יותר מ־40 שנה תחת חרם קומוניסטי
מפי מיכאיל ואסלאביץ’ סַביצקי
חוברת המצפה מ־1 באפריל 1956 דיווחה, שבתאריכים 1, 7 ו־8 באפריל 1951 בוצע ”טיהור גדול” של עדי־יהוה. ”את התאריכים האלו עדי־יהוה ברוסיה לא ישכחו לעולם”, ציינה החוברת. ”באותם שלושה ימים כל עדי־יהוה שנמצאו במערב אוקראינה, רוסיה הלבנה (בֶּלרוס), בֶּסַרַבְּיָה, מולדביה, לטביה, ליטא ואסטוניה — יותר משבעת אלפים גברים ונשים... הועמסו על עגלות והובלו לתחנות רכבת. הם הוכנסו לקרונות בקר והוגלו הרחק מבתיהם”.
ב־8 באפריל 1951 נלקחו אשתי, בני בן השמונה חודשים, הוריי, אחי הצעיר ועדים רבים נוספים מבתיהם שבטֶרנוֹפּול (אוקראינה) ובסביבותיה והוכנסו לקרונות בקר. המסע ארך קרוב לשבועיים ובסופו הגיעו לטַייְגָה הסיבירית (יערות בקווי־הרוחב התת־קוטביים) מערבית לימת בַּייְקַל.
מדוע לא העבירו גם אותי? לפני שאספר היכן הייתי באותה עת ומה עלה בגורלנו, הרשו לי לספר לכם כיצד נעשיתי עד־יהוה.
האמת המקראית מגיעה אלינו
בספטמבר 1947, כשהייתי בן 15, ביקרו בביתנו שתי עדות־יהוה. גרנו בסלביאטין, כפר קטן המרוחק 50 קילומטר בערך מטֶרנוֹפּוֹל. כשישבנו אמי ואני והקשבנו לצעירות אלו — לאחת קראו מריה — הבנתי שאין זו סתם עוד דת. הן הסבירו את אמונתן והשיבו על שאלותינו בתשובות ברורות מהמקרא.
האמנתי שהמקרא הוא דבר־אלוהים, אבל התאכזבתי מן הכנסייה. סבי נהג לומר: ”הכמרים מדברים על עינויים בגיהינום כדי להפחיד את האנשים, אבל הם עצמם אינם מפחדים משום דבר. הם פשוט עושקים ומרמים את העניים”. אני זוכר את הפְּרָעוֹת שנעשו בתושבים הפולנים בכפרנו בתחילת מלחמת העולם השנייה. את ההתקפות ארגן דווקא כומר יווני קתולי. אחר כך ראיתי את עשרות הנטבחים, ובמוחי ניקרה השאלה מדוע בני אדם מתנהגים באכזריות שכזו.
כשלמדתי את המקרא בסיועם של העדים, התחלתי להבין מדוע. למדתי אמיתות מקראיות בסיסיות, וביניהן שאין גיהינום בוער ושדתות הכזב הן כלי בידי השטן לחרחר מלחמות ושפיכות דמים. לעתים, עצרתי לרגע במהלך הלימוד האישי והודיתי ליהוה מעומק לבי על מה שאני לומד. שוחחתי עם אחי הצעיר סטאך על האמיתות המקראיות, והן, לשמחתי הרבה, שבו את לבו.
יישום הנלמד
הבנתי שעלי לחולל שינויים בחיי ומייד הפסקתי לעשן. הבנתי גם שחשוב להיפגש בקביעות עם אחרים כדי ללמוד את המקרא בשיטתיות. לשם כך, צעדתי ביערות קרוב לעשרה קילומטרים אל המקום שבו קיימנו את האסיפות בחשאי. לפעמים הגיעו לאסיפה רק כמה נשים, ועוד בטרם נטבלתי ביקשו ממני לנהלה.
