מנקודת המבט המקראית
האם דאגות וחרדות מעידות על חוסר אמונה?
”אסור לדאוג”. תחת כותרת זו כתב כומר בתחילת המאה ה־20 שלא זו בלבד שהדאגה לדברים חומריים אסורה אלא היא אף בבחינת ”חטא חמור ביותר”. שנים לאחר מכן, פרשן אחד שהתייחס בדבריו לנושא ההתגברות על דאגות וחרדות ציין: ”דאגה כמוה כהצהרה שאיננו מאמינים באלוהים”.
בשני המקרים המחברים הסיקו מסקנותיהם מדרשת ההר של ישוע שבה אמר: ”אל תדאגו” (מתי ו׳:25). הואיל והחרדות משפיעות על רבים מאיתנו כיום, אפשר שנשאל: האם על המשיחי לחוש רגשי אשמה על כך שהוא חש חרדה? האם חששות ודאגות מעידות על חוסר אמונה?
אלוהים מבין את אי־שלמותנו
המקרא אינו מלמד שחוסר אמונה הוא הגורם לכל החרדות. היות ואנו חיים ב”זמנים קשים”, זה כמעט בלתי אפשרי שלא לחוש רמה מסוימת של חרדה (טימותיאוס ב׳. ג׳:1). משיחיים נאמנים מתמודדים עם דאגות יומיומיות עקב בריאות לקויה, זקנה, דוחק כלכלי, מריבות משפחתיות ובעיות נוספות. אפילו בימי קדם התמודדו משרתי אלוהים עם חרדות.
חשוב על המקרה של לוט. כדי להימלט מהשמדת סדום ועמורה, הורה לו אלוהים לנוס אל ההרים. אולם לוט נתקף חרדה. הוא אמר: ”אל נא אדונָי”, והמשיך בקול מהוסס: ”ואנוכי, לא אוכל להימלט ההרה פן תדבָּקַני הרעה ומתִּי”. מדוע חשש לוט לנוס אל ההרים? המקרא אינו משיב על כך. אך תהא אשר תהא הסיבה, ברור שלוט היה מפוחד. כיצד הגיב אלוהים? האם הוא נזף בו על כך שלא נתן בו אמון? נהפוך הוא, יהוה התחשב בלוט והרשה לו להימלט לעיר שכנה (בראשית י״ט:18–22).
ישנן דוגמאות מקראיות אחרות של משרתים נאמנים שנתקפו חרדה לפרקים. הנביא אליהו נס על נפשו לאחר שקיבל איומים על חייו (מלכים א׳. י״ט:1–4). משה, חנה, דוד, חבקוק, פאולוס וגברים ונשים אחרים שהיו בעלי אמונה חזקה חשו אף הם חרדות (שמות ד׳:10; שמואל א׳. א׳:6; תהלים נ״ה:6; חבקוק א׳:2, 3; קורינתים ב׳. י״א:28). אך יחד עם זאת, אלוהים גילה כלפיהם חמלה והמשיך להשתמש בהם בשירותו, ומכאן יוצא כי הוא מגלה הבנה אמיתית כלפי בני אנוש לא־מושלמים.
”החטא הלוכד על נקלה”
אולם, חרדה מתמשכת עלולה להחליש אותנו ולגרום לכך שנאבד את מבטחנו באלוהים. השליח פאולוס התייחס לחוסר אמונה כאל ”חטא הלוכד על נקלה” (עברים י״ב:1). סביר להניח שפאולוס הודה והכיר בכך שגם הוא עצמו ’נלכד בנקל’ ברגעים של חוסר אמונה.
ייתכן שזה מה שקרה לזכריה כאשר מלאך בישר לו שאשתו תהרה. פעם אחת, תלמידיו של ישוע לא הצליחו לבצע נס מפאת ’מיעוט אמונתם’. עם זאת, אנשים אלה המשיכו ליהנות מחסדו של אלוהים (מתי י״ז:18–20; לוקס א׳:18, 20, 67; יוחנן י״ז:26).
בניגוד לכך, המקרא מכיל דוגמאות של אנשים שאיבדו כליל את אמונתם באלוהים ובעקבות זאת שילמו על כך מחיר כבד. לדוגמה, רבים מקרב עם ישראל שיצאו ממצרים לא הורשו להיכנס לארץ המובטחת עקב חוסר אמונתם. במקרה אחד הם אף דיברו סרה על אלוהים ואמרו: ”למה העליתונו ממצרים, למות במדבר? כי אין לחם ואין מים”. כהוכחה לאי־שביעות רצונו של אלוהים, שלח אליהם נחשים ארסיים כדי להעניש אותם (במדבר כ״א:5, 6).
תושבי עיר מגוריו של ישוע, נצרת, החמיצו את הזכות לחזות בניסים נוספים באזורם בשל חוסר אמונתם. יתרה מזו, ישוע גינה בחריפות את הדור המרושע של אותה תקופה בדיוק מאותה הסיבה (מתי י״ג:58; י״ז:17; עברים ג׳:19). לכן, אזהרתו הבאה של השליח פאולוס אכן במקומה: ”הישמרו, אחיי, שלא יהיה באיש מכם לב מרושע וחסר אמונה, הסוטה מאלוהים חיים” (עברים ג׳:12).
כן, במקרים קיצוניים, חוסר אמונה עלול לנבוע מלב רשע. אך הדבר שונה מהמקרים של זכריה ושל תלמידי ישוע בדוגמאות שהוזכרו קודם לכן. חוסר אמונתם נגרם עקב חולשה רגעית. אולם, דפוס חייהם הראה כי הם ”ברי לבב” (מתי ה׳:8).
אלוהים מודע לצורכינו
כתבי־הקודש עוזרים לנו להבחין בין דאגות שכיחות לבין חטא הנובע מחוסר אמונה. אין לבלבל בין דאגות יומיומיות ואף מעידות חד פעמיות של חוסר אמונה עקב חולשת אנוש לבין חוסר אמונה מוחלט באלוהים שמקורו בלב מרושע ואדיש. לפיכך, אל למשיחיים להיות טרודים מרגשות אשם רק משום שהם מתנסים בחרדות מפעם לפעם.
אף־על־פי־כן, יש לגלות משנה זהירות שמא החרדות ייצאו מכלל פרופורציה ויקנו אחיזה בחיינו. לכן, את דברי החוכמה שלו ”אל תדאגו לאמור מה נאכל? מה נשתה? ומה נלבש?” חתם ישוע במילים המנחמות הללו: ”הרי אביכם שבשמים יודע שצריכים אתם לכל אלה. אתם בקשו תחילה את מלכותו ואת צדקתו, וכל אלה יווספו לכם” (מתי ו׳:25–33).
[תמונה בעמוד 14]
השליח פאולוס התנסה בחרדות ודאגות