’ליבשו נמיכות רוח’
הוא הגיע מעיר חשובה, נולד כאזרח רומי ומכאן שנהנה מהזכויות הנלוות לכך, וככל הנראה השתייך למשפחה מיוחסת. איש זה, שאול, קיבל את ההשכלה הטובה ביותר שהייתה בנמצא במאה הראשונה לספירה, שלט לפחות בשתי שפות ונמנה עם סיעה דתית יהודית מוכרת היטב — הפרושים.
שאול למד בוודאי להביט בשאט נפש על פשוטי העם ולהתגאות בצדקתו שלו (לוקס י״ח:11, 12; מעשי השליחים כ״ו:5). חבריו הפרושים התעטפו באצטלה של עליונות, ואהבו להיות בעמדה בולטת ולהתקרא בכינויי כבוד (מתי כ״ג:6, 7; לוקס י״א:43). קרוב לוודאי שהתרועעות עם אנשים כאלה הפכה את שאול ליהיר. ידוע לנו שהוא רדף את המשיחיים בקנאות. לימים, בתור השליח פאולוס, אמר שהיה בצעירותו ”מגדף, רודף ומבזה” (טימותיאוס א׳. א׳:13).
כן, שאול הפך למשיחי — לשליח פאולוס — ואישיותו השתנתה מהקצה אל הקצה. כמשיחי הודה בענווה שהיה ”הקטן מכל הקדושים” (אפסים ג׳:8). פאולוס עשה חיל כמבשר, אך כלל לא זקף את הישגיו לזכותו. אדרבה, הוא הסב את כל הכבוד לאלוהים (קורינתים א׳. ג׳:5–9; קורינתים ב׳. י״א:7). היה זה פאולוס שקרא לאחיו לאמונה: ”ליבשו חמלה ורחמים ונדיבות לב, נמיכות רוח וענווה ואורך אפיים” (קולוסים ג׳:12).
האם עצה זו ישימה בימינו, במאה ה־21? האם משתלם להיות עניו? האם ענווה באמת מעידה על חוסן?
האל הכול יכול — האם הוא עניו?
ראוי להביא בחשבון את נקודת מבטו של אלוהים בשעה שדנים בתכונת הענווה. מדוע? מפני שהוא ריבוננו ובוראנו. לעומתו עלינו להכיר במגבלותינו. אנחנו תלויים בו. ”שדי, לא מצאנוהו; שגיא כוח”, אמר אודותיו אדם חכם ששמו אליהוא (איוב ל״ז:23). למעשה, די להתבונן ביקום רחב הידיים הסובב אותנו כדי ללמוד שיעור בענווה! ”שאו מרום עיניכם וראו”, אומר הנביא ישעיהו, ”מי ברא אלה? המוציא במספר צבאם, לכולם בשם יקרא. מרוב אונים ואמיץ כוח, איש לא נעדר” (ישעיהו מ׳:26).
יחד עם העובדה שהוא האל הכול יכול, יהוה עניו. דוד המלך התפלל אליו: ”תיתן לי מגן ישעך, וענוותך תרבני” (שמואל ב׳. כ״ב:36). אלוהים עניו במובן זה שהוא מתעניין באנשים פשוטים המשתדלים לעשות את רצונו ונוהג בהם ברחמים. יהוה מתכופף כביכול מהשמיים כדי להיטיב עם יראיו (תהלים קי״ג:5–7).
יתר על כן, יהוה מוקיר תכונה זו במשרתיו. השליח פטרוס כתב: ”אלוהים ללצים [לגאוותנים] הוא יליץ [יתנגד] ולענווים ייתן חן [חסד]” (פטרוס א׳. ה׳:5). באשר לדעתו של אלוהים על הגאווה, ציין אחד מכותבי המקרא: ”תועבת יהוה כל גבה לב” (משלי ט״ז:5). אם כן, כיצד הענווה מעידה על חוסן?
שפלות רוח — מה היא לא?
שפלות רוח אינה דומה להשפלה. במספר תרבויות קדומות, אנשים שפלי ערך היו בדרך כלל עבדים — כנועים, מסכנים ומעוררי רחמים. בניגוד לכך, המקרא מדגיש כי נמיכות רוח מולידה כבוד. לדוגמה, שלמה המלך אמר: ”עקב ענווה [ו]יראת יהוה, עושר וכבוד וחיים” (משלי כ״ב:4). ובתהלים קל״ח:6 אנו קוראים: ”רם יהוה, ושפל יראה; וגבוה ממרחק יְיֵדָע”, כלומר את גבה הלב הוא מכיר רק מרחוק.
אדם עניו אינו בהכרח אדם נטול יכולות או הישגים. למשל, ישוע המשיח מעולם לא טען שהוא אינו בנו יחידו של יהוה, ומעולם לא העמיד פנים שפעילותו עלי אדמות לא הייתה חשובה (מרקוס י״ד:61, 62; יוחנן ו׳:51). ברם, ישוע גילה ענווה בכך שזקף את הישגיו לזכות אביו ובכך שהשתמש בכוחו כדי לשרת אחרים ולעזור להם, ולא כדי לרדות בהם ולדכא אותם.