מסוכן היה להחזיק בספרות מקראית, ומי שנתפס עלול היה להישפט ל־25 שנות מאסר. למרות זאת, רציתי בספרות משלי. אחד השכנים למד עם עדי־יהוה, אבל מרוב פחד הפסיק ללמוד וקבר את הספרות בחצר ביתו. עד כמה הודיתי ליהוה כשהוציא האיש את כל הספרים וכתבי־העת שלו ונתן לי אותם! הסתרתי את הספרות בכוורות של אבי, מקום לא כל כך סימפטי לחיפושים.
ביולי 1949 הקדשתי את חיי ליהוה ונטבלתי כסמל להקדשתי. זה היה היום המאושר ביותר בחיי. העד שניהל את הטבילה החשאית הדגיש שלא קל להיות משיחי אמיתי ושצפויים לנו ניסיונות רבים. עד מהרה נוכחתי באמיתות דבריו! עם זאת, ימיי הראשונים כעד טבול היו מאושרים. חודשיים אחרי טבילתי נשאתי לאשה את מריה, אחת משתי המבשרות שבישרו לאמי ולי את האמת.
ניסיון ראשון ניחת עלי בהפתעה
ב־16 באפריל 1950 הייתי בדרכי הביתה מעיירה קטנה, פּוֹדגאִיצִי שמה. לפתע פתאום ניגשו אלי חיילים, חיפשו בכליי ומצאו את הספרות המקראית שלקחתי לקבוצת הלימוד. נעצרתי. בימי המעצר הראשונים, היכו אותי באלות ולא נתנו לי לאכול ולישון. ציוו עלי לעשות מאה כפיפות ברכיים כשידיי מעל ראשי. התמוטטתי באמצע מרוב תשישות. אחרי כן הושלכתי למרתף קר ולח ל־24 שעות.
מטרת העינויים היתה לשבור את התנגדותי ולהציל מפי מידע. ”מאיפה השגת את הספרות, ולמי תכננת להעביר אותה?” שאלו. לא הייתי מוכן לגלות להם שום פרט. הקריאו לי חלקית את החוק שהפרתי ושבעטיו יעמידו אותי לדין. החוק קבע שכל המפיץ או המחזיק ברשותו ספרות אנטי סובייטית דינו מוות או 25 שנות מאסר.
”איזה עונש אתה מעדיף?” שאלו.
”שום עונש”, השבתי, ”אבל אני בוטח ביהוה, ובעזרתו אעמוד בכל מה שהוא ירשה שיקרה לי”.
להפתעתי שוחררתי אחרי שבעה ימים. חוויה זו חיזקה את אמונתי בהבטחתו של יהוה: ”לא ארפך ולא אעזבך” (עברים י״ג:5).
הגעתי הביתה חולה מאוד. אבי לקח אותי לרופא והחלמתי כעבור זמן קצר. אבי לא האמין במקרא כמו יתר בני המשפחה, אבל הוא תמך בנו.
מאסר וגלות
חודשים ספורים אחר כך נקראתי להתגייס לצבא הסובייטי. הבהרתי לרשויות את התנגדותי המצפונית (ישעיהו ב׳:4). למרות זאת, בפברואר 1951 נגזרו עלי ארבע שנות מאסר, ונשלחתי לבית הכלא שבטֶרנוֹפּוֹל. לימים הועברתי לכלא בלְבוֹב, עיר גדולה המרוחקת כ־120 קילומטר משם. במאסר נודע לי שעדים רבים הוגלו לסיביר.
בקיץ 1951, נשלחנו בקבוצה למזרח הרחוק מעבר לסיביר. המסע ארך חודש ימים — 000,11 קילומטר — וחצינו 11 אזורי זמן! רק פעם אחת, אחרי יותר משבועיים של נסיעה ברכבת, עצרנו ואפשרו לנו להתרחץ בבית מרחץ ציבורי גדול בנובוסיבּירסק שבסיביר.
