עמדתי באתגר לשרת את אלוהים

סיפורו של איוואן מִיקיטקוֹב

‏”‏אם תישאר בעיירה שלנו,‏ נשלח אותך בחזרה לכלא”‏,‏ הזהיר אותי קצין הקג”‏ב,‏ המשטרה החשאית הסובייטית.‏ בדיוק סיימתי לרצות 12 שנות מאסר.‏ אבי ואמי היו חולים מאוד ונזקקו לעזרתי.‏ מה היה עליי לעשות?‏

נולדתי ב־1928 בכפר טְסַאוּל שבמולדובה.‏a כשהייתי בן שנה,‏ ביקר אבי אלכסנדר בעיר יַסִי שברומניה,‏ ופגש שם את תלמידי המקרא,‏ כפי שכונו אז עדי־יהוה.‏ בשובו לטסאול סיפר למשפחתו ולשכניו את מה שלמד מהם.‏ עד מהרה צמחה בטסאול קבוצה קטנה של תלמידי מקרא.‏

הייתי הצעיר מבין ארבעה ילדים במשפחה,‏ כולם בנים,‏ ועוד מינקות הייתי מוקף באנשים רוחניים שהציבו לי דוגמה טובה.‏ עם הזמן התחוור לי ששירות יהוה גורר אחריו התנגדות ושזהו אתגר של ממש.‏ יש לי זכרונות ברורים של שוטרים המגיעים אלינו הביתה בחיפוש אחר ספרות מקראית שהחבאנו.‏ לא פחדתי כשזה קרה.‏ למדתי מתוך המקרא שישוע המשיח,‏ בן אלוהים,‏ נרדף,‏ וכך גם תלמידיו.‏ באסיפות שלנו שמענו שוב ושוב תזכורות לכך שלתלמידי ישוע צפויות רדיפות (‏יוחנן ט״ו:‏20‏)‏.‏

מחוזק לקראת רדיפות

בשנת 1934,‏ כשהייתי בן שש,‏ הוקרא מכתב לקהילתנו בטסאול על הקשיים שפוקדים את אחינו לאמונה בגרמניה הנאצית.‏ נקראנו לשאת תפילות למענם.‏ אף־על־פי שהייתי אז ילד קטן,‏ המכתב חקוק בזכרוני עד היום.‏

כעבור ארבע שנים ניצבתי בפני מבחן האמונה הראשון שלי.‏ הכומר בשיעורי הדת בבית־הספר הורה לי חזור ושנה לענוד צלב על צווארי.‏ כאשר סירבתי,‏ הוא ביקש מכל התלמידים בכיתה לענוד את הצלב שלהם כעדות לכך שהם נוצרים טובים.‏ הוא הצביע עליי ושאל את הכיתה:‏ ”‏אתם רוצים מישהו כזה בכיתה שלכם?‏ מי שלא רוצה אותו,‏ שיצביע”‏.‏

התלמידים פחדו מהכומר ולכן הצביעו כולם.‏ ”‏אתה רואה”‏,‏ אמר אליי,‏ ”‏אף אחד לא רוצה להתעסק איתך.‏ תסתלק מכאן,‏ ועכשיו”‏.‏ כמה ימים לאחר מכן ביקר מנהל בית־הספר בביתנו.‏ הוא שוחח עם הוריי ואחר כך שאל אותי אם אני רוצה להמשיך לבוא לבית־הספר.‏ אמרתי לו שכן.‏ ”‏כל עוד אני המנהל”‏,‏ השיב,‏ ”‏אתה תלמד בבית־הספר והכומר לא יעצור בעדך”‏.‏ וכפי שהבטיח לי המנהל,‏ כל עוד הוא היה בתפקיד,‏ הכומר לא הטריד אותי.‏

הרדיפות מחריפות

אזור מגוריי,‏ בֶּסַרַבְּיָה,‏ הפך ב־1940 לחלק מברית המועצות.‏ ב־13 וב־14 ביוני 1941 הוגלו לסיביר כל מי שהיו פעילים פוליטית וחברתית.‏ עדי־יהוה לא הושפעו מכך.‏ ואולם,‏ נקטנו משנה זהירות כאשר התאספנו או יצאנו לפעילות ההטפה.‏

