איתן בזכות אמונתי — לחיות עם אי.אל.אס
סיפורו של ג׳ייסון סטיוארט
”אני מצטער, מר סטיוארט. יש לך טרשת אַמיוֹטרוֹפּית צדית, או אי.אל.אס, מחלה הידועה גם כמחלת לוּ גֶריג”.a אחר כך מסר לי הרופא תחזית קודרת: עוד מעט לא תוכל עוד לנוע או לדבר ובסופו של דבר המחלה תגרום למותך. ”כמה זמן נשאר לי?” שאלתי. ”כנראה בין שלוש לחמש שנים”, השיב. הייתי בסך הכול בן 20. למרות הידיעה המרה לא יכולתי שלא להרגיש מבורך בדרכים רבות. הרשו לי להסביר את עצמי.
נולדתי ב־2 במרס 1978 ברֶדווד סיטי, קליפורניה שבארה״ב. הייתי השלישי מבין ארבעה ילדים שנולדו לג׳ים וקתי סטיוארט. להוריי אהבה עזה לאלוהים, והם הטמיעו בי ובאחיי — מתיו, ג׳ניפר וג׳ונתן — כבוד רב לערכים רוחניים.
מאז שאני זוכר את עצמי היו פעילות הבישור מבית לבית, לימוד המקרא והנוכחות באסיפות הקהילה חלק בלתי נפרד מן השגרה המשפחתית שלנו. החינוך הרוחני שקיבלתי עזר לי לבנות אמונה איתנה ביהוה אלוהים. לא תיארתי לעצמי איזה מבחן אמונה מצפה לי.
חלום ילדות מתגשם
בשנת 1985 לקח אותנו אבי לברוקלין, ניו־יורק, כדי לבקר בבית־אל, המרכז העולמי של עדי־יהוה. הייתי רק בן שבע, ובכל זאת הרגשתי שיש משהו מיוחד בבית־אל. כל אחד נראה מרוצה בעבודתו. חשבתי לעצמי, ’כשאגדל, אגיע לבית־אל ואכין ספרי מקרא ליהוה’.
ב־18 באוקוטובר 1992 נטבלתי כסמל להקדשתי ליהוה. כעבור מספר שנים, בגיל 17, שוב נסעתי עם אבי לביקור בבית־אל. בגיל הזה כבר יכולתי להבין טוב יותר את חשיבות העבודה הנעשית שם. חזרתי הביתה בנחישות רבה יותר להגשים את מטרתי לעבוד בבית־אל.
בספטמבר 1996 התחלתי לשרת כחלוץ רגיל, מבשר בשירות מורחב. כדי להיות ממוקד במטרה, התרכזתי כל כולי בדברים רוחניים. הגברתי את קריאת המקרא היומית ואת הלימוד האישי. בלילות האזנתי לקלטות של נאומים מקראיים. בחלקם סופרו חוויות של משיחיים שניצבו מול המוות תוך אמונה איתנה כסלע שבקרוב יהיה גן עדן ושתהיה תחיית מתים (לוקס כ״ג:43; ההתגלות כ״א:3, 4). בתוך זמן קצר למדתי את כל הנאומים בעל פה. לא ידעתי עד כמה מידע בונה זה ישמש אותי בעתיד הקרוב.
ב־11 ביולי 1998 הגיע מכתב מברוקלין. הוזמנתי לשרת בבית־אל. כעבור חודש הייתי כבר בחדרי בבית־אל. נשלחתי לעבוד בכריכייה, שם מכינים ספרים הנשלחים לקהילות רבות. חלום ילדותי התגשם. הגעתי לבית־אל ו’הכנתי ספרי מקרא ליהוה’!
המחלה מתפתחת
חודש בערך לפני שעברתי לבית־אל שמתי לב שאינני מסוגל למתוח לגמרי את אצבע יד ימין. בערך באותו זמן ראיתי שאני מהר מאוד מתעייף בעבודה שלי כמנקה בריכות. חשבתי שאני פשוט לא מתאמץ מספיק. קודם לכן עבדתי בקלות בעבודות פיסיות קשות פי כמה.