שם, מבין המוני האסירים, שמעתי אדם שואל בקול רם: ”מי שייך למשפחת יונדב?” בעת ההיא נהוג היה לכנות בכינוי ”יונדב” את כל מי שתקוותם היא לחיות לנצח עלי אדמות (מלכים ב׳. י׳:15–17; תהלים ל״ז:11, 29). מייד הזדהו מספר אסירים כעדי־יהוה. בירכנו זה את זה לשלום בשמחה רבה.
פעילות רוחנית בכלא
בנובוסיבּירסק קבענו סיסמה שבעזרתה נזהה איש את רעהו כשנגיע ליעדנו. כולנו הגענו לאותו מחנה מאסר סמוך לים יפן, לא רחוק מוְלַדִיבוֹסְטוֹק. ארגַנו אסיפות קבועות ללימוד המקרא. במחיצת אחים מבוגרים ובוגרים אלו, שנידונו לתקופות מאסר ארוכות, התחזקתי מבחינה רוחנית. הם ניהלו את האסיפות לפי תור. הם ציטטו פסוקים מן המקרא וציינו נקודות שעלו בזיכרונם מחוברות המצפה.
למדנו בשיטת שאלות ותשובות. חתכנו חתיכות נייר משקי מלט ריקים ורשמנו עליהן את התשובות. שמרנו את הפתקים ואיגדנו אותם יחדיו כחומר עיון אישי. אחרי חודשיים נשלחו הנידונים לתקופות מאסר ארוכות הרחק לצפון סיביר. אני ועוד שני אחים צעירים הועברנו לנַחודקָה, עיר בקרבת מקום השוכנת קרוב ל־650 קילומטר מיפן. ריציתי שם שנתיים מאסר.
לעתים הגיעה לידינו חוברת המצפה, אשר שימשה לנו חודשים שלמים מזון רוחני בלעדי. מדי פעם קיבלנו גם מכתבים. דמעות נקוו בעיניי כשקיבלתי את המכתב הראשון ממשפחתי (שהיתה בגלות). הם סיפרו לי במכתב כפי שנמסר בחוברת המצפה שצוטטה לעיל, על שפלשו לבתיהם של העדים והקציבו למשפחות שעתיים בלבד כדי להתארגן ולעזוב את הבית.
שוב עם משפחתי
שוחררתי בדצמבר 1952 אחרי שריציתי שנתיים מתוך ארבע שנות המאסר שנגזרו עלי. הצטרפתי אל בני משפחתי בגַדַלֵאי, כפר קטן ליד טוּלוּן שבסיביר, אשר אליו הוגלו. זה היה, כמובן, נפלא להתאחד עימם שוב — בני איוון היה כמעט בן שלוש, ובתי אנה כמעט בת שנתיים. אבל לא יכולתי לפעול בחופשיות. הרשויות המקומיות החרימו את דרכוני ועקבו אחרי בקפדנות. נאסר עלי להתרחק מביתי יותר משלושה קילומטרים. עם הזמן, הרשו לי לרכוב על סוס אל השוק שבטוּלוּן. שם נפגשתי בזהירות יתרה עם אחיי לאמונה.
בשלב זה היו לנו שתי בנות, אנה ונאדיה, ושני בנים, איוון וקוליה. ב־1958 נולד לנו עוד בן, ולודיה שמו. וב־1961 נולדה לנו בת נוספת, גליה.
סוכני הקג”ב (לשעבר הוועדה לביטחון המדינה) לא פעם עצרו וחקרו אותי. מטרתם לא היתה רק לחלץ מפי מידע על הקהילה, אלא גם לעורר את החשד שאני משתף עימם פעולה. לשם כך, לקחו אותי למסעדות יוקרתיות וניסו לצלם אותי מחייך ומבלה עימם בנעימים. אבל הבנתי מה הם זוממים, ושמרתי במכוון על ארשת פנים זועפת. בכל פעם שעצרו אותי, סיפרתי לאחים בדיוק מה קרה, והם לא פקפקו בנאמנותי.