לקראת סוף יוני 1941 יצאה גרמניה הנאצית להתקפת פתע נגד ברית המועצות,‏ אף־על־פי שעד אז היו שתיהן בעלות ברית.‏ כעבור זמן קצר,‏ צבא רומניה כבש מחדש את בסרביה.‏ כך חזרנו להיות תחת ריבונות רומניה.‏

עדי־יהוה בכפרים הקרובים סירבו להתגייס לצבא רומניה ולכן נעצרו,‏ ועל רובם נגזרו 20 שנות עבודת כפייה.‏ אבא זומן לתחנת המשטרה והוכה מכות נמרצות בשל היותו עד־יהוה.‏ אותי לקחו בכוח מבית־הספר וציוו עליי לנכוח בטקסי הכנסייה.‏

רוחות מלחמת העולם השנייה שינו כיוון.‏ במרס 1944 כבשו הסובייטים במהירות את צפון בסרביה.‏ באוגוסט כל המדינה כבר הייתה בידיהם.‏ באותם ימים הייתי רק נער באמצע גיל העשרה.‏

עד מהרה גויסו כל הגברים הבריאים מן הכפר שלנו לצבא הסובייטי.‏ אבל העדים סירבו להתפשר על עמדתם הניטראלית ונידונו לעשר שנות מאסר.‏ במאי 1945 נכנעה גרמניה ומלחמת העולם השנייה הגיעה אל קיצה.‏ למרות זאת,‏ עדים רבים במולדובה נותרו במאסר עד 1949.‏

קשיים אחרי המלחמה

אחרי שנסתיימה המלחמה ב־1945,‏ ניחתה על מולדובה בצורת קשה.‏ חרף הבצורת,‏ המשיכה הממשלה הסובייטית לתבוע מן האיכרים כמויות גדולות של התוצרת בתור מס.‏ התוצאה הייתה רעב מחריד.‏ עד 1947 כבר ראיתי גופות רבות שרועות ברחובות טסאול.‏ גם אחי,‏ יַפִים,‏ נספה.‏ בחלוף שבועות ספורים הרעב החליש אותי כל כך עד שבקושי יכולתי לזוז.‏ אבל בסופו של דבר הסתיימה תקופת הרעב והעדים ששרדו המשיכו בפעילות הבישור.‏ באותה עת הפצתי את הבשורה בכפר שלנו,‏ ואילו אחי ואסיל,‏ הגדול ממני בשבע שנים,‏ בישר בכפרים השכנים.‏

ככל שהעדים נעשו יותר פעילים בשירות,‏ הרשויות עקבו אחרינו יותר מקרוב.‏ בגלל פעילות ההטפה שלנו וכן בגין העובדה שלא בחשנו בקדירה הפוליטית וסירבנו לשרת בצבא,‏ החלו השלטונות הסובייטים לערוך בבתינו חיפושים אחר ספרות מקראית ולבצע מעצרים.‏ ב־1949 הוגלו לסיביר כמה עדים מקהילות סמוכות.‏ ופעם נוספת,‏ מי שנותרו מאחור נאלצו לבשר במשנה זהירות.‏

באותה תקופה התפתחה אצלי בעיית בריאות קשה שהחמירה בהדרגה.‏ הרופאים קבעו לבסוף שמדובר בשחפת עצמות,‏ וב־1950 נחבשה רגלי הימנית בגבס.‏

גלות בסיביר

באחד באפריל 1951,‏ כשרגלי עדיין חבושה בגבס,‏ נעצרה משפחתי,‏ וכולנו הוגלינו לסיביר ביחד עם כמה עדים נוספים.‏b בקושי היה לנו זמן להתכונן לעזיבה ולכן הצלחנו לקחת איתנו כמות מזערית של מזון,‏ שעד מהרה אזל.‏

בסופו של דבר,‏ אחרי נסיעה של כשבועיים ברכבת,‏ הגענו לאסינוֹ שבמחוז טוֹמְסְק.‏ הורידו אותנו מהרכבת כמו בקר.‏ הקור חדר לעצמות,‏ אבל בכל זאת היה נהדר לנשום אוויר צח.‏ במאי,‏ אחרי שהקרח שעל הנהר הפשיר קצת,‏ העבירו אותנו באונייה לטורבה,‏ מרחק של 100 קילומטר.‏ באזור זה היה מחנה עבודה לכריתת עצים,‏ ביערות הטַייְגָה הסיביריים.‏ שם התחלנו לרצות את עבודות הכפייה שנגזרו עלינו למשך כל ימי חיינו,‏ לפחות כך נמסר לנו.‏

