”יהוה, מצאת אותי!”
סיפורה של נלי לנז
”אתם עדי־יהוה?” שאלתי את שני הגברים שהגיעו לביתנו. ”כן”, הם ענו. ”גם אני!” אמרתי בהתלהבות. הייתי רק בת 13 ולא הלכתי לאסיפות באולם המלכות. הוריי לא היו עדי־יהוה. מדוע בכל זאת הזדהיתי כאחת מהם?
אילולא עדי־יהוה אפשר שלא הייתי יוצאת כלל לאוויר העולם. אמי נשאה אותי ברחמה בזמן שהתגוררה במונטריאול, קְווִיבֶּק, קנדה. היא היתה בת 17 בלבד. משפחתה הפעילה עליה לחץ כבד לעשות הפלה, והיא הסכימה.
אמי ביקשה לצאת ליום חופש מן העבודה כדי לעבור את ההפלה. המנהלת שלה, שהיתה אחת מעדי־יהוה, גילתה כפי הנראה מדוע היא ביקשה יום חופש, וציינה בפניה בקצרה שהחיים הם מתת יקרה (תהלים קל״ט:13–16). בדרכה למרפאה, הרהרה אמי בדברים שאמרה לה המנהלת, ונמלכה בדעתה. לאחר הולדתי בשנת 1964, היא מסרה אותי לבית־יתומים.
מגע ראשון עם האמת המקראית
בגיל שנתיים בערך, אמי ובעלה הטרי הוציאו אותי מבית־היתומים. בזמן שהתגוררנו בסנט־מרגריט־דה־לאק־מסון הם החלו ללמוד את המקרא עם עדי־יהוה ונכחו באסיפות הקהילה. אך עד מהרה עברנו לבוואבריאן והם הפסיקו ללמוד.
מספר שנים לאחר מכן, הם חידשו את לימודיהם. האזנתי לנאמר בדבר התקווה שבמקרא לגן עדן עלי אדמות (לוקס כ״ג:43). פיתחתי אהבה עמוקה ליהוה.
יום אחד, סיפרה לי אמי שהם הפסיקו ללמוד עם העדים ושלא נלך עוד לאולם המלכות. בהתחלה שמחתי, כיוון שבתור ילדה בת 8 האסיפות נראו לי לפעמים ארוכות למדי. למרות זאת, באותו ערב רציתי לפנות ליהוה בתפילה, אך חששתי שמא הוא לא יטה לי אוזן.
ביום ראשון שלאחר מכן בשעת אחר הצהריים, ראיתי את השכנים שלנו, שהיו עדי־יהוה, הולכים לאסיפה באולם המלכות. התחלתי לבכות ושאלתי את אלוהים ”למה הילדים שלהם יכולים ללכת לאסיפות ואני לא?” אף־על־פי־כן, המילים בתהלים ל״ג:18 הוכחו כמהימנות: ”הנה עין יהוה אל יראיו, למייחלים לחסדו”.
חוזרת לאולם המלכות
לאחר שלושה שבועות ביקרתי אצל השכנים ואמרתי לאם, ליליאן, שאני רוצה לנכוח באסיפות. ליליאן הסבירה לי שהדבר בלתי אפשרי מאחר שאמי לא רוצה שום קשר עם עדי־יהוה, אך התעקשתי על כך. היא לקחה אותי הביתה ושאלה את אמי אם אוכל להתלוות אליהם. להפתעתי, אמא הסכימה. היא אמרה שהאסיפות יקנו לי ערכים טובים. וכך נכחתי באסיפות מדי יום ראשון.
יכולתי לנכוח באסיפות במשך שלוש שנים בערך. אך כשמלאו לי 11 שנים, התגרשו הוריי, ואני ואמי עברנו משם. שוב איבדתי קשר עם עדי־יהוה.
מפגש בלתי צפוי
יום אחד, כשישבתי על המדרגות שבחזית ביתנו, ניגשו אליי שני עדים — אדי בסון ודון פישר, ושאלו אם הוריי נמצאים בבית. כשהשבתי בשלילה הם פנו ללכת. אך אני רצתי אחריהם והתחלנו את השיחה מחדש.
ניתן להבין מדוע שני הגברים הופתעו לשמוע אותי מזדהה כאחת מעדי־יהוה. הסברתי את מצבי והתחננתי שיחזרו באותו ערב. כשסיפרתי לאמא שהעדים יבואו, היא כעסה מאוד ואמרה שלא תכניס אותם. לאמיתו של דבר, היא התכוונה לעזוב בטרם יגיעו. הפצרתי בה בדמעות שתישאר. בדיוק כשהתכוננה לצאת צלצל הפעמון, והנה היה זה אדי בסון. תארו לעצמכם עד כמה שמחתי כשאמי הסכימה לקבל תוכנית לשיעורי מקרא!
סוף סוף יכולתי לנכוח שוב באסיפות! אולם תוך פחות משנה, אמי שוב הפסיקה ללמוד. אך הפעם היא אסרה עליי כל קשר עם העדים והשליכה את כל הפרסומים של עדי־יהוה שיכלה למצוא. למרות זאת, הצלחתי להסתיר ספר מקרא, שירון, שני כרכים של המצפה, שני ספרי שנה של עדי־יהוה ואת הספר האמת המובילה לחיי־נצח.a בשיעור המקרא האחרון שלי עם בסון שאלתי אותו מה אוכל לעשות, מפני שאהבתי מאוד את יהוה. הוא עודד אותי להמשיך ללמוד באופן אישי ולהתפלל לעתים תכופות. הוא הבטיח לי שיהוה ידאג לי. הייתי אז רק בת 14.