קשר עם המחנות
ברבות השנים נשלחו מאות עדים למחנות המאסר. באותן שנים שמרנו על קשר רציף עם אחינו האסירים וסיפקנו להם ספרות. כיצד? כאשר שוחררו אחים ואחיות ממחנה כלשהו, שמענו מפיהם על דרכים שונות להברחת ספרות פנימה חרף הפיקוח הקפדני. במשך קרוב לעשר שנים עלה בידינו להעביר לאחים שבמחנות עותקים של כתבי־עת וספרים, שקיבלנו מפולין ומארצות אחרות.
אחיות רבות עמלו שעות רבות בהעתקת ספרות על גבי דפים קטנטנים עד כדי כך שניתן היה להסתיר חוברת שלימה בקופסת גפרורים! ב־1991, כשהוסר מעלינו החרם והתחלנו לקבל חוברות יפות בארבע צבעים, אמרה אחת האחיות: ”עכשיו ישכחו אותנו”. היא טעתה. אנשים אולי שוכחים, אבל יהוה לעולם לא ישכח את העבודה שעשו נשים נאמנות אלו! (עברים ו׳:10).
העברה וטרגדיות
בסוף 1967 ערכו חיפושים בביתו של אחי באירקוצק. נתגלו אצלו סרטי צילום וספרות מקראית. הוא נשפט ונגזרו עליו שלוש שנות מאסר. גם בביתנו חיפשו אך לא מצאו מאומה. למרות זאת הרשויות היו משוכנעות שאנו מעורבים ודרשו מאיתנו לעזוב את האיזור. עברנו מרחק של 000,5 קילומטר בערך אל העיר נבינומיסק שבקווקז ובישרנו שם באופן לא־רשמי.
ביוני 1969 ביום הראשון של חופשת בית־הספר ניחתה עלינו טרגדיה קשה. קוליה, בננו בן ה־12, ניסה לחלץ כדור שנתקע ליד שנאי חשמלי באיזור מתח גבוה וקיבל מכת חשמל חזקה. יותר מ־70 אחוז מגופו נשרף. בבית־החולים פנה אלי בני ושאל: ”נחזור אל האי?” (הוא דיבר על אי שנהגנו לבקר בו.) ”כן, קוליה”, אמרתי, ”נחזור אל האי. כשישוע המשיח יקים אותך לתחייה, ניסע אל האי”. בהיותו מעולף למחצה שר בלי הפסק את אחד משירי המלכות האהובים עליו, שאותו אהב לנגן בחצוצרה בתזמורת של הקהילה. הוא מת כעבור שלושה ימים, תוך אמונה שלימה בתחיית המתים.
שנה אחר כך נקרא בננו איוון בן ה־20 להתגייס לצבא. כשסירב, עצרו אותו ודנו אותו לשלוש שנות מאסר. ב־1971 קראו לי להתגייס ואיימו להשליך אותי לכלא אם אסרב. המקרה שלי נסחב חודשים. בינתיים חלתה אשתי במחלת הסרטן ונזדקקה להשגחה צמודה. משום כך ויתרו לי. מריה נפטרה ב־1972. היא היתה בת־זוג מסורה ושמרה על נאמנותה ליהוה עד מוות.
חוץ לארץ
ב־1973 התחתנתי עם נינה. אביה גירש אותה מביתו ב־1960 כי הצטרפה לעדי־יהוה. היא היתה מבשרת נלהבת שעבדה עם האחיות, שעמלו בהעתקת כתבי־עת לאסירים שבמחנות. גם ילדיי למדו לאהוב אותה.
פעילותנו בנבינומיסק הטרידה את הרשויות, והן לחצו עלינו לעזוב. ב־1975 עברנו אשתי, בנותיי ואני אל גרוזיה שבדרום קווקז. במקביל לכך, עברו בניי, איוון ווולדויה, אל ג׳מבּוּל שבגבול הדרומי של קזחסטן.
