דבקתי במטרתי

סיפורה של מרתא צ׳אבז סרנה

יום אחד כשהייתי בת 16 עבדתי בבית ולפתע איבדתי את ההכרה.‏ כשהכרתי שבה אליי מצאתי את עצמי במיטה.‏ הייתי מבולבלת והיה לי כאב ראש חזק.‏ במשך מספר דקות לא ראיתי ולא שמעתי.‏ נתקפתי חרדה.‏ מה קרה לי?‏

הוריי המודאגים לקחו אותי לרופאה,‏ והיא רשמה לי ויטמינים.‏ היא אמרה שההתקף נגרם מחוסר שינה.‏ כעבור חודשיים היה לי התקף פרכוסים נוסף ואחריו התקף שלישי.‏ נועצנו ברופא אחר,‏ והוא חשב שמדובר במתח ועצבים ונתן לי סמי הרגעה.‏

אבל ההתקפים נעשו יותר ויותר תכופים.‏ פעמים רבות איבדתי את ההכרה ונפלתי ופצעתי את עצמי.‏ היו פעמים שנשכתי את לשוני ואת הבשר בחלל הפה.‏ כשחזרתי להכרה היו לי כאבי ראש איומים ובחילות.‏ הכאבים התפשטו בכל גופי,‏ ובדרך כלל לא יכולתי לזכור מה קרה לפני ההתקף.‏ הייתי צריכה במקרים רבים לנוח יום יומיים במיטה כדי להתאושש.‏ למרות הכול,‏ חשבתי לעצמי שזו בעיה זמנית ושעוד מעט הכול יסתדר.‏

ההשפעה על מטרותיי

כשהייתי הרבה יותר צעירה החלה משפחתי ללמוד את המקרא בסיועם של עדי־יהוה.‏ המורים שלנו היו זוג חלוצים מיוחדים,‏ כלומר,‏ מבשרים בשירות מורחב המקדישים מדי חודש שעות רבות להוראת אמיתוֹת המקרא.‏ ראיתי שהשירות נותן להם שמחה.‏ כשדיברתי עם המורָה שלי בבית־הספר ועם תלמידים אחרים על הבטחות המקרא,‏ התחלתי להרגיש את אותה שמחה.‏a

לא חלף זמן רב ורבים מבני משפחתי נעשו עדי־יהוה.‏ עד כמה נהניתי להכריז את הבשורה!‏ בגיל שבע שמתי לי למטרה להיות חלוצה מיוחדת.‏ בגיל 16 עשיתי צעד גדול לקראת מימוש המטרה ונטבלתי.‏ דווקא אז החלו ההתקפים.‏

שירות חלוצי

למרות בעיות הבריאות עדיין האמנתי שאוכל להצטרף לעדי־יהוה המבשרים בשירות מורחב.‏ אבל מאחר שסבלתי לעתים עד שני התקפים בשבוע,‏ היו בקהילה שחשבו שלא כדאי שאקח על עצמי אחריות כבדה כזו.‏ הייתי עצובה ומיואשת.‏ אחרי זמן מה הגיע לקהילה שלנו זוג המשרת בסניף של עדי־יהוה במקסיקו.‏ נודע להם שאני רוצה מאוד להיות חלוצה והם חיזקו את ידיי.‏ הם שכנעו אותי שהמחלה לא צריכה להפריע לי לשרת כחלוצה.‏

ואכן,‏ ב־1 בספטמבר 1988,‏ התמניתי לחלוצה רגילה בעיר מגוריי סן אנדרס צ׳יאוּטלה,‏ מקסיקו.‏ מדי חודש ביליתי שעות רבות בהכרזת הבשורה.‏ כשלא יכולתי לבשר ברבים כתוצאה מהתקף,‏ כתבתי מכתבים על נושאים מקראיים ושלחתי אותם אל אנשים באזור מגוריי.‏ במכתבים עודדתי אותם ללמוד את המקרא.‏

אבחון הבעיה

בתקופה ההיא הוציאו הוריי סכומי עתק כדי שאבדק אצל נוירולוג.‏ הרופא אבחן את מחלתי וגילה שיש לי אפילפסיה.‏ קיבלתי טיפול ותודות לכך המחלה לא התפרצה במשך ארבע שנים בערך.‏ בתקופה ההיא למדתי בבית־הספר לשירות החלוצי,‏ והעידוד שקיבלתי שם העצים בי את הרצון לשרת היכן שקיים צורך גדול יותר במבשרים.‏

