פרצופן של הדעות הקדומות
”סלק את הדעות הקדומות דרך הדלת, והן יחזרו דרך החלון” (פרידריך הגדול, מלך פרוסיה).
רג׳ס גר בפָּאלִיָד, כפר בהודו. בדומה לטמאים אחרים, עליו ללכת 15 דקות כדי להביא מים למשפחתו. ”אסור לנו להשתמש בברזים שחברי הקַסְטוֹת הגבוהות יותר בכפר משתמשים בהם”, הוא מסביר. כשהיה תלמיד בית־ספר, נאסר על רג׳ס וחבריו אפילו לגעת בכדורגל של הילדים האחרים. ”במקום זה שיחקנו עם אבנים”, הוא אומר.
”אני מרגישה שאנשים שונאים אותי, אבל אני לא יודעת למה”, אומרת כריסטינה, נערה מאסיה המתגוררת באירופה. ”זה מאוד מתסכל”, היא מוסיפה. ”אני בדרך כלל מעדיפה להתבודד, אבל גם זה לא ממש עוזר”.
”בגיל 16 למדתי לראשונה בחיי מה הן דעות קדומות”, אומר סטנלי ממערב אפריקה. ”אנשים זרים לגמרי אמרו לי לעזוב את העיר. בתיהם של כמה קרובי משפחה שלי הועלו באש וחשבון הבנק של אבי הוקפא. כתוצאה מכך, התחלתי לשנוא את השבט שהפלה אותנו לרעה”.
רג׳ס, כריסטינה וסטנלי הם קורבנות לדעות קדומות, והם לא היחידים. ”מאות מיליונים ממשיכים לסבול כיום מגזענות, אפליה, שנאת זרים והדָרָה [דחיקה לשוליים]”, מסביר קוֹאיצֶ’רו מאטְסוּאוּרָה, המנהל הכללי של ארגון האו״ם לחינוך, למדע ולתרבות (אונסק”ו). ”התנהגות בלתי אנושית שכזו, הניזונה מבורות ודעות קדומות, הציתה סכסוכים פנימיים במדינות רבות וגרמה לסבל אנושי בל ישוער”.
אם מעולם לא נפגעת מדעות קדומות, ייתכן שתתקשה להבין עד כמה טראומתי הדבר. ”יש שחיים עם המצב בשקט. אחרים מגיבים לדעות הקדומות בדעות קדומות אחרות”, מציין הספר עימות פנים אל פנים עם הדעות הקדומות (Face to Face Against Prejudice). באילו דרכים הדעות הקדומות מזיקות לחיים?
אם אתה בן לקבוצת מיעוט, ייתכן שתשים לב שאנשים מתרחקים ממך, שולחים לעברך מבטים עוינים או זורקים הערות מזלזלות על תרבותך. אולי אתה מתקשה למצוא הזדמנויות תעסוקה, אלא אם כן תהיה מוכן לעבוד בעבודה בזויה שאף אדם אחר לא מעוניין בה. אולי אינך מצליח להשיג מקום מגורים הולם. ילדיך עלולים להרגיש בודדים ודחויים על־ידי חבריהם לספסל הלימודים.
וגרוע מכך, דעות קדומות עלולות להדיח אנשים לאלימות ואף לרצח. למעשה, דפי ההיסטוריה מוכתמים בדוגמאות מצמררות של מקרי אלימות שנגרמו בשל דעות קדומות — לרבות טבח, השמדת עם ומה שנקרא ’טיהורים אתניים’.
דעות קדומות לאורך הדורות
בעבר היו המשיחיים מטרה עיקרית לדעות קדומות. לדוגמה, זמן קצר לאחר מותו של ישוע, החל גל של רדיפות אכזריות נגדם (מעשי השליחים ח׳:3; ט׳:1, 2; כ״ו:10, 11). גם מאתיים שנה לאחר מכן, התמודדו המשיחיים עם התעללויות חסרות רחמים. ”אם פורצת מגפה”, כתב הסופר בן המאה השלישית טרטוליאנוס, ”מייד נשמעת הקריאה ’יושלכו המשיחיים אל גוב האריות’”.
אולם, כשהחלו מסעות הצלב במאה ה־11, היו אלה היהודים שהפכו למיעוט לא־אהוד בקרב עמי אירופה. כאשר הדֶבֶר הבּוּבּוֹנִי פשה ברחבי היבשת, ותוך שנים ספורות תבע את חייה של רבע מכלל האוכלוסייה, היו היהודים מטרה נוחה לחיצי האשמה היות וממילא היו שנואים על רבים. ”המגפה רק נתנה עילה לשנאה הזו, והשנאה גרמה לפחד מפני המגפה להתמקד ביהודים”, כותבת ג׳נט פארל בספרה אויבים סמויים (Invisible Enemies).