הפעילות של עדי־יהוה בגרוזיה היתה אז בחיתוליה. בישרנו באופן לא־רשמי בגַגְרָה ובסוּחוּמי שלחוף הים השחור ובסביבותיהן. כעבור שנה נטבלו בנהר שבין ההרים עשרה עדים חדשים. לא חלף זמן רב והרשויות דרשו מאיתנו בתוקף שנעזוב את האיזור, אז עברנו למזרח גרוזיה. הגברנו את מאמצינו בחיפוש אחר דמויי כבש, ויהוה בירך אותנו.
התאספנו בקבוצות קטנות. התקשינו לתקשר זה עם זה מפני שלא ידענו גרוזינית וחלק מהגרוזינים לא שלטו בשפה הרוסית. בתחילה למדנו אך ורק עם רוסים. אלא שכעבור זמן מה חלה התקדמות בפעילות ההטפה וההוראה בגרוזינית. כיום יש בגרוזיה אלפי מבשרי מלכות.
ב־1979, בלחץ הקג”ב, אמר לי המעביד שאינני רצוי עוד בארצו. באותו זמן נהרגו בתי נאדיה ונכדתי בתאונת דרכים. שנה קודם לכן נפטרה אמי בנבינומיסק. היא מתה נאמנה ליהוה והותירה אחריה את אבי ואת אחי. לכן, החלטנו לחזור לשם.
כוח סבל מניב ברכות
בנבינומיסק המשכנו להפיק ספרות מקראית במחתרת. פעם אחת, באמצע שנות ה־80’, זומנתי לחקירה אצל הרשויות. סיפרתי להם שחלמתי שאני מחביא את כתבי־העת שלנו. הם צחקו. בעוזבי את המקום אמר לי אחד מהם: ”הלוואי שלא יהיו לך עוד חלומות כאלו”. והוסיף: ”עוד מעט תוכל להניח את הספרות שלך על המדפים ואתה ואשתך תלכו לאסיפות שלובי זרוע עם ספר מקרא ביד”.
ב־1989 היכה בנו אֵבֶל כבד עקב מותה של בתנו אנה ממפרֶצֶת במוח. בת 38 היתה במותה. באותה שנה, בחודש אוגוסט, שכרו העדים בנבינומיסק רכבת ונסעו לוורשה שבפולין לכינוס בינלאומי. נכחו בו 366,60 איש, ואלפים מתוכם מברית המועצות. היינו כחולמים! כעבור פחות משנתיים, ב־27 במרס 1991, נפלה בחלקי הזכות להיות בין חמשת זקני־הקהילה הוותיקים בברית המועצות, שחתמו במוסקבה על המסמך ההיסטורי המקנה הכרה חוקית לארגון הדתי של עדי־יהוה.
אני שמח שילדיי שנותרו בחיים משרתים את יהוה בנאמנות, ומצפה בכיליון עיניים לעולמו החדש של אלוהים, שבו אראה שוב את אנה, את נאדיה ונכדתי ואת קוליה. כשקוליה יקום לתחייה, אקיים את הבטחתי ואקח אותו אל האי שבילינו בו יחדיו לפני שנים רבות.
בינתיים לבי מתמלא שמחה לנוכח התפשטותה המהירה של האמת המקראית בארץ רחבת ידיים זו! אני שבע רצון מחיי ומודה ליהוה על שאיפשר לי להיות אחד מעדיו. אין לי ספק שצדק המקרא באומרו בתהלים ל״ד:9: ”טעמו וראו כי טוב יהוה; אשרי הגבר יחסה בו”.
[תמונה בעמוד 25]
השנה שבה הצטרפתי למשפחתי בטוּלוּן
[תמונות בעמוד 26]
למעלה: אבי וילדיי מחוץ לביתנו בטוּלוּן שבסיביר
למעלה ימין: בתי נאדיה ונכדתי שנהרגו בתאונת דרכים
מימין: תמונה משפחתית מ־1968