כמספר שבועות אחרי שהגעתי לבית־אל, החמירו התסמינים. לא עמדתי בקצב של יתר הצעירים שרצו במדרגות למעלה ולמטה. במסגרת עבודתי בכריכייה היה עליי לשאת חבילות של גליונות דפוס מקופלים. התעייפתי מהר, ויד ימין שלי התעקמה. בנוסף לכך, שריר האגודל שלי החל להתנוון ובתוך זמן קצר לא יכולתי להזיז בכלל את האגודל.
באמצע אוקטובר, כחודשיים אחרי שעברתי לבית־אל, בישר לי הרופא שחליתי באי.אל.אס. כשיצאתי ממשרדו, מייד נזכרתי בנאומים המקראיים ששיננתי. אני בטוח שרוח יהוה הייתה איתי, כי לא פחדתי מן המוות. פשוט יצאתי וחיכיתי לטרמפ שלי חזרה לבית־אל. התפללתי ליהוה שיחזק את משפחתי כשאבשר להם על המחלה.
כפי שהזכרתי בהתחלה, לא יכולתי שלא להרגיש מבורך. חלום ילדותי להגיע לבית־אל התגשם. באותו ערב הלכתי לכיוון גשר ברוקלין והודיתי ליהוה על כך שאיפשר לי לממש את מטרתי. גם התחננתי בפניו מכל הלב שיעזור לי להתמודד עם המצב האיום הזה.
חברים רבים החלו להתקשר כדי להציע את עזרתם ולעודד אותי. ניסיתי לשמור על מצב רוח טוב ולהיות אופטימי. בכל אופן, כשבוע אחרי שהתבשרתי על המחלה, אמרה לי אמי בשיחת טלפון שאומץ לבי ראוי לשבח, אבל שמותר לי לבכות. עוד לפני שסיימה לומר את המילים פרצתי בבכי. לפתע נחתה עליי ההכרה שאני עומד לאבד את כל החלומות שלי.
אמא ואבא ציפו בקוצר רוח שאחזור הביתה, ולכן בוקר אחד לקראת סוף אוקטובר הם באו בהפתעה ודפקו על דלת חדרי. במשך מספר ימים הראתי להם את בית־אל והכרתי להם את חבריי וגם כמה מן החברים הוותיקים במשפחת בית־אל. הימים המיוחדים האלה שבהם הזדמן לי לחלוק עם הוריי את חיי בבית־אל, הם מבין זכרונותיי היפים ביותר.
למנות את הברכות
מאז המשיך יהוה לברך אותי בדרכים רבות. בספטמבר 1999 נשאתי את נאומי הפומבי הראשון. הספקתי לתת עוד כמה נאומים בקהילות אחרות, אבל בתוך זמן קצר התקשיתי לדבר ברור ונאלצתי להפסיק לנאום.
ברכה נוספת הייתה האהבה והתמיכה הבלתי פוסקות מצד משפחתי ומצד אחיי ואחיותיי הרוחניים. עם הזמן, רגליי נחלשו והחברים אחזו בידיי ועזרו לי ללכת בשירות. היו שאפילו באו לביתנו כדי לטפל בי.
אחת הברכות הגדולות מכול היא אשתי אמנדה. כשחזרתי מבית־אל, נעשינו חברים, והתרשמתי מבגרותה הרוחנית. סיפרתי לה את כל מה שצריך לדעת על אי.אל.אס ואת מה שאמר הרופא לגבי עתידי. בילינו יחד זמן רב בשירות לפני שהתחלנו בחיזורים. נישאנו ב־5 באוגוסט 2000.
אמנדה מסבירה: ”נמשכתי לג׳ייסון בזכות האהבה שלו לאלוהים והקנאות שלו לדברים רוחניים. אנשים אהבו להיות בחברתו, צעירים ומבוגרים. אני שקטה ומאופקת מטבעי, והוא אדם מלא חיים ומרץ ומאוד חברותי. לשנינו יש חוש הומור, ולכן צחקנו הרבה ביחד. חשתי מאוד נוח במחיצתו, כמו שניים שמכירים כל החיים. ג׳ייסון וידא שתהיה לי תמונה מלאה לגבי המחלה ולגבי מה שצפוי לקרות. החלטתי שנהנה ביחד עד כמה שנוכל. חוץ מזה, אין שום דבר בטוח בעולם הזה. ’עת ופגע’ קורה גם לאנשים בריאים” (קהלת ט׳:11).
