‏[‏תמונות]‏

גלגל המזלות (‏למעלה)‏ והקזת דם

‏[‏שלמי תודה]‏

התמונות:‏ ”‏Biblioteca Histórica “Marqués de Valdecilla

‏[‏תמונות בעמוד 3]‏

כיום זנים שונים של השחפת שבים ומופיעים וגודעים את חייהם של שני מיליון איש מדי שנה

‏[‏שלמי תודה]‏

צילום בקרני רנטגן:‏ New Jersey Medical School–National Tuberculosis Center; אדם:‏ Photo: WHO/Thierry Falise

‏[‏תמונה בעמוד 4]‏

תגליף גרמני,‏ המתוארך לשנת 1500 בערך,‏ מתאר רופא החובש מסכת הגנה מפני המגפה השחורה.‏ המקור הכיל בשמים

‏[‏שלמי תודה]‏

Godo-Foto

‏[‏תמונה בעמוד 4]‏

חיידק מחולל דֶבֶר בּוּבּוֹנִי (‏דבר המפשעה)‏

‏[‏שלמי תודה]‏

Gary Gaugler/Visuals Unlimited ©