המאבק במחלות — הצלחות וכשלונות

היה זה ב־5 באוגוסט 1942 כאשר התחוור לד״ר אלכסנדר פְלֶמִינג כי אחד ממטופליו,‏ מכר שלו,‏ מוטל בין חיים למוות.‏ הגבר בן ה־52 חלה בדלקת קרום המוח שפגעה גם בעמוד השדרה,‏ ולמרות מאמציו הבלתי נלאים של פלמינג,‏ שקע ידידו בתרדמת.‏

חמש עשרה שנה קודם לכן,‏ גילה פלמינג במקרה חומר המיוצר על־​ידי עובש שצבעו כחלחל־​ירוק אותו כינה פניצילין.‏ הוא הבחין כי לעובש יכולת לקטול חיידקים;‏ אך הוא התקשה לבודדו לפניצילין טהור,‏ ובניסויים שערך השתמש בו כחומר מחטא בלבד.‏ אולם,‏ ב־​1938 החליטו האוורד פְלוֹרִי וצוות המחקר שלו באוניברסיטת אוקספורד להרים את הכפפה ולנסות לייצר כמות מספקת של פניצילין כדי שניתן יהיה לנסותו על בני אדם.‏ פלמינג צלצל לפלורי,‏ אשר הציע לשלוח לו את כל הפניצילין שהיה בהישג ידו.‏ זו היתה ההזדמנות האחרונה של פלמינג להציל את ידידו.‏

פלמינג הזריק פניצילין לשריריו של חברו אך ללא הועיל,‏ לכן החליט להזריק את התרופה היישר לעמוד השדרה שלו.‏ הפניצילין השמיד את החיידקים;‏ כעבור קצת יותר משבוע,‏ שוחרר חברו של פלמינג מבית־​החולים כשהוא בריא לחלוטין.‏ עידן האנטיביוטיקה הפציע והיה בבחינת אבן דרך חדשה בתולדות המאבק האנושי נגד מחלות.‏

עידן האנטיביוטיקה

כשהתרופות האנטיביוטיות הופיעו לראשונה הן שימשו על תקן של תרופות פלא.‏ כעת ניתן היה לטפל בהצלחה בזיהומים חשוכי מרפא שחוללו חיידקים,‏ פטריות או מיקרואורגניזמים אחרים.‏ תודות לתרופות החדשות,‏ פחת משמעותית שיעור התמותה עקב דלקת קרום המוח,‏ דלקת ריאות ושָנית.‏ זיהומים שנפוצו בבתי־​חולים,‏ שמשמעותם קודם לכן היתה גזר דין מוות,‏ חוסלו תוך מספר ימים.‏

מאז ימי פלמינג,‏ פיתחו החוקרים עשרות אנטיביוטיקות נוספות,‏ ופיתוחם של סוגים חדשים עדיין בעיצומו.‏ במרוצת 60 השנים האחרונות,‏ הפכו האנטיביוטיקות לנשק שאין לו תחליף במאבק להכנעת מחלות.‏ אילו ג׳ורג׳ וושינגטון היה חי כיום,‏ אין ספק שהרופאים היו מטפלים בכאבי הגרון שלו באנטיביוטיקה,‏ וקרוב לוודאי שהיה מחלים תוך שבוע פחות או יותר.‏ למעשה,‏ האנטיביוטיקה עזרה לכל אחד מאיתנו להיפטר מזיהום כזה או אחר.‏ אך יחד עם זאת,‏ מתברר כי לאנטיביוטיקות יש כמה מגרעות.‏

טיפול באנטיביוטיקה אינו יעיל נגד מחלות הנגרמות כתוצאה מנגיפים,‏ כמו איידס או שפעת.‏ נוסף על כך,‏ חלק מהאנשים אלרגיים לאנטיביוטיקות מסוימות.‏ ואילו אנטיביוטיקות בעלות טווח רחב של יישומים עלולות להרוג את המיקרואורגניזמים החיוניים לבריאות גופנו.‏ אולם,‏ הבעיה הגדולה ביותר אולי היא צריכת אנטיביוטיקה מעבר או מתחת למינון המתאים.‏

צריכה מתחת למינון המתאים משמעה שחולים אינם מסיימים את הטיפול באנטיביוטיקה כפי שהורה הרופא,‏ בין אם הסיבה לכך שהם חשים טוב יותר ובין אם הטיפול ארוך מדי.‏ בעקבות כך ייתכן שהאנטיביוטיקה לא תחסל את כל החיידקים הפולשניים וכך יתאפשר לזנים עמידים לשרוד ולהתרבות.‏ זה מה שקרה לעתים קרובות בעת הטיפול בשחפת.‏