דרכים לתקשר
הקושי שלי בדיבור גבר ואמנדה החלה לשמש לי כמתורגמנית. כשלא יכולתי עוד לדבר בכלל, המצאנו שיטת תקשורת מיוחדת. אמנדה אמרה את אותיות האלף־בית, וכשהגיעה לאות הנכונה, מצמצתי. היא זכרה את האות ועברנו לאות הבאה. ככה הצלחתי לאיית משפטים שלמים. אמנדה ואני נעשינו מומחים בשיטת תקשורת זו.
היום, תודות לטכנולוגיה המתקדמת, יש לי מחשב נייד המאפשר לי לתקשר עם הסביבה. אני מקליד את מה שאני רוצה לומר, והמחשב משמיע את מה שהקלדתי. מאחר שאינני מסוגל עוד להזיז את ידיי, ישנו חיישן אינפרא אדום המכוון אל הלחי שלי, והוא קולט כל תנועה. על מסך המחשב בפינה ישנה מסגרת ובה כל אותיות האלף־בית. בתנועות הלחי אני יכול להדגיש את האות הרצויה ולהקליד מילים.
המחשב מאפשר לי לכתוב מכתבים לאנשים שיש להם עניין במקרא — אנשים שאשתי מוצאת בשירות. בעזרת קולו של המחשב אני מציג את הבשורה מבית לבית ומנהל שיעורי מקרא. ככה אני מסוגל להמשיך לשרת כחלוץ רגיל. בזמן האחרון חזרתי להגיש שיחות ולמלא תפקידי הוראה אחרים בקהילה במסגרת תפקידי כמשרת עוזר.
לשמור על חוש הומור
עברנו מצבים קשים מנשוא. ככל שרגליי נחלשו, מצאתי את עצמי נופל בתכיפות הולכת וגדלה. לא פעם נפלתי אחורנית ונפצעתי בראשי. שריריי ננעלו ונפלתי כמו בול עץ. אנשים חשו לעזרתי בבהלה. אבל במקרים רבים זרקתי בדיחה כדי להפיג את המתח. אני תמיד משתדל לשמור על חוש הומור. איזו ברירה יש לי? אני יכול לכעוס ולהתמרמר על החיים הקשים, אבל מה הטעם?
ערב אחד כשיצאתי עם אמנדה וזוג חברים, נפלתי פתאום אחורה ונחבטתי בראשי. אני זוכר את שלושת הפנים המודאגים מביטים בי ואת אחד מחבריי שואל אותי אם הכול בסדר.
”כן”, השבתי, ”אבל אני רואה כוכבים”.
”אתה רציני?” שאל החבר.
”כן, שם”, השבתי והצבעתי לשמיים. ”והם כל כך יפים”. כולם פרצו בצחוק.
להתמודד עם קשיי היומיום
שריריי הלכו והתנוונו, והקשיים התרבו. פעולות פשוטות, כמו לאכול, להתרחץ, לעשות צרכים ולהתלבש, הפכו מהר מאוד למשימות מייגעות ומתסכלות. היום מצבי הידרדר עד כדי כך שאינני מסוגל לנוע, לדבר, לאכול או לנשום בכוחות עצמי. יש לי צינור הזנה המוחדר לקיבה ודרכו מאכילים אותי במזון נוזלי. יש לי גם מכונת הנשמה המחוברת לצינור בגרוני כדי שאוכל לנשום.
החלטתי אומנם להסתדר לבד עד כמה שאפשר, ובכל אופן אמנדה תמיד הייתה מוכנה לעזור לי. ככל שנעשיתי תלותי יותר, היא אף פעם לא נתנה לי להרגיש חסר ערך. היא תמיד שמרה על כבודי. הטיפול המסור שלה בי הוא ממש מדהים, אבל אני יודע שזה לא קל לה.
אמנדה מספרת מה היא מרגישה: ”ההידרדרות של ג׳ייסון הדרגתית, וככה למדתי עם הזמן איך לטפל בו. מאחר שהוא מחובר למכונת הנשמה, הוא זקוק להשגחה 24 שעות ביממה. הרבה ליחה ורוק מצטברים בריאות שלו, וצריך לשאוב אותם בעזרת מכשיר שאיבה. כתוצאה מכך, קשה לשנינו לישון טוב בלילה. אני מרגישה לפעמים בודדה ומתוסכלת. אנחנו כל הזמן ביחד, אבל קשה לנו לתקשר. הוא היה אדם כל כך חי ואנרגטי, והיום רק העיניים שלו חיות. הוא עדיין מצחיק מאוד, ושכלו חריף. אבל אני מתגעגעת לקולו, לחיבוק שלו ולידו האוחזת בידי.