העבודה במחנה לא הייתה זהה למאסר בכלא,‏ אבל גם שם השגיחו עלינו בשבע עיניים.‏ את הלילות בילתה משפחתנו בתוך קרון רכבת.‏ באותו הקיץ בנינו בתים פשוטים,‏ כאשר חלק מכל בית היה חבוי מתחת לפני האדמה וחלק חשוף,‏ כדי שתהיה לנו קורת גג נאותה לימות החורף.‏

בגלל שרגלי הייתה מגובסת הייתי פטור מעבודה ביערות,‏ ונשלחתי לעבוד בייצור מסמרים.‏ עבודה זו איפשרה לי לעזור בחשאי בהעתקה של כתב העת המצפה ופרסומים מקראיים אחרים.‏ פרסומים אלה עברו אלפי קילומטרים בדרך אלינו ממערב אירופה ואיכשהו הוברחו פנימה בקביעות.‏

מעצר וכלא

בשנת 1953 הסירו את הגבס מרגלי.‏ בינתיים,‏ למרות כל הנסיונות לפעול בחשאי,‏ גילה הקג”‏ב את הפעילות הרוחנית שלי,‏ לרבות העתקת הפרסומים המקראיים.‏ כתוצאה מכך,‏ נגזרו עליי ועל עוד כמה עדים 12 שנים במחנה מעצר.‏ למרות זאת,‏ במהלך המשפט התאפשר לנו לתת עדות טובה אודות יהוה אלוהינו ועל מטרתו לגבי האנושות.‏

שלחו אותנו למחנות שונים בקרבת העיר אירקוּצק,‏ מאות קילומטרים מזרחה.‏ מחנות אלה הוקמו כמחנות ענישה למי שנחשדו כאויבי המדינה הסובייטית.‏ מ־8 באפריל 1954 ועד תחילת 1960 ריציתי עונשי מאסר ב־12 ממחנות כפייה אלה.‏ לאחר מכן העבירו אותי יותר מ־000,‏3 קילומטר מערבה למתחם מחנות המאסר במוֹרְדוֹבְיָה,‏ כ־400 קילומטר דרומית מזרחית למוסקבה.‏ שם נפלה בחלקי הזכות להיות בחברת עדים נאמנים מכל רחבי ברית המועצות.‏

הסובייטים הבינו שאם נותנים לעדי־יהוה להתרועע בחופשיות עם אסירים אחרים,‏ חלקם גם הופכים להיות עדי־יהוה.‏ לכן במתחם הכלא במורדוביה,‏ שהיה מורכב מהרבה מחנות כפייה המשתרעים על פני שטח של כ־30 קילומטר ומעלה,‏ ניסו למנוע מאיתנו להיות בקרבת אסירים אחרים.‏ יותר מ־400 עדים רוכזו במחנה שלנו,‏ ובמרחק כמה קילומטרים משם במחנה אחר בתוך המתחם היו עצורות כ־100 מאחיותינו לאמונה.‏

הייתי מאוד פעיל במחנה שלנו בארגון אסיפות ובהעתקת ספרות מקראית שהוברחה אל תוך המחנה.‏ כפי הנראה,‏ פעילות זו לא נעלמה מעיני שומרי המחנה.‏ זמן קצר לאחר מכן,‏ באוגוסט 1961,‏ נגזרה עליי שנת מאסר בכלא הידוע לשמצה מתקופת הצאר — כלא ולדימיר — ששכן כ־200 קילומטר צפונית מזרחית למוסקבה.‏ הטייס האמריקני פרנסיס גרי פאוורס,‏ אשר הטיס מטוס ריגול בשמי רוסיה ושמטוסו הופל ב־1 במאי 1960,‏ ישב גם הוא בכלא זה עד פברואר 1962.‏

בכלא ולדימיר סיפקו לי כמות מינימלית של מזון רק כדי שאשאר בחיים.‏ עם הרעב הצלחתי להתמודד,‏ בהתחשב בניסיון שהיה לי בכך בצעירותי.‏ אבל הקור העז של חורף 1961–1962 היה כבר מעל ומעבר.‏ צינורות ההסקה התקלקלו והטמפרטורה בתא שלי צנחה הרבה מתחת לאפס.‏ רופא אחד הבחין במצבי הקשה והורה להעביר אותי לתא עם תנאים קצת יותר נוחים למשך השבועות היותר גרועים של אותו חורף מצמרר.‏