לעומת זאת,‏ רופאים וחקלאים אשמים במינון עודף של תרופות חדשות אלו.‏ ”‏לעתים קרובות,‏ הרופאים בארצות־​הברית רושמים לחוליהם תרופות מעבר לנחוץ ובהרבה מדינות אחרות הן ניתנות כלאחר יד”‏,‏ מסביר הספר האדם והחיידקים.‏ ”‏הם האביסו את הצאן והבקר שלהם בכמויות גדולות,‏ לא כדי לרפא אותם ממחלה כי אם להאיץ את תהליך גדילתם;‏ זוהי הסיבה העיקרית לגידול בחיידקים העמידים”‏.‏ התוצאה,‏ מזהיר הספר,‏ היא ש”‏כבר לא יהיו לנו אנטיביוטיקות חדשות”‏.‏

להוציא בעיות אלה בנוגע לעמידותן של האנטיביוטיקות,‏ המחצית השנייה של המאה ה־20 נחלה נצחונות רפואיים רבים.‏ התקבל הרושם שחוקרי הרפואה היו מסוגלים למצוא תרופות כמעט לכל מחלה,‏ והחיסונים אף הפיחו תקוות שניתן להקדים תרופה למכה ולמנוע את המחלות.‏

המאבק מוכתר בהצלחה

‏”‏החיסון הינו סיפור ההצלחה הגדול בהיסטוריה בתחום בריאות הציבור”‏,‏ מציין דו״ח הבריאות העולמי ל־1999.‏ חייהם של מיליונים ניצלו תודות למבצעי חיסון ענקיים ברחבי העולם.‏ תוכנית חיסון עולמית הצליחה למגר את האבעבועות — המחלה הקטלנית שגבתה מספר קורבנות רב יותר מכל מלחמות המאה ה־20 גם יחד — ובעזרת מבצע דומה כמעט ונשכח זכרה של מחלת הפוליו.‏ (‏ראה מסגרת ”‏מנצחים את האבעבועות והפוליו”‏.‏)‏ ילדים רבים כיום מקבלים חיסונים כאמצעי מנע נגד מחלות שכיחות וקטלניות.‏

מחלות אחרות דוכאו בשיטות פחות דרמתיות.‏ במקומות שבהם שירותי התברואה ברמה גבוהה וקיימת מערכת לאספקת מים נקיים,‏ רק לעתים נדירות עלול להיגרם נזק עקב זיהומים המועברים במים כמו כולירה.‏ במדינות רבות הנגישוּת לרופאים ולבתי־​חולים הולכת ונעשית קלה יותר,‏ הווי אומר שניתן לאבחן את רוב המחלות ולרפאן בטרם יהיה מאוחר מדי.‏ תזונה ותנאי מחיה משופרים,‏ בד בבד עם אכיפת חוקים שנועדו לפקח על טיפול במזון ואחסונו,‏ תרמו אף הם להשבחת בריאות הציבור.‏

לאחר שהמדענים מפענחים את הגורמים למחלות הזיהומיות,‏ משרדי הבריאות הממשלתיים נוקטים צעדים מעשיים כדי לבלום את התפשטות המגפה.‏ הרי לך דוגמה אחת.‏ התפרצות של דֶבֶר בּוּבּוֹנִי בסן־​פרנסיסקו ב־​1907 המיתה מספר מועט של אנשים משום שהרשויות המקומיות פתחו ללא דיחוי במבצע לחיסול החולדות שפרעושיהן העבירו את המחלה.‏ לעומת זאת,‏ החל מ־​1896 וב־12 השנים הבאות תבעה אותה מחלה עשרה מיליון קורבנות בהודו משום שכל אותה העת הגורם העיקרי להיווצרותה לא זוהה.‏

המאבק נוחל כישלון

ללא ספק,‏ עד כה נרשמו נצחונות הרי חשיבות.‏ אך חלק מאותם נצחונות בתחום בריאות הציבור הם מנת חלקן של המדינות העשירות בלבד.‏ מחלות הניתנות לריפוי ממשיכות להמית מיליוני אנשים רק משום שאין מספיק אמצעי מימון למאבק בהן.‏ במדינות מתפתחות שירותי התברואה והבריאות לוקים בחסר ואין אספקת מי שתייה נקיים.‏ לכך יש להוסיף את ההגירה ההמונית של רבים מהאזורים הכפריים לערים הגדולות במדינות מתפתחות,‏ שרק מקשה את מילוי הצרכים הבסיסיים הללו.‏ כתוצאה מגורמים אלה,‏ עניי העולם סובלים מ”‏חלוקה חסרת פרופורציות של נטל המחלות”‏ כפי שמגדיר זאת ארגון הבריאות העולמי.‏

