’אני רוצה לשרת את אלוהים לפני מותי’
סיפורה של מַאמי פְרִי
בשנת 1990 פרצה מלחמת אזרחים בליבריה. עם גבור הקרבות נלכדו בביתם במונרוביה הבירה, מאמי, ילדה בת 12 משבט קראהן ובני משפחתה. ”שמענו פיצוץ ליד הדלת”, מספרת מאמי. ”התברר שנחת טיל על הבית של השכנים והצית אותו באש. הלהבות אחזו בביתנו וגם הוא התלקח”. בקרבות העזים נאלצו מאמי, אמא שלה ואחיה הצעיר של אימהּ להימלט על נפשם.
”לפתע הרגשתי חבטה עזה”, נזכרת מאמי.
”’מה קרה?’, שאלה אימי”.
”נפגעתי! אני חושבת שפגע בי כדור”, השבתי.
מאמי נפלה ארצה בכאבי תופת והתפללה: ”אלוהים, בבקשה תשמע אותי. אני חושבת שאני עומדת למות, אבל אני רוצה לשרת אותך לפני שאמות”. אחר כך איבדה את הכרתה.
השכנים חשבו שמאמי נהרגה ורצו לקבור אותה באחד החופים הסמוכים. אבל אימהּ התעקשה לקחת אותה לבית־החולים המקומי. למרבה הצער, בית־החולים לא עמד בזרם הבלתי פוסק של גברים, נשים וילדים פצועים. דודה של מאמי, שנפצע אף הוא, מת מפצעיו באותו לילה, ואילו מאמי שרדה ונותרה משותקת מן המותניים ומטה.
היא סבלה מדימום פנימי ומכאבים איומים. כעבור ארבעה חודשים עברה סוף סוף צילום רנטגן לאיתור הקליע. הוא היה נעוץ בין הלב לבין הריאות. היה מסוכן מאוד לנתח, ולכן אימהּ לקחה אותה לעשבונאי מסורתי. ”הוא חתך אותי בסכין גילוח”, נזכרת מאמי, ”ואחר כך הניח את פיו על החתך וניסה לשאוב את הקליע. ’זהו זה’, אמר והוציא קליע מפיו. שילמנו לו ועזבנו”.
אבל האיש רימה אותן. בצילומי רנטגן נוספים התברר שהקליע נותר במקומו. לכן מאמי ואימה חזרו אל העשבונאי, והוא שכנע אותן שרק עוד תשעה חודשים ניתן יהיה לראות בצילומי הרנטגן שהקליע הוסר. הן חזרו הביתה והמתינו בסבלנות. בינתיים נטלה מאמי תרופות שונות להקלת הכאב. כעבור תשעה חודשים עברה עוד צילום רנטגן, והתברר שהקליע לא זז לשום מקום. העשבונאי נעלם.
חלפו 18 חודשים מאז שחדר הקליע לגופה של מאמי. אחד מקרובי משפחתה לקח אותה לרופאת אליל. במקום לעזור, ניבאה הרופאה שמאמי או אימהּ ימותו ביום מסוים. מאמי הייתה אז בת 13. ”בכיתי ללא הפסקה”, מספרת מאמי. ”אבל כשהגיע היום ההוא, אף אחת משתינו לא מתה”.
אחד הדודים לקח את מאמי לכומר, והכומר סיפר שראה בחזון שמאמי משותקת בגלל כישוף שהוטל עליה ולא מן הקליע. הוא הבטיח שאם מאמי תקיים טקסים מסוימים, היא תשוב ללכת בתוך שבוע. מאמי מספרת: ”עברתי טקסי רחצה רבים במים שהובאו מן האוקיינוס, צמתי והתגלגלתי על הקרקע כל לילה בחצות לפרקי זמן שהסתכמו בשעות על גבי שעות. אבל כל זה היה לשווא. שום דבר לא השתנה”.
עם הזמן, מרכזים רפואיים נוספים חזרו לתפקד, וסוף סוף הוצא הקליע מגופה של מאמי. במשך יותר משנתיים סבלה מכאבים בל יתוארו. ”אחרי הניתוח”, היא נזכרת, ”הכאב כמעט חלף לגמרי והיה לי הרבה יותר קל לנשום. נותרתי משותקת חלקית, אך יכולתי לעמוד בעזרת הליכון”.