הוריי ידעו עד כמה חשוב לי להרחיב את שירותי.‏ מאחר שהמחלה הייתה פחות או יותר בשליטה,‏ הם הרשו לי לעבור לעיירה סיטאקווארו שבמדינת מִיצ׳וֹאַקַן,‏ המרוחקת כ־200 קילומטר מהבית.‏ ההתרועעות עם חלוצים אחרים שם גרמה לי להעריך עוד יותר את השירות המורחב.‏

אבל אחרי שנתיים בסיטאקווארו חזרו ההתקפים.‏ שבתי לבית הוריי מתוסכלת ועצובה ונזקקתי לטיפול רפואי.‏ פניתי לנוירולוג,‏ והוא קבע שהטיפול שאני מקבלת מזיק לכבד שלי.‏ לא יכולנו עוד לשלם עבור הביקורים אצל המומחה ולכן התחלתי לברר בנוגע לטיפולים חלופיים.‏ מצבי החמיר והיה עליי לפרוש מהחלוציות.‏ כל התקף היה מבחינתי נסיגה.‏ אבל כאשר קראתי מזמורי תהלים ופניתי ליהוה בתפילה,‏ חשתי את תנחומיו ואת כוחו (‏תהלים צ״ד:‏17–19‏)‏.‏

המטרה מתממשת

בתקופה הגרועה מכול סבלתי שני התקפים ביום.‏ ואז חלה נקודת מפנה.‏ רופא נתן לי טיפול מסוים לאפילפסיה,‏ והתחלתי להרגיש טוב יותר למשך פרקי זמן ארוכים יותר.‏ לכן,‏ ב־1 בספטמבר 1995 חזרתי לשורות החלוצים.‏ בריאותי נותרה יציבה,‏ וכעבור שנתיים ללא שום התקף,‏ הגשתי בקשה לשרת כחלוצה מיוחדת.‏ משמע הדבר להקדיש זמן רב יותר להכרזת הבשורה ולשרת היכן שאדרש.‏ תארו לעצמכם מה הרגשתי כשקיבלתי תשובה חיובית!‏ סוף סוף מימשתי את המטרה שהצבתי לעצמי מאז שהייתי ילדה.‏

ב־1 באפריל 2001 התחלתי לשרת בתפקידי החדש בהרי מדינת אִידַלְגוֹ.‏ כיום אני משרתת בעיירה קטנה שבמדינת גואנחואטו.‏ עליי להקפיד על נטילת תרופות ועל מנוחה מספקת.‏ אני מקפידה גם על תזונה בריאה,‏ ונזהרת בייחוד מצריכת שומנים,‏ קפאין וממאכלים משומרים.‏ אני משתדלת גם להימנע מרגשות עזים כגון כעס או דאגה מופרזת.‏ אבל השגרה המחמירה הזו מצמיחה לי יתרונות רבים.‏ מאז שאני חלוצה מיוחדת היה לי התקף אחד בלבד.‏

מאחר שאני רווקה ואין לי התחייבויות משפחתיות,‏ אני שמחה להמשיך לשרת כחלוצה מיוחדת.‏ אני מתנחמת בידיעה ש’‏יהוה לא יעוות צדק ולא ישכח את פעלינו ואת האהבה שאנו מראים למען שמו’‏.‏ עד כמה שהוא אוהב אותנו,‏ שהרי אין הוא מבקש מאיתנו משהו שאין בידינו לתת!‏ הכרה בעובדה זו עוזרת לי לחשוב באיזון,‏ משום שאני יודעת שאם בריאותי תידרדר ואיאלץ שוב לפרוש מהחלוציות,‏ יהוה עדיין יהיה מרוצה משירותי,‏ שירות הנעשה בלב ונפש (‏עברים ו׳:‏10;‏ קולוסים ג׳:‏23‏)‏.‏

ללא ספק,‏ השיחות שאני מנהלת עם אחרים מדי יום על אמונתי מחזקות אותי.‏ הפעילות הזו גם עוזרת לי למקד את מחשבותיי בהבטחות שמבטיח לנו אלוהים.‏ המקרא מבטיח שבעולם החדש לא יהיה חולי.‏ ’‏גם אבל וזעקה וכאב לא יהיו עוד,‏ כי הראשונות יעברו’‏ (‏ההתגלות כ״א:‏3,‏ 4;‏ ישעיהו ל״ג:‏24;‏ פטרוס ב׳.‏ ג׳:‏13‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונות בעמוד 30]‏

כשהייתי בערך בת 7 (‏למעלה)‏;‏ בערך בת 16,‏ זמן קצר אחרי שנטבלתי

‏[‏תמונה בעמוד 31]‏

מבשרת עם חברה