מנקודת המבט המקראית
התוכל לעזור למתים?
”הכנסייה מראשיתה... נהגה לשאת תפילות בעד [המתים]... למען יטוהרו ויזכו לראות את אלוהים” (הקַטֶכִיזְם של הכנסייה הקתולית [Catechism of the Catholic Church]).
הדאגה למתים משותפת לבני כל הגזעים. אם איבדת אדם יקר, חשת קרוב לוודאי צער רב וריקנות. אולי אתה תוהה אם למתים יש קיום מודע, אם רע להם או טוב להם או אם יש משהו שתוכל לעשות למענם.
אנשי דת רבים מאמינים שבכוחם לעזור למתים. לדוגמה, ההינדים טוענים שאם ישרפו את גופת יקירם על גדות נהר הגנגס ויפזרו את אפרו במימיו, יבטיח הדבר אושר נצחי לנשמתו. במזרח הרחוק נוהגים הבודהיסטים להבעיר בובות נייר בדמות מכוניות, בתים, בגדים, וכסף מתוך אמונה שנכסים אלו ישמשו את המנוח בעולם הבא. באפריקה נהוג לשפוך משקאות חריפים באזור הקבר מתוך התפיסה שמנחה זו תועיל למת.
הכנסייה הקתולית מלמדת שאם אדם מת מבלי שהתחרט על אחד מ”חטאי המוות”, נשלל ממנו חסד אלוהים. מצב זה ”נקרא ’גיהינום’”. עוד מלמדת הכנסייה כי אדם הנהנה מחסד אלוהים צפוי לזכות ל”אושר עילאי מוחלט” לצד אלוהים בשמיים, אך לא לפני שיטוהר כליל. כדי להיטהר יהיה עליו אולי לשהות לזמן מה במַצְרֵף ולסבול ”אש היטהרות” כעונש על חטאים הראויים למחילה. בעודו במצרף ניתן לעזור לו בעזרת תפילות מפי הכמרים ובעזרת מיסות הנערכות עבורו. טקסים אלה בדרך כלל ממומנים על־ידי ידידיו וקרובי משפחתו של המנוח.
טבעי הדבר שתרצה לעשות כל שבכוחך על מנת להקל את סבלם של יקיריך. אך אילו ניתן היה לעזור להם, האם אלוהים לא היה מסביר בבירור מה יש לעשות? הבה נראה מה מלמד המקרא בעניין העזרה למתים.
מצב המתים
כל המנהגים שהוזכרו לעיל מבוססים על האמונה בהישארות הנפש, כלומר, שחלק מסוים באדם ממשיך לחיות לאחר מות הגוף. האם זה מה שהמקרא מלמד? במקרא נאמר: ”החיים יודעים שימותו; והמתים אינם יודעים מאומה, ואין עוד להם שכר, כי נשכח זכרם. גם אהבתם, גם שנאתם, גם קנאתם כבר אבדה, וחלק אין להם עוד לעולם בכל אשר נעשה תחת השמש. כל אשר תמצא ידך לעשות, בכוחך עשה. כי אין מעשה וחשבון ודעת וחוכמה בשאול, אשר אתה הולך שמה” (קהלת ט׳:5, 6, 10). שאול היא הקבר המשותף של בני האדם.
באשר להשלכות המוות על תודעתו של האדם כתב מחבר התהלים בהשראת אלוהים: ”תצא רוחו, ישוב לאדמתו, ביום ההוא אבדו עשתונותיו [מחשבותיו]” (תהלים קמ״ו:4).
דברי המקרא מהימנים והגיוניים. מה דעתך? האם אב אוהב יגרום לילדיו לסבול בשל נטיות שליליות המהוות חלק מטבעם? (בראשית ח׳:21) ודאי שלא. אז מדוע שאבינו השמימי ינהג אחרת? בימי עם ישראל הקדום היו שאימצו את הטקס האלילי לשרוף את ילדיהם כקורבן לאלילי כזב. יהוה גינה את המנהג הנתעב הזה ותיאר אותו כדבר ש’לא ציווה ולא עלה על לבו’ (ירמיהו ז׳:31).
חטאי האדם מובילים למוות ולא לייסורים בעולם הבא. ”שכר החטא הוא מוות”, מציינים כתבי־הקודש, ו”המת משוחרר מן החטא” (רומים ה׳:12; ו׳:7, 23).
המתים אינם סובלים. הם כמו ישנים שינה עמוקה ללא כל תודעת הנאה או תודעה אחרת. ברור אפוא שכל המאמצים המושקעים כדי לעזור למתים מנוגדים לכתוב במקרא.
איזו תקווה שמורה למתים?
אין להבין מכך שיקיריך שנפטרו יישארו לנצח ללא הכרה. להיפך, נכון להם עתיד מזהיר.
לפני שהקים לתחייה את ידידו אלעזר, אמר ישוע שהוא הולך ”להעיר אותו” (יוחנן י״א:11). במעמד אחר הסביר ש”כל שוכני קבר ישמעו את קולו, ויֵצאו” (יוחנן ה׳:28, 29). המוקמים לתחייה זוכו במותם מחטאי העבר ועל כן לא יצטרכו לסבול בשל המעשים שעשו לפני מותם. הם יקבלו את ההזדמנות ללמוד ליהנות מן החיים בתנאים מושלמים. איזו תוחלת נפלאה!
אם עתיד זה מדבר אליך, אל תהסס לבדוק את אמינות ההבטחות הללו. עדי־יהוה ישמחו לעזור לך.
האם שאלת את עצמך...
◼ האם המתים בעלי תודעה? (תהלים קמ״ו:4; קהלת ט׳:5, 6, 10).
◼ האם אלוהים ייתן למתים לסבול בגיהינום בוער? (ירמיהו ז׳:31).
◼ היש תקווה למתים? (יוחנן ה׳:28, 29).