מנקודת המבט המקראית
האם ענווה מעידה על חולשה או על עוצמה?
אנשים יהירים ודעתנים מצטיירים לעתים קרובות בעיני העולם כמודל לחיקוי. לעומת זאת, הענווים והצנועים נחשבים לחלשים, חסרי ביטחון או מתרפסים. אבל האם ענווה אמיתית מעידה על חולשה? והאם גאווה היא אכן אות לעוצמה? מה אומר המקרא?
קודם כול חשוב לציין שהמקרא מתייחס בחיוב לצורות מסוימות של גאווה. לדוגמה, המשיחיים צריכים להיות גאים שיהוה הוא בוראם ושהוא מכיר אותם (תהלים מ״ז:5; ירמיהו ט׳:23; תסלוניקים ב׳. א׳:3, 4). הורים יכולים להתגאות בילדיהם אם הם מתנהגים למופת כמשיחיים ואם הם דבקים באומץ בעבודת אלוהים האמיתית (משלי כ״ז:11). אולם לגאווה גם צד אפל.
מבט מעמיק על גאווה וענווה
המילה גאווה מוגדרת בין היתר כהערכה עצמית מופרזת. גאווה כזו מעניקה לבעליה תחושות לא־הולמות של חשיבות עצמית ועליונות, אולי בשל חזות חיצונית, גזע, מעמד, כשרונות או ממון (יעקב ד׳:13–16). המקרא מדבר על אנשים ”יהירים” (טימותיאוס ב׳. ג׳:4). במילים אחרות, אנשים בעלי אגו מנופח ללא הצדקה.
הענווים מאידך מנסים לראות את עצמם בצורה אובייקטיבית וכנה, תוך הכרה באי־שלמותם ובמעמדם הנחות לפני אלוהים (פטרוס א׳. ה׳:6). יתר על כן, הם מכירים במעלותיהם של אחרים ואף מקבלים זאת בשמחה (פיליפים ב׳:3). היות שכך, אין הם מרירים ואכולי קנאה (גלטים ה׳:26). ברור אפוא שענווה אמיתית מעודדת יחסים טובים עם אחרים ותורמת לתחושת ביטחון וליציבות רגשית.
תן דעתך לדוגמתו של ישוע. לפני בואו אל העולם היה הוא יצור רוחני רב און בשמיים. בתקופת חייו עלי אדמות, הוא היה אדם מושלם ונקי מחטא (יוחנן י״ז:5; פטרוס א׳. ב׳:21, 22). היו לו יכולות, תבונה וידע שאין שני להם. אולם הוא מעולם לא התרברב אלא תמיד נהג בענווה (פיליפים ב׳:6). הוא אף רחץ פעם את רגלי השליחים; ובנוסף, גילה עניין אמיתי בילדים קטנים (לוקס י״ח:15, 16; יוחנן י״ג:4, 5). למעשה, בזמן שילד אחד עמד לצידו, אמר ישוע: ”מי שישפיל את עצמו להיות כילד הזה הוא הגדול במלכות השמיים” (מתי י״ח:2–4). כן, בעיני ישוע — ובעיני אביו — גדוּלה אמיתית נובעת מענווה ולא מגאווה (יעקב ד׳:10).
ענווה היא אות לעוצמה
למרות היותו התגלמות הענווה, ישוע לא היה אדם מתרפס או חלש אופי. הוא אמר את האמת באומץ ולא הייתה בו שום חרדת אדם (מתי כ״ג:1–33; יוחנן ח׳:13, 44–47; י״ט:10, 11). לכן זכה ליחס של כבוד אפילו מצד כמה ממתנגדיו (מרקוס י״ב:13, 17; ט״ו:5). אבל ישוע מעולם לא היה אדם שתלטן. למעשה, בענוותו, בטוב לבו ובאהבתו, משך אליו אנשים בחמימות וכבש את לבם כפי שאדם יהיר לעולם לא יוכל (מתי י״א:28–30; יוחנן י״ג:1; קורינתים ב׳. ה׳:14, 15). אפילו כיום, מיליונים נכנעים בנאמנות לישוע מתוך אהבה כנה וכבוד רב (ההתגלות ז׳:9, 10).