לבסוף, לאחר שעבר מסכת עינויים, ”התוודה” יהודי מדרום צרפת כי היהודים הרעילו את בארות המים וגרמו למגפה. כמובן, וידויו היה שקר וכזב, אך ברבים הוא פורסם כאמת לאמיתה. תוך זמן קצר נטבחו קהילות יהודיות שלמות בספרד, בצרפת ובגרמניה. דומה כי איש לא התייחס לאשם האמיתי — החולדות. ומעטים בלבד שמו לב לכך שהיהודים מתו במגפה בדיוק כמו כל היתר!
ברגע שחבית הדעות הקדומות מתלקחת, היא יכולה לבעור לאיטה במשך מאות שנים. באמצע המאה ה־20 היה זה אדולף היטלר שליבה את להבות האנטישמיות ותלה את האשמה לתבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה על יהודי גרמניה. בסוף מלחמת העולם השנייה הודה רוּדוֹלְף הֶס, מפקד מחנה הריכוז אושוויץ: ”בהכשרה הצבאית והאידיאולוגית שלנו היה זה מובן מאליו שעלינו להגן על גרמניה מפני היהודים”. כדי ”להגן על גרמניה”, פיקד הס על הוצאתם להורג של 000,000,2 מיליון איש בערך, רובם יהודים.
למרבה הצער, בחלוף השנים לא נסתם הגולל על המעשים הנפשעים. למשל, ב־1994, בעקבות השנאה שפרצה לפתע בין השבטים טוצי והוטו שבמזרח אפריקה, לפחות חצי מיליון איש קיפדו את חייהם. ”לא היה שום מקום מסתור”, מדווח כתב העת טיים. ”דם ניגר במעברי הכנסיות, שם חיפשו רבים מקום מקלט... הקרבות התנהלו פנים אל פנים במגע פיסי ישיר והמראות היו קשים מנשוא. מרחץ הדמים הותיר את אלה שהצליחו להימלט מזועזעים ומוכי הלם”. האלימות המזוויעה לא פסחה אפילו על הילדים. ”רואנדה היא מקום קטנטן”, אמר אחד התושבים. ”אבל יש לנו כאן את כל השנאה שבעולם”.
העימותים שנסובו סביב התפרקותה של יוגוסלביה לשעבר הובילו למותם של יותר מ־000,200 איש. שכנים שגרו יחדיו בשלום במשך שנים טבחו זה את זה. אלפי נשים נאנסו ומיליונים נאלצו לעזוב את בתיהם תחת מדיניות ברוטאלית של טיהור אתני.
הגם שמרביתן של הדעות הקדומות אינן גוררות אחריהן מעשי רצח, הן כמעט תמיד זורעות פילוגים בין אנשים ומהוות קרקע לטיפוח תרעומת. חרף הגלובליזציה, אפליה על רקע גזעי ”נראית כתופעה שנמצאת בצמיחה במרבית המקומות בעולם”, מציין אחד הדו״חות האחרונים של אונסק”ו.
האם קיימת דרך כלשהי לשרש את הדעות הקדומות? על מנת להשיב על שאלה זו, עלינו להבין קודם כול כיצד הדעות הקדומות מכות שורשים במחשבות ובלב.
[תיבה בעמוד 5]
מאפייני הדעות הקדומות
בספרו טבען של הדעות הקדומות (The Nature of Prejudice) מתאר גורדון וו. אלפורט בקווים כלליים חמישה דפוסי התנהגות שהם תולדה של דעות קדומות. בדרך כלל, אצל אדם שמחזיק בדעות קדומות באים לידי ביטוי דפוס אחד או יותר מהחמישה.
1. הערות שליליות. הפרט מדבר בזלזול על קבוצה כלשהי שהוא מתעב.
2. הימנעות. הוא נמנע מכל מי שמשתייך לקבוצה זו.
3. אפליה. הוא מונע מחברי הקבוצה המושמצים תחומי עבודה מסוימים, מקומות מגורים או זכויות חברתיות.
4. אלימות פיזית. הוא מעורב באלימות, שתכליתה לאיים על האנשים שאותם הוא שונא.
5. השמדה. הוא נוטל חלק פעיל בפעולות לינץ’, מעשי טבח או תוכניות השמדה כלליות.
[תמונה בעמוד 4]
מחנה פליטים בבנאקו שבטנזניה, 11 במאי 1994
אישה נחה ליד מכל המים שלה. למעלה מ־000,300 פליטים, רובם בני שבט הוטו מרואנדה, חצו לטנזניה
[שלמי תודה]
צולם על־ידי Paula Bronstein/Liaison