”לפעמים שואלים אותי איך אני מחזיקה מעמד. המבחן הקשה הזה לימד אותי עד כמה עליי להישען על יהוה. כשאני סומכת על עצמי, אני שקועה במצב עד כדי כך שאני בקושי מסוגלת לנשום. התפילות עוזרות, כי יהוה הוא היחידי שבאמת מבין אותי ויודע מה עובר עליי. הוריו של ג׳ייסון מאוד עוזרים לנו. הם תמיד זמינים בכל פעם שאני זקוקה לאתנחתא או כשאני רוצה לצאת לשירות. אני מעריכה את העזרה והתמיכה שהאחים והאחיות בקהילה מעניקים לנו. דבר נוסף שעוזר לי הוא שאני מזכירה לעצמי שכל צרה ומצוקה בעולם הזה הן דבר ’קל ורגעי’ (קורינתים ב׳. ד׳:17). אני משתדלת להתמקד בעולם החדש שיבוא בקרוב, שבו יהוה יתקן הכול. סביר להניח שאצחק ואבכה ביחד כשהלחצים האלה ייעלמו וג׳ייסון יחזור להיות ג׳ייסון”.
המאבק בדיכאון
אני חייב להודות שלעתים הייאוש אוחז בי בתור גבר שיושב ככה בכיסא גלגלים בחוסר אונים גמור. אני זוכר שפעם אחת היינו בביתה של אחותי במפגש משפחתי. לא אכלתי עוד והייתי רעב. כולם אכלו להנאתם המבורגרים וקלחי תירס על האש. כשראיתי אותם אוכלים ומשחקים עם התינוקות, שקעתי במרה שחורה. התחלתי לחשוב לעצמי: ’זה לא הוגן! למה אני חייב להחמיץ את כל הדברים האלה?’ לא רציתי להרוס להם את הערב, לכן התחננתי ליהוה שיעזור לי לעצור את הדמעות.
הזכרתי לעצמי שאם אהיה נאמן, אוכל לתת ליהוה את ההזדמנות ’להשיב לחורפו דבר’, כלומר, לשטן המחרף אותו (משלי כ״ז:11). המחשבה הזו חיזקה אותי, כי הבנתי שיש דברים חשובים יותר בהרבה מאשר לאכול קלחי תירס ולשחק עם תינוקות.
אני יודע טוב מאוד עד כמה קל לאדם חולה כמוני לשקוע בבעיות של עצמו. אבל מצאתי למועיל להיות ’עתיר פועל בעבודתו של האדון’ (קורינתים א׳. ט״ו:58). בזכות פעילותי המרובה בשירות אין לי זמן להיות מוטרד מבעיותיי. אני מקדיש את עיקר מאמציי כדי לעזור לאחרים לפתח אמונה ביהוה, וזה נותן לי שמחה.
קיים דבר נוסף שמסייע לי להיאבק בדיכאון. אני חושב על דוגמתם של נאמנים שנאסרו, חלקם בתנאי בידוד, משום שלא היו מוכנים להפסיק לבשר על מלכות אלוהים. אני מדמיין לעצמי שחדרי הוא תא כלא ושאני כלוא בגלל אמונתי. אני חושב על היתרונות שיש לי בהשוואה אליהם. יש לי ספרות מקראית בהישג יד. אני יכול לנכוח באסיפות הקהילה, פיסית או דרך הטלפון. אני יכול לבשר בחופשיות. יש לי אישה יקרה לצידי. המחשבות האלו עוזרות לי לראות עד כמה אני מבורך.
דבריו של השליח פאולוס קרובים מאוד ללבי: ”אין אנו מתייאשים, ואף על פי שהאדם החיצוני שלנו הולך ובלה, האדם הפנימי שלנו מתחדש יום יום”. אני בהחלט אדם שהולך ובלה מבחינה חיצונית. אבל אני נחוש בדעתי שלא להתייאש. מה שמאפשר לי לעמוד איתן הוא למקד את עיני האמונה בדברים ש”אינם נראים”, כולל הברכות שיהיו בעולם החדש הקרב ובא, שבו אשוב להיות בזכות יהוה בריא ושלם (קורינתים ב׳. ד׳:16, 18).