עדות לחוסן
אין ספק ששמו של ישוע המשיח יצא לתהילה בקרב בני דורו בזכות ה”גבורות” שעשה (מעשי השליחים ב׳:22). למרות זאת, יש שראו בו ”השפל באנשים” (דניאל ד׳:14). לא זו בלבד שישוע חי חיים צנועים, אלא שהוא גם חזר ולימד את חשיבותה של הצניעות (לוקס ט׳:48; יוחנן י״ג:2–16). ואולם, ענוותו לא הפכה אותו לחלש. הוא הפגין אומץ לב כאשר הגן על שם אביו והשלים בהצלחה את שירותו (פיליפים ב׳:6–8). ישוע מתואר במקרא כאריה עז נפש (ההתגלות ה׳:5). המופת שהציב ישוע מראה שענווה הולכת יד ביד עם חוסן מוסרי ועם אישיות חזקה.
בשעה שאנו משתדלים לטפח ענווה אמיתית, נהיר לנו שדרושים מאמצים כנים כדי להפוך תכונה זו לחלק אינטגרלי של אורח חיינו. לשם כך עלינו תמיד להיכנע לרצון אלוהים במקום להתהלך בדרך הקלה או להיכנע לנטיות הבשר. פיתוח ענווה דורש עמוד שדרה מוסרי, וזאת משום שעלינו להציב את עניינינו האישיים במקום משני כדי שנוכל לשרת את יהוה ואת הזולת ללא שמץ של אנוכיות.
הענווה מצמיחה ברכות רבות
הענווה אינה מקפלת בתוכה גאווה או יהירות. כדי לתארה, כתבי־הקודש משתמשים בביטוי ”נמיכות רוח” (אפסים ד׳:2). הענווה כהלך חשיבה נובעת מהערכה עצמית מציאותית באשר לחולשותינו ולצדדינו החזקים, לכשלונותינו ולהישגינו. פאולוס השיא עצה מעולה בעניין זה בכותבו: ”הריני אומר לכל אחד מכם: איש אל יחשוב את עצמו ליותר משראוי לו לחשוב, אלא יהא צנוע בהערכתו” (רומים י״ב:3). כל מי שמיישמים את העצה הזו מגלים ענווה.
ענווה באה לידי ביטוי גם כאשר אנו מציבים בכנות את ענייני הזולת לפני עניינינו אנו. בהשראת רוח־הקודש, קרא פאולוס למשיחיים: ”אל תעשו דבר מתוך תחרות, אף לא מתוך כבוד שווא, אלא בנמיכות רוח יחשוב איש איש את רעהו לנכבד ממנו” (פיליפים ב׳:3). דבריו עלו בקנה אחד עם הצו שנתן ישוע לתלמידיו: ”הגדול בכם יהיה משרתכם. המרומם את עצמו יושפל והמשפיל את עצמו ירומם” (מתי כ״ג:11, 12).
מי שנוהג בנמיכות רוח ’מרוּמם’ בעיני אלוהים. יעקב, אחד מתלמידי ישוע, הדגיש זאת כשכתב: ”השפילו עצמכם לפני יהוה והוא ירומם אתכם” (יעקב ד׳:10). מי לא ירצה שאלוהים ’ירוממו’?
היהירות זורעת מהומות וסכסוכים רבים בין קבוצות ובין יחידים. לעומת זאת, אם נהיה ענווים ניהנה משפע ברכות. הידיעה שאלוהים מרוצה מאיתנו תחמם את לבנו (מיכה ו׳:8). תהיה לנו שלוות נפש, מפני שקיים סיכוי גדול שאדם עניו יהיה מאושר ושבע רצון יותר מאדם גבה־עיניים (תהלים ק״א:5). ניהנה מיחסים טובים ונעימים יותר עם בני משפחה, חברים, עמיתים לעבודה ואחרים. הענווים אינם משרים סביבם אווירה לא־נעימה ואינם תובעניים, מה שעלול בקלות להוביל לכעס, ניכור, תרעומת ומרירות (יעקב ג׳:14–16).
אין ספק שטיפוח נמיכות רוח הוא דרך מצוינת לשמור על יחסים תקינים עם הזולת. ביכולתה של תכונה זו לעזור לנו להתמודד עם הקשיים של עולם אנוכיי ותחרותי זה. השליח פאולוס הצליח בעזרתו של אלוהים לפשוט את יהירותו ואת גאוותו, תכונות שעטה קודם לכן. בדומה לכך, ניטיב לעשות אם נרסן כל נטייה להיות גאוותנים או לחשוב שאנו טובים יותר מאחרים. ”לפני שבר — גאון [גאווה], ולפני כישלון — גובה רוח”, מזהיר המקרא (משלי ט״ז:18). אם נחקה את המופת שהציב פאולוס וניישם את עצותיו, ניווכח מדוע מן התבונה ’ללבוש נמיכות רוח’ (קולוסים ג׳:12).
[תמונה בעמוד 4]
פאולוס הצליח לפשוט את יהירותו ואת גאוותו
[תמונה בעמוד 7]
נמיכות רוח עוזרת לנו לשמור על יחסים תקינים עם הזולת
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 5]
Anglo-Australian Observatory/David Malin Images