דבר־אלוהים מעודד ענווה מכיוון שנמוכי הרוח מקבלים עצות ברצון ונוחים ללמוד (לוקס י׳:21; קולוסים ג׳:10, 12). בדומה לאפולוס, מורה משיחי ואיש דברים מהמאה הראשונה, הם מוכנים בשמחה לשנות את השקפתם כאשר מציגים בפניהם מידע חדש ומדויק (מעשי השליחים י״ח:24–26). אין הם חוששים לשאול שאלות, ואילו הגאוותנים בדרך כלל נמנעים מכך מחשש שמא תיחשף בורותם.
קח לדוגמה את הסריס האתיופי בן המאה הראשונה שהתקשה להבין קטע מסוים במקרא. ”האם אתה מבין מה שאתה קורא?” שאל אותו התלמיד המשיחי פיליפוס. הסריס האתיופי השיב: ”ואיך אוכל אם לא ידריך אותי איש?” איזו ענווה — במיוחד לאור העובדה שהסריס היה ככל הנראה אדם מכובד במולדתו! תודות לענוותו זכה לידע מעמיק בכתובים (מעשי השליחים ח׳:26–38).
האיש האתיופי היה ההיפך הגמור מהסופרים והפרושים היהודים, שהחשיבו עצמם לאליטה הדתית בימיהם (מתי כ״ג:5–7). במקום להקשיב בענווה לישוע ולתלמידיו, לעגו להם וניסו למצוא בהם דופי. גאוותם הותירה אותם בחשיכה רוחנית (יוחנן ז׳:32, 47–49; מעשי השליחים ה׳:29–33).
האם אתה כחומר רך או כחומר קשה?
המקרא מדמה את יהוה ליוצר ואת בני האדם לחומר (ישעיהו ס״ד:7). הענווה עוזרת לאדם להיות כחומר רך בידי אלוהים, מישהו שאותו הוא יכול להפוך לכלי חמדה; הגאוותנים, לעומת זאת, הם כחומר יבש וקשה שנותר רק לנפצו. דוגמה ידועה לשמצה לכך הוא פרעה הגאה שמיאן לציית ליהוה ושילם על כך בחייו (שמות ה׳:2; ט׳:17; תהלים קל״ו:15). קיצו של פרעה היה בהתאם לפסוק האומר: ”לפני שבר גאון [גאווה], ולפני כישלון גובה רוח [יהירות]” (משלי ט״ז:18).
אין משתמע מכל האמור לעיל שמשרתי אלוהים אינם נאבקים כדי לרסן בתוכם את תכונת הגאווה. שליחי ישוע, למשל, התווכחו ביניהם תכופות מי מהם נחשב לגדול ביותר (לוקס כ״ב:24–27). למרות זאת, הם לא נשלטו על־ידי הגאווה, אלא הקשיבו לישוע ובסופו של דבר שינו את גישתם.
”עקב ענווה ויראת יהוה, עושר וכבוד וחיים”, כתב שלמה (משלי כ״ב:4). יש לנו סיבות טובות לטפח ענווה! תכונה זו, לא רק מושכת ומעידה על עוצמה, אלא אף עוזרת לנו ליהנות מברכת אלוהים ולזכות בגמול חיי הנצח (שמואל ב׳. כ״ב:28; יעקב ד׳:10).
האם שאלת את עצמך...
◼ האם כל צורות הגאווה שליליות? (תסלוניקים ב׳. א׳:3, 4).
◼ כיצד הענווה תורמת לרכישת ידע? (מעשי השליחים ח׳:26–38).
◼ האם על משרתי אלוהים לטפח ענווה? (לוקס כ״ב:24–27).
◼ מה צופן העתיד לענווים? (משלי כ״ב:4).
[תמונה בעמודים 20, 21]
ילדים נמשכו לישוע בשל ענוותו