מאמי פוגשת את עדי־יהוה
מספר שבועות לאחר הניתוח פגשה אימהּ של מאמי שני עדי־יהוה. היא ידעה שבתה אוהבת לקרוא את המקרא והזמינה את העדים לביתה. מייד הסכימה מאמי לקבל שיעורי מקרא. אך לאחר מספר חודשים נאלצה לחזור לבית־החולים והקשר עם העדים נותק.
למרות זאת, צמאונה לידע המקראי נותר בעינו. זאת הסיבה שכאשר איש דת מכנסייה מסוימת הציע לה את עזרתו, היא נענתה להצעה. בשיעורי סַנְדֵי סְקוּל (בית־ספר של יום א׳) שאל אחד התלמידים את המורה, ”האם ישוע שווה לאלוהים?”
”כן”, השיב המורה. ”הם שווים. אבל ישוע לא שווה לאלוהים באופן שווה”.
’לא שווה באופן שווה?’ תהתה מאמי. ’זה לא הגיוני. משהו פה לא בסדר’. מאמי הרגישה שהיא לא ממש לומדת את האמת המקראית ובסופו של דבר חדלה לבוא לכנסייה.
בשנת 1996 חזרה האלימות לרחובות מונרוביה. מאמי איבדה עוד שני קרובי משפחה, וביתה נשרף בשנית. כעבור מספר חודשים פגשו שתי עדות־יהוה את מאמי כשבישרו מבית לבית. מאמי חזרה לקבל שיעורי מקרא. כשבאה לראשונה לאסיפה הופתעה לראות שכולם — כולל זקני־קהילה — מנקים את אולם המלכות. באותה שנה נכחה באחד הכינוסים המחוזיים ”שליחי שלום אלוהים” והתרגשה מאוד. הייתה זו עבורה הפעם הראשונה להיות באסיפה גדולה של עדי־יהוה.
”התרשמתי מאוד”, מספרת מאמי. ”העדים התייחסו זה לזה באהבה אמיתית למרות שבאו משבטים שונים. הכול היה מאורגן להפליא”.
הגשמת המשאלה לשרת את אלוהים
בשנת 1998 שוב התלקחו הקרבות ומאמי ואימהּ נאלצו לנוס אל מדינת חוף השנהב הסמוכה, שם התיישבו במחנה הפליטים פִּיס טאון יחד עם עוד כ־000,6 ליברים אחרים. מאמי המשיכה ללמוד את המקרא בסיועם של העדים והתקדמה במהירות. עד מהרה רצתה לדבר עם אחרים על אמונתה. כדי שתוכל לבשר בציבור, עזרו לה אחיה ואחיותיה לאמונה ולקחו אותה ממקום למקום בכיסא הגלגלים שלה. כך התאפשר למאמי לבשר ביסודיות לפליטים רבים.
מגבלותיה הפיסיות אומנם הקשו עליה להגיע לאולם המלכות, שהיה מרוחק 6 קילומטרים ממקום מגוריה, ובכל זאת הגיעה מאמי לכל האסיפות. ב־14 במאי 2000 נסעה יותר מ־190 קילומטר אל כינוס חד־יומי ונטבלה במים כסמל להקדשתה לאלוהים (מתי כ״ח:19, 20). לנגד עיניהם הדומעות של רבים, נישאה מאמי אל פלג מים ונטבלה. בצאתה מן המים קרנו פניה מאושר.
היום, במחנה פליטים בגאנה, מטרתה היא להיות חלוצה רגילה, כינוי למבשרת בשירות מורחב. גם אימהּ החלה לקבל שיעורי מקרא מעדי־יהוה והיא משוחחת עם אחרים על מה שהיא לומדת. שתיהן מייחלות לתקופה המובטחת בדבר־אלוהים, שבה ”ידלג כאַיָל פיסח ותרון לשון אילם” (ישעיהו ל״ה:5–7).
[תמונה בעמוד 22]
הקליע שהוצא מגופה של מאמי
[תמונה בעמוד 23]
מאמי נישאת אל פלג מים כדי להיטבל
[תמונה בעמוד 23]
מנהלת שיעור מקרא עם אימהּ, אֶמה