קפוארה — ריקוד,‏ ספורט או אומנות לחימה?‏

מאת כתב עורו!‏ בברזיל

‏”‏האיזון והגמישות של תרגילי האקרובטיקה,‏ החן והעוצמה של תנועות הריקוד,‏ המהירות והתחבולות של הקרב,‏ והמקצבים של המוסיקה”‏.‏

כך הגדיר כותב אחד את תמצית האומנות הברזילאית שנקראת קָפּוּאֶרָה.‏ לדברי כותב אחר,‏ הקפוארה הפכה ל”‏תופעה גלובלית”‏.‏

הכוריאוגרף והחוקר אדוארד לונדה מכנה את הקפוארה ”‏מיזוג מיוחד בין מחול,‏ אומנות לחימה,‏ משחק וטקס”‏.‏ האנציקלופדיה בריטניקה החדשה (‏אנג׳)‏ מגדירה אותה כ”‏ריקוד עם”‏.‏ כיצד רוקדים את הקפוארה?‏ הרקדנים והצופים יוצרים מעגל,‏ ובמרכזו ”‏שני גברים עומדים זה מול זה ומחקים את תנועות המכות וההתחמקויות של ’‏הקרב’‏ בתיאום עם קצב הבירנבאו,‏ שהוא כלי נגינה הנראה כמו קשת”‏.‏

שורשי הקפוארה עדיין שנויים במחלוקת,‏ אך רוב החוקרים סבורים שמקורה בריקודים ובטקסים שבטיים אפריקניים.‏ הקפוארה הגיעה לברזיל ככל הנראה בימי סחר העבדים.‏ במשך עשרות שנים נהגו העבדים לרקוד את הקפוארה למרות נסיונות בעלי העבדים לדכא את התרבות האפריקנית.‏

סופר ברזילאי כתב שעם ביטול העבדות בברזיל ב־1888,‏ ”‏העבדים שזה עתה קיבלו את חירותם לא מצאו את מקומם במערכת הסוציו־אקונומית הקיימת”‏.‏ כתוצאה מכך,‏ רבים מהעבדים לשעבר הצטרפו לכנופיות פשע,‏ והקפוארה הפכה למעין סוג של לוחמת רחוב אלימה.‏ חמושות בסכינים ובמקלות,‏ כנופיות אלה זרעו טרור ופחד ברחובות.‏

כתב העת פלנט קפוארה (‏Planet Capoeira)‏ מודה שריקודי הרחוב של הקפוארה היו ”‏אלימים”‏.‏ הוא מסביר:‏ ”‏המורים ביטלו את כל התנועות החינניות שלא הייתה בהן תועלת של ממש בקרבות אמיתיים.‏ למשל,‏ הבעיטות נעשו נמוכות יותר וכוונו אל הגוף במקום אל הראש.‏ בידיים השתמשו בדרכים שונות לשם התעיה או כדי להלום בגוף היריב ולנעוץ אצבעות בעיניו.‏ לא הייתה מוסיקה,‏ [‏ולא]‏ גלגולים הצידה ולא תנועות אקרובטיקה מלבד אלו שהועילו בקרבות”‏.‏ אין פלא אפוא שב־1890 הוצאה הקפוארה אל מחוץ לחוק בברזיל.‏ קפואריסטים שהורשעו היו צפויים למאסר,‏ או ספגו עד 300 מלקות וחלקם אף גורשו מהארץ.‏

בשנות ה־30 של המאה הקודמת,‏ פתח מנואל דוס רייס משדו,‏ הידוע בחוגי הקפוארה בתור מסטרה בימבה,‏ אקדמיה ללימוד האומנות.‏ אך הואיל והקפוארה הייתה עדיין בלתי חוקית,‏ הוא נזהר מלהודות ברבים שהוא מלמד קפוארה.‏ ב־1937 קיבלה הקפוארה את אישורו של נשיא ברזיל,‏ זֶ’‏טוּלְיוֹ וַרְגַס,‏ ולאחר מכן אף זכתה למעמד של ספורט לאומי בברזיל.‏ כיום ישנם כ־000,‏500,‏2 ברזילאים העוסקים בקפוארה,‏ והיא נלמדת במוסדות ציבור רבים כגון בתי־ספר,‏ אוניברסיטאות ואקדמיות צבאיות.‏

ריקוד עם או אומנות לחימה?‏

אף־על־פי שהקפוארה מתאפיינת בתנועות המזכירות ריקוד,‏ רבים מסווגים אותה כאומנות לחימה.‏ אַוּגוּסטוֹ,‏ למשל,‏ למד קפוארה ביחד עם אביו והוא משוכנע ש”‏למרות שהיא סוג של ריקוד,‏ הקפוארה מעוררת אלימות ועומדת בסתירה לעקרונות השלום והאהבה”‏.‏ הוא מציין:‏ ”‏קל מאוד ברגע של כעס להשתמש בקפוארה כדי לפגוע במישהו”‏.‏ וגם אם הקפואריסטים משתדלים להימנע ממגע פיזי,‏ תנועה לא־מתוזמנת אחת עלולה לגרום לפציעות חמורות.‏

בנוסף לכך,‏ רבים סבורים שיש בקפוארה רמיזות דתיות עבות.‏ פדרו מוראיס טרינדדה,‏ מאסטר בקפוארה ממדינת בַּאִיָה שבברזיל,‏ מתאר את הקפוארה כ”‏מיזוג של הגוף והנפש”‏.‏ הוא מוסיף:‏ ”‏אם רואים בקפוארה ספורט ותו לא,‏ מקלים ראש בהיסטוריה ובפילוסופיה העומדות ביסודה”‏.‏ אדמילסון,‏ שעסק בקפוארה במשך שמונה שנים בעיר ניטֶרוֹי במדינת ריו דה ז׳נירו,‏ אומר:‏ ”‏יש ’‏צ׳וּלוֹת’‏ [‏שירי פתיח]‏ וטקסים בקפוארה הקשורים בצורה ברורה לספיריטיזם”‏.‏

בעקבות עיון מעמיק בעקרונות מקראיים,‏ החליטו אדמילסון ואַוּגוּסטוֹ להפסיק לרקוד קפוארה.‏ הם הגיעו למסקנה שלא כדאי להם לסכן את בריאותם הרוחנית והגופנית.‏ למרות שנהנו בעבר מן המקצבים הסוחפים והתנועות החינניות של הקפוארה,‏ הם החליטו שאומנות זו אינה עולה בקנה אחד עם המקרא,‏ אשר מורה לאנשים ’‏לא ללמוד עוד מלחמה’‏ (‏ישעיהו ב׳:‏4‏)‏.‏

‏[‏תמונה בעמוד 13]‏

את הקפוארה רוקדים לצלילי ה”‏בירנבאו”‏ וה”‏אטבקי”‏,‏ כלי נגינה ברזילאים מסורתיים