עורכת ”אסיפות” משלי
מאז ואילך נכנסתי לחדרי מדי יום ראשון והעמדתי פנים שאני נמצאת באסיפה. שרתי את השיר ”שא עיניך אל הגמול!” בהתחלה ובסוף ”האסיפה” מכיוון שהיה זה שיר המלכות היחיד שזכרתי. עד היום אינני מסוגלת לשיר את השיר הזה מבלי להזיל דמעות. למדתי גם את המאמרים מהמצפה מהכרכים שהיו לי. סיימתי את ”האסיפה” שלי בתפילה. אף־על־פי שהייתי מנותקת מחברת העדים, חשתי שיהוה קרוב אליי.
במלאות לי 17 שנים עברתי עם אמי למונטריאול. שנים אלו היו קשות מנשוא, מאחר שבביתנו לא משלה האהבה בכיפה, והוא היה רחוק מלהיות ”חוף מבטחים”.
מצאת אותי!
יום אחד קיבלה אמא מעדי־יהוה את הספר ביכולתך לחיות לנצח בגן־עדן עלי־אדמות. כשחזרתי הביתה ראיתי אותו מונח על השולחן והתחלתי לעיין בו. כאשר ראיתי שמופיע בו שם אלוהים, יהוה, פרצתי בבכי והתפללתי חרש, ”יהוה, מצאת אותי!”
הייתי צריכה ליצור קשר עם אחיי ואחיותיי המשיחיים. אבל איך? אמא סיפרה לי שייתכן כי השכן שלנו הוא עד־יהוה. לכן בדרכי לעבודה הלכתי לביתו וצלצלתי בפעמון. גבר מנומנם פתח את הדלת. עד כמה הופתע לשמוע אותי אומרת שאני אחת מעדי־יהוה ושאני רוצה להיטבל. הוא דאג שאחות בשם ג׳וסי מירון תלמד איתי את המקרא. אך שוב החלה אמי להתנגד. היא אמרה לי שאצטרך לחכות עד שאהיה בת 18 כדי להיות עדת־יהוה.
תמורת חיי משפחה?
המעסיק שלי הבחין בכך שמצבי בבית הולך ומחמיר, ולכן הזמין אותי לעתים קרובות לבלות עימו ועם אשתו בסופי שבוע. מכיוון שאני אוהבת סוסים, יצאנו לרכוב יחד לעתים תכופות. חשתי שהם היו לי כהורים.
באחד הימים, אמר לי המעסיק שהוא ואשתו אוהבים אותי מאוד ושהיו רוצים שאבוא להתגורר איתם. הוא הציע לי את מה שתמיד רציתי — משפחה אוהבת. אך היה זה בתנאי אחד — שאנתק את הקשר עם עדי־יהוה. הם נתנו לי שבוע לשקול את ההצעה, אבל לא הייתי זקוקה ולוּ ליום אחד. השבתי להם מייד. יהוה מעולם לא זנח אותי, ואני לא אזנח אותו.
שירותי לאלוהים
בשל הבעיות בבית, עברתי לגור עם אבי החורג. הוא עודד אותי להמשיך ללמוד וב־17 בדצמבר 1983, בגיל 19, נטבלתי. שמחתי לראות את אדי בסון ביום טבילתי. כעת לא היה שום ספק בלבו שאני אחת מעדי־יהוה!
אולם, אבי החורג שינה את יחסו לאחר טבילתי. כל פעם שראה אותי מתפללת הוא דיבר בקולי קולות ואף זרק דברים לעברי! הוא גם עמד על כך שארחיב את השכלתי באופן שהיה מונע בעדי מלהגשים את מטרתי להיות חלוצה, מבשרת בשירות מלא. בסופו של דבר, הוא ביקש ממני לעזוב את הבית. הוא נתן לי שיק על סך 100 דולר ואמר שביום שאצטרך לפרוע אותו, אכיר בכך שיהוה אינו דואג לי.
התחלתי לשרת כחלוצה ב־1 בספטמבר 1986 — ולא פרעתי את השיק עד עצם היום הזה! לעתים היה זה קשה לשרת כחלוצה באזור כפרי ללא רכב, אך חברי הקהילה המקומית תמכו בי מאוד והיו לי לעזר רב.
ברבות הימים פגשתי גבר משיחי אדיב בשם רובין לנז. נישאנו ב־1989. רובין משרת כעת כזקן־קהילה בקהילת מילטוֹן, אונטריו, קנדה, שם אנו מתגוררים מאז 2002. נישואינו הם אחת מן הברכות הנפלאות ביותר שיהוה הרעיף עליי. המשכתי בשירות המלא עד להולדת בתנו הבכורה, אריקה, ב־1993. מקץ שלוש שנים בערך, נולד לנו בן בשם מיקה. לאחר שנות בדידות ארוכות, יהוה בירך אותי במשפחה שאוהבת אותו כמוני.
אף שבתקופת התבגרותי הייתי מנותקת מזמן לזמן מעַם יהוה, לעולם לא חדלתי להוחיל ליהוה ולהחזיק בכל כוחי בתקוות חיי הנצח בגן עדן (יוחנן ג׳:36). אני אסירת תודה שיהוה ”מצא” אותי!
[הערת שוליים]
a יצא לאור מטעם עדי־יהוה (לועזית).
[תמונה בעמוד 29]
רוכבת על הסוס של המעסיק
[תמונה בעמוד 29]
נלי לנז עם בעלה, רובין, והילדים אריקה ומיקה