הסיבה המרכזית לחוסר איזון בריאותי זה אינה אלא אנוכיות קצרת רואי.‏ ”‏דומה כי חלק מהמחלות הזיהומיות הקטלניות ביותר בעולם רחוקות מאיתנו”‏,‏ מציין הספר האדם והחיידקים.‏ ”‏חלקן מצויות בלעדית או בעיקר באזורים הטרופיים או הסובטרופיים העניים”‏.‏ המדינות המפותחות והעשירות וכן חברות התרופות אינן ששות להקצות כספים ברוחב יד לטיפול במחלות אלו,‏ הואיל ואינן רואות בכך רווח ישיר.‏

גורם נוסף שתורם להפצת מחלות הוא התנהגות אנושית חסרת אחריות.‏ ואין דוגמה טובה יותר להמחיש מציאות קשה זו מאשר נגיף האיידס,‏ העובר מאדם לאדם דרך נוזלי הגוף.‏ למגפה זו לא נדרשו יותר משנים ספורות כדי להתפשט בעולם.‏ (‏ראה מסגרת ”‏איידס — מקור הסבל הגדול של ימינו”‏.‏)‏ ”‏המין האנושי הביא זאת על עצמו”‏,‏ טוען האפידמיולוג ג׳ו מקורמיק.‏ ”‏וזו לא הטפת מוסר כי אם עובדה”‏.‏

כיצד שיתף האדם פעולה שלא ביודעין עם נגיף האיידס?‏ הספר המגפה הבאה (‏The Coming Plague)‏ מונה את הגורמים הבאים:‏ שינויים חברתיים — והכוונה היא במיוחד להרגל להרבות בשותפים ליחסי מין — הובילו לגל של מחלות מין,‏ מה שמקל על הנגיף להתפתח וגורם לנשא להדביק רבים אחרים;‏ השימוש הרווח במזרקים מזוהמים ומשומשים להזרקת סמים או לצורכי רפואה במדינות מתפתחות נושא תוצאות דומות.‏ כמו כן,‏ תעשיית הדם הגלובאלית שתרמה אף היא להעברת נגיף האיידס מתורם אחד לעשרות אחרים שקיבלו את ’‏תרומתו’‏.‏

כפי שצוין קודם לכן,‏ צריכת אנטיביוטיקה מעבר או מתחת למינון המתאים תרמה להופעתם של חיידקים עמידים.‏ זוהי בעיה חמורה שרק הולכת ומחמירה.‏ בעבר ניתן היה לטפל בקלות בחיידק הסְטַפילוקוקוּס,‏ שלעתים קרובות גורם לזיהום בפצעים,‏ על־​ידי חומרים המופקים מפניצילין.‏ אולם,‏ ברוב המקרים תרופות אנטיביוטיות מסורתיות אלו אינן אפקטיביות.‏ לכן,‏ נאלצים הרופאים לפנות לאנטיביוטיקות חדשות ויקרות שבתי־​חולים במדינות מתפתחות אינם יכולים להרשות לעצמם,‏ למעט במקרים נדירים.‏ מה גם שלא מחייב שהתרופות האנטיביוטיות החדשות ביותר יחסלו את החיידקים,‏ וכך זיהומים בבתי־​החולים עלולים להיות יותר נפוצים וקטלניים.‏ ד״ר ריצ׳ארד קראוס,‏ לשעבר מנהל המכון הלאומי האמריקאי לאלרגיות ומחלות זיהומיות,‏ הגדיר את המצב בצורה קצרה וקולעת כ”‏מגפה של חיידקים עמידים”‏.‏

‏”‏האם מצבנו כיום טוב יותר?‏”‏

כיום,‏ בפתח המאה ה־21,‏ אין ספק כי איום המחלות הזיהומיות אינו הוסר כליל.‏ התפשטותו חסרת הרחמים של האיידס,‏ הופעתם של פתוגנים עמידים לתרופות,‏ ושיבתן המחודשת של מחלות השחפת והמלריה הרצחניות הן עדות לכך שהמלחמה טרם הוכרעה.‏

‏”‏האם מצבנו כיום טוב יותר מזה שהיה לפני מאה שנה?‏”‏ שאל זוכה פרס נובל ג׳ושוע לדרברג.‏ ”‏ברוב ההיבטים,‏ מצבנו החמיר”‏,‏ הוא אמר.‏ ”‏הקלנו ראש בחיידקים,‏ וכעת אנו קוצרים את התוצאות”‏.‏ האם ניתן להתגבר על התבוסה הנוכחית על־​ידי מאמץ נחוש של מדע הרפואה וכל אומות העולם?‏ האם בסופו של דבר יעלה בידי האדם לעקור מן השורש את המחלות הזיהומיות העיקריות,‏ וגורלן יהיה כגורל האבעבועות?‏ המאמר האחרון ידון בשאלות אלה.‏

