איך תוכל לגלות ענווה אמיתית?
ענווה אמיתית יקרה היא מאוד בעיני אלוהים. יעקב כתב: ”אלוהים ללצים הוא־יליץ ולענווים יתן־חן” (יעקב ד׳:6). ”כי רם יהוה, ושפל יראה; וגבוה [יהיר] ממרחק יְיֵדָע”. ”עיני גבהות אדם שפל, ושח רום אנשים. ונשגב יהוה לבדו”. ”אם ללצים, הוא [אלוהים] יליץ; ולענווים יתן חן” (תהלים קל״ח:6; ישעיהו ב׳:11; משלי ג׳:34).
גם השליח פטרוס הטיף לענווה. הוא כתב: ”חיגרו כולכם נמיכות רוח איש כלפי רעהו, כי אלוהים ללצים הוא־יליץ ולענווים יתן־חן” (פטרוס א׳. ה׳:5).
הענווה שגילה המשיח
אולי תשאל, מדוע כדאי להיות עניו? אדם החותר להיות משיחי אמיתי לא יקל ראש בתשובה לשאלה זו, משום שלהיות עניו משמעו לחקות את המשיח. ענוותנותו של ישוע התבטאה בנכונות לקבל על עצמו משימה מיוחדת לרדת ארצה מן השמים ולהיות אדם בשר ודם במעמד נחות מן המלאכים (עברים ב׳:7). חרף היותו בן אלוהים, ספג השפלות רבות מצד אויביו הדתיים. בניסיונות שעבר שמר על קור רוח, אף־על־פי שיכול היה לקרוא לעזרתו לגיונות של מלאכים (מתי כ״ו:53).
לבסוף, תלוהו לחרפה על עמוד ההוקעה, ולמרות זאת לא הפר את נאמנותו לאביו. משום כך, כתב עליו פאולוס: ”יהא בכם הלוך רוח זה אשר היה במשיח ישוע: אשר אף כי היה קיים בצלם האלוהים לא חשב לשלול שלל להיות שווה לאלוהים, אלא הריק את עצמו, נטל דמות עבד ונהיה כבני אדם; וכאשר היה בצורתו כאדם, השפיל עצמו וציית עד מוות, עד מוות [על עמוד הוקעה]” (פיליפים ב׳:5–8, ע״ח).
אם כן, כיצד לגלות ענווה אמיתית? כיצד להגיב בענווה ולא בגאווה במצבים מסוימים?
תגובותיו של העניו
הבה נדבר על ענווה במקום העבודה או בשירות המשיחי. לפריון העבודה יש צורך לעתים במשגיחים, מנהלים ומפקחים. מישהו צריך לקבל החלטות. מה דעתך? האם אתה אומר לעצמך, ”מיהו שיגיד לי מה לעשות? אני יותר ותיק ממנו”. אם אתה גאוותן קשה לך לקבל מרות. העניו, לעומת זאת, משתדל ש’לא לעשות דבר מתוך תחרות, אף לא מתוך כבוד שווא, אלא בנמיכות רוח חושב את רעהו לנכבד ממנו’ (פיליפים ב׳:3).
כיצד אתה מגיב למשמע עצה מפי אדם צעיר ממך או מפי אשה? אם אתה עניו לא תתעלם מן העצה. אם אתה גאוותן זה יכעיס אותך, ואתה תדחה אותה על הסף. התעדיף לשמוע מחמאות ודברי חנופה שיפילו אותך בפח? האם לא תעדיף עצה בונה שתתרום לשיפור אישיותך? (משלי כ״ז:9; כ״ט:5).
האם אתה מסוגל לעמוד בקשיים? הענווה תסייע בידך לעמוד במצבים קשים, כדוגמת איוב. אם אתה גאוותן, מצבים מצערים ועלבונות מדומים עלולים לתסכל ולקומם אותך (איוב א׳:22; ב׳:10; כ״ז:2–5).
הענווה אוהבת וסולחת
יש שמתקשים לומר, ”אני מתנצל. טעיתי. הצדק איתך”. מדוע? גאווה יתרה! אלא שהתנצלות כנה עשויה בנקל לשים קץ לריב בין בני זוג לנישואין.
האם אתה מוכן לסלוח למישהו שפגע בך? או שמא אתה, בגאוותך, נוטר לו ימים או חודשים, וממאן לדבר איתו? האם אתה נוקם בו כדי להיפרע ממנו? נקמות הסתיימו במקרי רצח. ויש פעמים שהנקמה התבטאה ברצח אופי. העניו, לעומת זאת, אוהב וסולח. מדוע? כי האהבה לא תחשוב רעה. יהוה היה מוכן לסלוח לעם ישראל בתנאי שיכירו בחטאיהם ויבלעו את גאוותם. אדם עניו שהולך בעקבות ישוע מוכן לסלוח שוב ושוב (יואל ב׳:12–14; מתי י״ח:21, 22; קורינתים א׳. י״ג:5).
העניו ’מקדים לנהוג כבוד ברעהו’ (רומים י״ב:10). בתרגום גינצבורג כתוב: ”כבדו איש את־חברו יותר מנפשכם”. האם אתה מדבר בשבחם של אחרים ומוקיר את יכולתם ואת כישוריהם? או שמא אתה חייב למצוא בהם פגם כדי להכתים את דמותם? האם אתה מסוגל לשבח אחרים מכל הלב? אם אתה מתקשה לעשות כן, אולי הבעיה נעוצה בחוסר ביטחון ובגאווה.
הגאוותן חסר סבלנות. העניו סבלן ובעל אורך רוח. ומה לגביך? האם אתה מתקומם בכל פעם שנדמה לך שנוהגים בך בחוסר הגינות? תגובה זו היא ההיפך הגמור מאורך רוח. אם אתה עניו, לא תחשיב את עצמך ליותר משראוי לך. זכור מה קרה לתלמידי ישוע כשהחשיבו את עצמם יותר מדי — התגלעו ביניהם ויכוחים סוערים בשאלה מי מהם החשוב מכל. הם שכחו כי הם ”עבדים... ותו לא” (לוקס י״ז:10; כ״ב:24; מרקוס י׳:35–37, 41).
הסופר הצרפתי ווֹלטֶר אמר, שהענווה היא ”צניעות הנפש... מרפא לגאווה”. כן, הענווה היא נמיכות רוח. העניו אינו גאוותן. הוא נוהג בכבוד עמוק ובאדיבות רבה.
אם כן, מדוע כדאי להיות עניו? כי אלוהים אוהב את הענווים, והענווה מסייעת לנו לקבל את הדרכתו. ענוותנותו של דניאל היא אחת הסיבות שבגללן ראה בו יהוה ”איש חמודות” ושלח לו מלאך וחזון (דניאל ט׳:23; י׳:11, 19). הענווה תזכה אותך בגמול רב. היא תצמיח לך ידידי אמת שיאהבו אותך. וחשוב מכך, היא תביא עליך את ברכת יהוה. ”עקב ענווה [ו]יראת יהוה, עושר וכבוד וחיים” (משלי כ״ב:4).
[תמונה בעמוד 7]
מילת התנצלות מתוך ענווה היא מתכון לחיים קלים יותר