מהו מחיר הגאווה?
האם שוחחת עם אדם שניסה להתנשא מעליך? אולי מנהל, מעביד, משגיח או אפילו קרוב משפחה הביט עליך מלמעלה והתייחס אליך בבוז מוחלט. מה חשבת עליו? האם אישיותו מצאה חן בעיניך? ודאי שלא! מדוע? משום שהגאווה יוצרת מחסומים וחונקת את ההידברות.
הגאוותן מזלזל באחרים כדי שתמיד ייראה הטוב מכולם. רק לעתים נדירות יאמר הגאוותן מילה טובה על הזולת. תמיד תשמע מפיו הסתייגות — ”כן, זה נכון, אבל יש לו הבעיה הזו והמגרעה ההיא”.
בספר מחשבות זהב בדברי כסף (Thoughts of Gold in Words of Silver) מוגדרת הגאווה כ”מידה רעה הרסנית ביותר. היא מזיקה לאדם, ואינה מותירה סיבות רבות להעריצו”. פלא שאיש אינו חש נינוח בחברת אדם גאוותן? ואכן, מחיר הגאווה הוא במקרים רבים העדר ידידי אמת! ”לעומת זאת”, מוסיף הספר, ”העולם אוהב את הענווים — לא את הענווים הגאים בענוותנותם אלא את הענווים האמיתיים”. בצדק קובע המקרא: ”גאוות אדם תשפילנו, ושפל רוח [העניו] יתמוך כבוד” (משלי כ״ט:23).
מעבר לכך שהגאוותן מתבזה בעיני הזולת ומאבד ידידים, כיצד משפיעה גאוותו על הקשר שלו עם אלוהים? מה חושב אלוהים על הגאוותן, על היהיר ועל השחצן?
שיעור בענווה
מחבר ספר משלי כתב בהשראת אלוהים: ”לפני שבר גאון [גאווה], ולפני כישלון גובה רוח. טוב שפל רוח את ענווים מֵחַלק שלל את גאים” (משלי ט״ז:18, 19). חוכמת המילים האלו מוכחת היטב במקרה של נעמן, שר צבא ארם שחי בימי אלישע הנביא.
נעמן לקה בצרעת. כדי להירפא ממחלתו שם פעמיו אל שומרון בחושבו כי אלישע יעניק לו טיפול אישי. תחת זאת, שלח אליו אלישע את נערו והורה לו לטבול בירדן שבע פעמים. נעמן נעלב מן היחס ומהוראות הטיפול. מדוע לא טרח הנביא לבוא לפניו במקום לשלוח את נערו? כמו כן, כל נהר מנהרות ארם טוב לא פחות מן הירדן! גאוותו היתה לו לרועץ. מה קרה לבסוף? נעמן שעה לעצה חכמה. ”וירד ויטבול בירדן שבע פעמים כדבר איש האלוהים; וישוב בשרו כבשר נער קטון ויטהר” (מלכים ב׳. ה׳:14).
מעט ענווה מצמיחה לעתים תועלת רבה.
מחיר היהירות
אולם, מחיר הגאווה עלול להיות כבד בהרבה מהפסד של דבר טוב. קיימת דרגה נוספת של הגאווה, וזו טמונה במילה היוונית אִיבְרַס. לדברי חוקר השפה היוונית, ברקלי, ”אִיבְרַס היא גאווה בליווי אכזריות... זו יהירות מהולה בבוז הגורמת לאדם לזלזל ברגשות הזולת”.
הנה דוגמה מקראית ברורה של גאווה יתרה זו. זהו סיפורו של חָנוּן מלך עמון. הספר הבנה מכתבי־הקודש (אנג׳) מסביר: ”בשל החסד שעשה עימדו נחש, שלח דוד שליחים שינחמו את חנוּן על מות אביו. אלא ששרי חנוּן שכנעוהו שזו תחבולה מצד דוד כדי לרגל את העיר. על כן, שם חנוּן את עבדי דוד ללעג ולקלס — גילח את חצי זקנם וחתך את בגדיהם לחצי עד לאחוריהם ושלחם”.a על מקרה זה כתב ברקלי: ”זו היתה אִיבְרַס בהתגלמותה — עלבון, פגיעה מזעזעת והשפלה פומבית” (שמואל ב׳. י׳:1–5).
הגאוותן מסוגל להתנהג ביהירות ובעזות מצח ולהשפיל את הזולת. הוא נהנה לפגוע באחר בלי להניד עפעף ולהתענג מן המבוכה והבושה שאוחזים בקורבנו. אלא שמי שמערער או רומס את כבודו העצמי של האחר עלול להיפגע גם כן. הוא יאבד חבר ומן הסתם ירכוש לעצמו אויב.