‏[‏תיבה/‏תמונה בעמוד 8]‏

מנצחים את האבעבועות והפוליו

בסוף אוקטובר 1977,‏ איתר ארגון הבריאות העולמי (‏WHO)‏ את המקרה הטבעי האחרון של אבעבועות שחורות.‏ אָלִי מָאַווּ מאלין,‏ טבח בבית־​חולים שחי בסומליה,‏ לא חלה קשות במחלה,‏ ותוך מספר שבועות חש בטוב.‏ כל האנשים שבאו עימו במגע קיבלו חיסון.‏

במשך שנתיים תמימות המתינו הרופאים בחשש.‏ הוצע פרס בגובה 000,‏1 דולר לכל מי שידווח על עוד ”‏מקרה של אבעבועות פעילות”‏.‏ אף אחד לא הוכיח שהוא ראוי לפרס,‏ וב־8 במאי 1980,‏ הכריז ארגון הבריאות העולמי באופן רשמי ש”‏העולם וכל יושביו הצליחו להשתחרר מהאבעבועות”‏.‏ רק עשור לפני כן,‏ גרמו האבעבועות למותם של כשני מיליון איש מדי שנה.‏ לראשונה בהיסטוריה,‏ מחלה זיהומית רצינית נעקרה מן השורש.‏a

נראה כי מחלת הפוליו,‏ מחלת ילדים מתישה,‏ עומדת גם היא לחלוף מהעולם.‏ ב־​1955,‏ הפיק ג׳ונס סַלְק חיסון יעיל נגד פוליו,‏ ומבצע חיסון כללי החל בארצות־​הברית ובמדינות אחרות.‏ מאוחר יותר פותח גם חיסון הניתן דרך הפה.‏ בשנת 1988 פתח ארגון הבריאות העולמי בתוכנית כלל־​עולמית למיגור הפוליו.‏

”‏כאשר התחלנו במאמצי ביעור הפוליו ב־​1988,‏ שיתקה המחלה יותר מ־​000,‏1 ילדים מדי יום”‏,‏ מוסרת ד״ר גְרוּ הארלם ברונדטלנד,‏ לשעבר מנכ”‏לית ארגון הבריאות העולמי.‏ ”‏ב־​2001,‏ נרשמו פחות מ־​000,‏1 מקרים לאורך כל השנה”‏.‏ כיום,‏ המחלה נמצאת בפחות מעשר מדינות,‏ למרות הצורך בכספים נוספים כדי לעזור לאותן מדינות להיפטר סופית מהמחלה.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה]‏

ילד אתיופי מקבל חיסון נגד פוליו דרך הפה

‏[‏שלמי תודה]‏

WHO/P. Virot ©

‏[‏תיבה/‏תמונה בעמוד 10]‏

איידס — מקור הסבל הגדול של ימינו

האיידס התגלה כאיום העולמי החדש.‏ 20 שנה בערך לאחר שזוהה,‏ יותר מ־60 מיליון איש נגועים במחלה.‏ ורשויות הבריאות מזהירות כי האיידס ”‏עדיין בחיתוליו”‏.‏ שיעור ההידבקות ”‏נוסק לרמות שבעבר לא האמינו שהן אפשריות”‏,‏ והתוצאות באזורים מרובי נשאים הרסניות להחריד.‏

”‏רובם המכריע של האנשים החולים בנגיף הכשל החיסוני (‏איידס)‏ ברחבי העולם נמצאים בשיא הקריירה שלהם”‏,‏ מסביר הדו״ח של האומות המאוחדות.‏ כתוצאה מכך,‏ על־​פי ההערכות,‏ מספר מדינות בדרום יבשת אפריקה יאבדו בין 10 ל־20 אחוז מכוח העבודה שלהן עד שנת 2005.‏ הדו״ח מוסיף ואומר:‏ ”‏נכון להיום,‏ תוחלת החיים הממוצעת במדינות אפריקה שמדרום לסהרה היא 47 שנה.‏ אלמלא האיידס,‏ היא היתה יכולה להגיע ל־62 שנה”‏.‏

המאמצים להפיק חיסון עלו עד כה בתוהו,‏ ורק 4 אחוזים מקרב ששת מיליון נשאי האיידס במדינות המתפתחות מקבלים טיפול תרופתי.‏ המחלה עדיין חשוכת מרפא,‏ והרופאים חוששים שבסופו של דבר תתפרץ המחלה בקרב מרבית הנשאים.‏

‏[‏תמונה]‏

תאי לימפוציט מסוג T נגועים בנגיף הכשל החיסוני

‏[‏שלמי תודה]‏

Godo-Foto

‏[‏תמונה בעמוד 7]‏

עובד מעבדה בודק זן של נגיף קשה להכנעה

‏[‏שלמי תודה]‏

CDC/Anthony Sanchez