כוח לעמוד בקשיים

חשיבה שלילית יכולה לייאש את האסיר אחרי חודשי בידוד ארוכים,‏ וזו הייתה כוונתם של מפקדי הכלא.‏ ואולם,‏ כל הזמן התפללתי,‏ ורוח יהוה ופסוקים שעלו בזכרוני נסכו בי כוח.‏

במיוחד בזמן המאסר בכלא ולדימיר הזדהיתי עם דברי השליח פאולוס:‏ ”‏נלחצים אנחנו מכל עבר,‏ אך איננו רצוצים”‏,‏ ו”‏נבוכים,‏ אך לא נואשים”‏ (‏קורינתים ב׳.‏ ד׳:‏8–10‏)‏.‏ אחרי שנה העבירו אותי בחזרה למתחם מחנות הכפייה במורדוביה.‏ שם סיימתי לרצות את 12 שנות המאסר שלי ב־8 באפריל 1966.‏ בעת שחרורי,‏ נאמר עליי בדו״ח:‏ ”‏בלתי ניתן לשיקום”‏.‏ זו הייתה בשבילי עדות רשמית לכך ששמרתי אמונים ליהוה.‏

רבים שואלים אותי איך הצלחנו חרף ההתנגדות הנמרצת של הממשל לקבל ולהעתיק ספרות מקראית במחנות הסובייטים.‏ זהו סוד שמעטים גילו,‏ כפי שאמרה אסירה פוליטית מלטביה,‏ אשר ריצתה ארבע שנות מאסר במחנה הכפייה בפוֹטְמה.‏ ”‏העדים איכשהו הצליחו להשיג ספרות בכמויות”‏,‏ כתבה אחרי שחרורה ב־1966.‏ ”‏זה היה כאילו מלאכים ריחפו בלילות ממעל והצניחו את החומר למטה”‏,‏ הסיקה.‏ אכן,‏ רק בעזרת אלוהים יכולנו להמשיך בפעילותנו!‏

תקופה של חירות יחסית

אחרי שהשתחררתי,‏ ביקשו ממני האחים האחראים על פעילות ההטפה לעבור למערב אוקראינה,‏ ליד מולדובה,‏ כדי לעזור לאחינו המולדובים.‏ עם זאת,‏ בתור אסיר לשעבר וכמי שנמצא תחת מעקב הקג”‏ב,‏ צעדיי הוצרו.‏ אחרי שנתיים שבמהלכן ריחפה על ראשי סכנת מאסר עברתי לרפובליקה הסובייטית של קזחסטן,‏ הואיל והרשויות שם לא הקפידו על בדיקת מסמכים.‏ לאחר מכן,‏ ב־1969,‏ החמיר מצבם הבריאותי של הוריי ועברתי לאוקראינה כדי לטפל בהם.‏ שם,‏ בעיירה ארטיוֹמוֹסְק,‏ צפונית לעיר הגדולה דוֹנֶצְק,‏ קצין הקג”‏ב איים לשלוח אותי בחזרה לכלא כפי שהוזכר בתחילת המאמר.‏

בסופו של דבר הסתבר שהקצין רק ניסה להפחיד אותי.‏ לא היו נגדי מספיק ראיות.‏ מאחר שהייתי נחוש בדעתי להמשיך בפעילות ההטפה ובכל מקרה הקג”‏ב עקב אחריי לכל מקום,‏ החלטתי להישאר ולהמשיך לטפל בהוריי.‏ הן אבי והן אמי מתו נאמנים ליהוה.‏ אבי נפטר בנובמבר 1969,‏ ואמי בפברואר 1976.‏

כשחזרתי להתגורר באוקראינה כדי לטפל בהוריי הייתי בן 40,‏ ובקהילה שלי הכרתי בחורה בשם מריה.‏ היא הייתה רק בת 8 כאשר היא והוריה,‏ בדומה למשפחתי,‏ הוגלו ממולדובה לסיביר בתחילת אפריל 1951.‏ מריה אמרה שהיא אוהבת את השירה שלי.‏ כך התחילה מערכת היחסים בינינו,‏ ואף־על־פי שהיינו עסוקים מאוד בפעילות הבישור,‏ הצלחנו לפנות זמן כדי לרקום ידידות.‏ ב־1970 היא הסכימה להינשא לי.‏