[הערת שוליים]
a כדי להבין את השפעות המחלה מומלץ לקרוא את המסגרת ”עובדות לגבי אי.אל.אס” בעמוד 26.
[תיבה/תמונה בעמוד 26]
עובדות לגבי אי.אל.אס
◼ מהי מחלת אי.אל.אס? אי.אל.אס (ALS) הם ראשי תיבות באנגלית של טרשת אַמיוֹטרוֹפּית צדית. זו מחלה המתקדמת במהירות ותוקפת את עצבי התנועה (תאי עצב) בחוט השדרה ובחלקו האחורי של המוח. עצבי התנועה אחראים על העברת אותות מן המוח אל השרירים הרצוניים בכל חלקי הגוף. אי.אל.אס גורמת לעצבי התנועה להתנוון או למות, דבר המוביל לשיתוק הדרגתי.b
◼ מדוע מחלת אי.אל.אס מכונה גם מחלת לוּ גֶריג? לו גריג היה שחקן בייסבול אמריקני מפורסם שלקה במחלה ב־1939 ונפטר ב־1941 בגיל 38. בארצות מסוימות נקראת מחלת אי.אל.אס מחלת העצבים המוטוריים, שזו למעשה קבוצת מחלות גדולה יותר הכוללת בתוכה אי.אל.אס. היא מכונה גם מחלת שַׁרְקוֹ, על שם זַ’ן מַרְטֶן שרקו, הנוירולוג הצרפתי שתיאר אותה לראשונה ב־1869.
◼ מה גורם לאי.אל.אס? הגורם אינו ידוע. על־פי חוקרים, הגורמים האפשריים הם נגיפים, מחסור בחלבונים, פגמים גנטיים (בייחוד באי.אל.אס משפחתי), מתכות כבדות, רעלנים עצביים (בייחוד באי.אל.אס גואמי), ליקויים במערכת החיסונית ופגמים באנזימים.
◼ מהו מהלך המחלה? עם התקדמות המחלה השרירים נחלשים ומתנוונים בכל חלקי הגוף. בשלבים מתקדמים יותר מחלישה המחלה את שרירי מערכת הנשימה, ובסופו של דבר החולים זקוקים למכונת הנשמה. מאחר שהמחלה משפיעה אך ורק על עצבי התנועה, אין היא פוגעת במוחו של החולה, באישיותו, באינטליגנציה שלו ובזכרונו. גם לא נגרם כל נזק לחושים — החולים מסוגלים לראות, להריח, להבחין בטעמים, לשמוע ולחוש מגע. על־פי־רוב המחלה מסתיימת במוות בתוך שלוש עד חמש שנים מהופעת התסמינים, אם כי עד 10 אחוזים מן החולים עשויים לשרוד במשך 10 שנים או יותר.
◼ כיצד מטפלים במחלה? ככל הידוע, אין מרפא לאי.אל.אס. הרופאים רושמים תרופות להפחתת האי־נוחות המתלווה לסימפטומים מסוימים. במקרים מסוימים, בתלות בתסמינים או בהתקדמות המחלה, יכול החולה להפיק תועלת משירותי שיקום הכוללים פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאוּת תקשורת וציוד עזר.
[הערת שוליים]
b קיימים שלושה סוגי אי.אל.אס שכיחים: ספוראדי (השכיח מכולם), משפחתי (אצל 5 עד 10 אחוזים מן החולים יש היסטוריה משפחתית של המחלה) וגואמי (מספר רב של מקרים התגלו בגואם ובשטחי החסות שבאוקיינוס השקט).
[שלמי תודה]
לו גריג: Photo by Hulton Archive/Getty Images
[תמונה בעמוד 25]
הסיור בבית־אל ב־1985
[תמונה בעמודים 26, 27]
עם אמנדה ביום כלולותינו
[תמונה בעמוד 28]
מחשב נייד מיוחד עוזר לי לתקשר עם הסביבה
[תמונה בעמודים 28, 29]
אני נהנה להגיש נאומים בקהילתנו