האם משיחי אמיתי, שאדונו ציווה עליו ”ואהבת לרעך כמוך”, יעז להפגין גאווה שלילית זו? (מתי ז׳:12; כ״ב:39) גישה כזו היא ההיפך הגמור מגישתם של אלוהים ושל המשיח. הואיל וכך, מסיק ברקלי מסקנה חמורה זו: ”אִיבְרַס היא מסוג הגאווה שבעטיה מתכחש האדם לאלוהים”. הגאווה אומרת: ”אין אלוהים” (תהלים י״ד:1). או ככתוב בתהלים י׳:4: ”רשע כגובה אפו בל ידרוש; ’אין אלוהים’, כל מזימותיו”. גאווה והתנשאות מסוג זה לא רק תוקעת טריז בין האדם לידידיו ולקרוביו, אלא גם בינו לבין אלוהים. איזה מחיר כבד!
אל תניח לגאווה להשחית אותך
פנים רבות לגאווה — גאווה שמקורה בלאומנות, בגזענות, בהבדלי מעמדות, בהשכלה, בעושר, ביוקרה ובכוח. הגאווה עלולה, בדרך זו או אחרת, להשתלט עליך ולהשחית את אישיותך.
קורה לא אחת שאדם מעמיד פני עניו במגעיו עם הממונים עליו או עם בני גילו. אך מה קורה כאשר נותנים בידיו סמכות? לפתע פתאום, משנה האיש את טעמו ונהפך לרודן המאמלל את ה”נחותים” ממנו! זה עלול לקרות לאנשים במדים או למי שעונדים תג המסמל כוח. עובדי מדינה עלולים לנהוג בגאווה עם הציבור ולראות בו כמי שנועד לשרתם ולא להיפך. הגאווה עלולה לעשותך נוקשה וחסר לב; הענווה תניב בך טוב לב.
ישוע יכול היה להתנהג בגאווה וביד קשה עם תלמידיו. הוא היה אדם מושלם, בן אלוהים, מוקף בתלמידים לא־מושלמים, אימפולסיביים ופזיזים. אך איזו הזמנה הושיט למאזיניו? ”בואו אלי כל העמלים והעמוסים ואני אמציא לכם מנוחה. קחו עליכם את עולי ולימדו ממני, כי עניו אני ונמוך רוח; תמצאו מרגוע לנפשותיכם, כי עולי נעים וקל משאי” (מתי י״א:28–30).
האם אנחנו משתדלים בכל עת ללכת בעקבות ישוע? או שמא אנחנו מרשים לעצמנו לעתים להתנהג בקשיחות, בנוקשות, ברודנות, באכזריות ובגאווה? הייה, כפי שהיה ישוע, מקור רענון ואל תנהג עם הזולת ביד ברזל. הדוף את השפעתה המשחיתה של הגאווה.
בהתחשב בכל הנאמר לעיל, האם הגאווה פסולה מיסודה?
כבוד עצמי לעומת יהירות
הגאווה היא גם ”הרגשה של כבוד עצמי, הכרת אדם בערך עצמו” (המילון רב־מילים בעריכת יעקב שויקה). אדם בעל כבוד עצמי הוא אדם המודע לערכו. אדם זה מתחשב במה שחושבים עליו ונותן את הדעת להופעתו החיצונית ולשמו הטוב. צדק הפתגם הספרדי באומרו: ”אמור לי מי הם ידידיך ואומר לך מי אתה”. אם תבלה בחברתם של אנשים רשלנים, עצלים, גסי רוח ומנבלי פה, סופך שתתנהג כמותם. התנהגותם תדבק בך, וגם אתה תהיה, כמוהם, חסר כבוד עצמי.
קיימת, כמובן, הקיצוניות השנייה — גאווה המובילה ליהירות ורברבנות. הסופרים והפרושים שחיו בימי ישוע התגאו במסורותיהם ובחזותם הדתית המופגנת. ישוע הזהיר מפניהם: ”[הם] עושים את כל מעשיהם כדי להיראות לבני אדם, בהרחיבם את תפיליהם ובהאריכם את ציציותיהם [להיראות דתיים יותר]. אוהבים הם את מושב הראש בסעודות ואת המושבים הראשונים בבתי הכנסת וברכות שלום בשווקים ולהיקרא ’רבי’ על־ידי אנשים” (מתי כ״ג:5–7).
גאווה נכונה היא כבוד עצמי מאוזן. זכור שיהוה רואה ללבב, מבעד למעטפת החיצונית (שמואל א׳. ט״ז:7; ירמיהו י״ז:10). צדקת אלוהים אינה צדקנות. השאלה היא כיצד לפתח ענווה אמיתית ולא לשלם את המחיר הכבד של הגאווה.
[הערת שוליים]
a יצא לאור מטעם .Watchtower Bible and Tract Society of New York, Inc
[תמונה בעמוד 4]
מעט ענווה הצמיחה לנעמן תועלת רבה