בחלוף זמן קצר נולדה בתנו לידיה.‏ כאשר מלאו לה עשר שנים,‏ ב־1983,‏ איש שהיה פעם עד־יהוה הלשין עליי לקג”‏ב.‏ עד אז הספקתי לשרת כמעט עשר שנים כמשגיח נודד במזרח אוקראינה.‏ המתנגדים לפעילותנו השיגו אנשים שהסכימו למסור עדות שקר נגדנו בבית המשפט,‏ וכתוצאה מכך נגזרו עליי חמש שנות מאסר.‏

בכלא הוחזקתי בנפרד מעדי־יהוה אחרים.‏ למרות זאת,‏ בכל שנות הבידוד הללו איש לא יכול היה לנתק אותי מיהוה;‏ הוא תמיד חיזק אותי.‏ בנוסף לכך,‏ ניצלתי הזדמנויות לחלוק את אמונתי עם אסירים אחרים.‏ אחרי שריציתי ארבע שנות מאסר מעונשי,‏ שוחררתי והתאחדתי מחדש עם אשתי ובתי,‏ שנשארו נאמנות ליהוה.‏

בחזרה למולדובה

נשארנו עוד שנה באוקראינה ואז עברנו לגור במולדובה,‏ שם היה צורך דחוף באחים בוגרים ומנוסים.‏ הממשל הסובייטי כבר איפשר לי יותר חופש תנועה.‏ הגענו לבאוּטִי ב־1988,‏ העיר שבה התגוררה מריה 37 שנה קודם לכן עוד לפני שהוגלתה.‏ באוטי היא העיר השנייה בגודלה במולדובה,‏ והיו בה 375 עדי־יהוה בשנת 1988.‏ כיום יש בה למעלה מ־500,‏1 עדים!‏ אף־על־פי שעברנו לגור במולדובה,‏ המשכתי לשרת כמשגיח נודד באוקראינה.‏

הארגון שלנו זכה להכרה חוקית בברית המועצות במרס 1991,‏ ועד אז כבר אלפי אנשים התאכזבו מכשלון הקומוניזם.‏ רבים היו מבולבלים ונותרו ללא תקווה של ממש לעתיד.‏ לכן כאשר הפכה מולדובה לרפובליקה ריבונית עצמאית,‏ השטח שלנו היה פורה ביותר,‏ ואפילו כמה מרודפינו לשעבר התעניינו באמת המקראית!‏ אחרי הגלות לסיביר ב־1951 נותרו מתי מעט עדי־יהוה במולדובה.‏ אבל עכשיו במדינה קטנה זו — שמספר תושביה 000,‏200,‏4 איש — יש יותר מ־000,‏18 עדים.‏ אין ספק,‏ סבלות העבר הם כאין וכאפס לעומת החוויות הנפלאות שהן מנת חלקנו!‏

באמצע שנות ה־90 נאלצתי להפסיק לשרת כמשגיח נודד בגלל מצב בריאותי.‏ לפעמים אני מתייאש ממצבי.‏ אבל למדתי שיהוה יודע בדיוק מה יכול לרומם את רוחנו.‏ הוא נותן לנו בזמן הנכון את העידוד הנחוץ לנו.‏ אם הייתה לי ההזדמנות להחזיר את הגלגל אחורנית ולחיות את חיי מחדש,‏ לא הייתי בוחר בדרך אחרת.‏ להיפך,‏ הלוואי שהייתי יותר אמיץ בשירותי ויותר פעיל ונמרץ.‏

אני מרגיש שיהוה בירך אותי,‏ ואני סבור שכל משרתיו הם אנשים מבורכים חרף כל הקשיים שפוקדים אותם.‏ יש לנו תקווה ודאית,‏ אמונה חיה וביטחון בכך שבקרוב הכול ייהנו מבריאות מושלמת בעולם החדש שיכונן יהוה.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמודים 22,‏ 23]‏

ביתנו בטורבה בזמן הגלות בסיביר,‏ 1953.‏ אבא ואמא (‏ימין)‏ ואחי ואסיל ובנו (‏שמאל)‏

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

במחנה מעצר,‏ 1955

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

אחיות לאמונה בסיביר,‏ כאשר מריה (‏משמאל למטה)‏ הייתה כבת 20

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

עם בתנו לידיה

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

בחתונה שלנו,‏ 1970

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

עם מריה כיום