סיפורי הצלחה — חלק ראשון
כפי שראינו כבר בהוצאה מיוחדת זו של עורו!, גם במשפחות מוצלחות יש בעיות. עובדה זו כלל אינה מפתיעה, שהרי אנו חיים בתקופה שהמקרא מכנה אותה ”זמנים קשים” (טימותיאוס ב׳. ג׳:1). בעיות מסוג זה או אחר פוקדות כל משפחה.
אולם זכור שההצלחה אינה תלויה בקיומם של תנאים אידיאליים לכאורה. אדרבה, ישוע אמר: ”אשרי המודעים לצורכּם הרוחני” (מתי ה׳:3, ע״ח). משפחות הממלאות את צורכן הרוחני על־ידי כך שהן דבקות בעקרונות המקרא מצאו את המתכון להצלחה, על אף נסיבותיהן הקשות. תן דעתך למספר דוגמאות.
לטפל בילד בעל צרכים מיוחדים. המקרא מייחס חשיבות עליונה לדאגה לבני המשפחה, ובכללם בני משפחה בעלי צרכים מיוחדים. הוא אומר: ”מי שאינו דואג לקרוביו, בייחוד לבני ביתו, כפר באמונה והוא גרוע ממי שאינו מאמין” (טימותיאוס א׳. ה׳:8).
בעמוד 15 מספר ויקטור, אב מדרום אפריקה, כיצד הוא ואשתו מטפלים זה למעלה מארבעים שנה בבן בעל צרכים מיוחדים.
לגדול כילדה מאומצת. עקרונות המקרא יכולים לעזור לאדם ליהנות מדימוי עצמי מאוזן — גם אם הוא ננטש על־ידי הוריו הביולוגיים. למעשה, המקרא אומר שיהוה אלוהים ”עוזר” ליתומים (תהלים י׳:14).
בעמוד 16 מספרת קנייטה, צעירה מארצות־הברית, כיצד למדה להתמודד עם הקשיים הרגשיים שנגרמו לה בשל העובדה שמעולם לא פגשה את הוריה הביולוגיים.
להתמודד עם מותו של הורה. מותו של הורה עלול להותיר צלקות רגשיות שקשה לרפאן. בכוחו של המקרא לעזור. מחברו, יהוה, הוא ”אלוהי כל נחמה” (קורינתים ב׳. א׳:3).
בעמוד 17 מספרת אנג׳לה, צעירה מאוסטרליה, כיצד יחסיה עם אלוהים עוזרים לה להתמודד עם אובדן כואב.
כל משפחה ומשפחה צריכה להתמודד עם קשיים כלשהם. כפי שימחישו הסיפורים בעמודים הבאים, אלו המיישמים את עקרונות המקרא מצאו כלי עזר חשוב המסייע להם להתמודד בהצלחה עם קשיי החיים.
[תיבה/תמונות בעמוד 15]
לטפל בילד בעל צרכים מיוחדים
סיפורו של ויקטור מיינס, דרום אפריקה
”מאז שאנדרו נולד אנו צריכים להלביש אותו, לרחוץ אותו ולפעמים אף לעזור לו לאכול. כיום הוא בן 44”.
חשדנו שמשהו לא בסדר כאשר אנדרו עדיין לא הלך אחרי גיל שנה. ואז בערך באותו זמן היה לו התקף פרכוסים. החשנו אותו לבית־החולים ושם גילינו שהוא חולה במחלת הנפילה. אבל זו לא הייתה הבעיה היחידה. מבדיקות נוספות התברר שאנדרו סובל מנזק מוחי.
אחרי הרבה מאוד ניסויים וטעיות הצלחנו לרסן את התקפי הפרכוסים שלו. לזמן מה היה עליו ליטול ארבע תרופות שונות, שלוש פעמים ביום. מובן שאין תרופות לטיפול במוגבלות שכלית. אפילו עכשיו, בגיל 44, כושרו השכלי הוא כשל ילד בן חמש או שש.
הרופאים יעצו לנו לשים את אנדרו במוסד, אבל החלטנו לא לעשות זאת. נסיבותינו איפשרו לנו לדאוג לצרכיו של אנדרו, ולכן החלטנו לטפל בו בבית חרף הקשיים הבלתי נמנעים.
המשפחה כולה נרתמה לעניין. כששאר ילדינו — שתי בנות ובן — התגוררו בבית הם עזרו רבות, ואני אסיר תודה להם על כך. כמו כן, בתור עדי־יהוה, אנו זוכים לתמיכה נהדרת מחברי קהילתנו. לפעמים הם מכינים לנו ארוחות או משגיחים על אנדרו בזמן שאנו משתתפים בפעילות הבישור או מטפלים בעניינים אחרים.
אנו תמיד רואים לנגד עינינו את הכתוב בישעיהו ל״ג:24, שם מצויה הבטחתו של אלוהים שיום אחד ”בל יאמר שכן: ’חליתי’”. אנו מאמינים באמונה שלמה שאלוהים יגשים את מטרתו לכונן עולם חדש ולמחות את כל המחלות (פטרוס ב׳. ג׳:13). אנו מצפים ליום שבו אנדרו יהיה בריא. עד אז, אנו סומכים על דבריו של ישוע שאם נציב את ענייני מלכות אלוהים במקום הראשון בחיינו, לא יחסר לנו דבר (מתי ו׳:33). וכך תמיד היה. מעולם לא ידענו מחסור.
ברור לנו שלא כל אחד יכול לטפל בביתו בבן משפחה חולה. למי שעושים כן, אני קודם כול ממליץ להתפלל באופן קבוע ומעומק הלב (פטרוס א׳. ה׳:6, 7). שנית, העניקו הרבה תשומת לב ואהבה לילדכם, ואף פעם אל תמעיטו ביכולתו ללמוד לאהוב את יהוה אלוהים (אפסים ו׳:4). שלישית, שתפו את כל בני המשפחה ותנו להם לעזור. רביעית, זיכרו שהבית שלכם הוא המקום שבו ילדכם יזכה למרב האהבה. לכל אחד, כמובן, נסיבות משלו. במקרה שלנו מעולם לא התחרטנו על ההחלטה לטפל באנדרו בבית. בשבילי הוא הילד — והאיש — הכי מקסים שאני מכיר.
[תיבה/תמונות בעמוד 16]
לגדול כילדה מאומצת
סיפורה של קנייטה יאנג, ארצות־הברית
”אם אתה ילד חורג, יש לך קשר ביולוגי לאחד ההורים. אבל כיוון שאני מאומצת, אין לי קשר כזה. אני אפילו לא יודעת למי אני דומה”.
אין לי מושג מי הוא אבי, ומעולם לא פגשתי את אימי הביולוגית. בזמן שנשאה אותי ברחמה נהגה להשתכר ולצרוך סמים. כשנולדתי הועברתי למסגרת אומנה והתגוררתי אצל מספר משפחות אומנות עד אשר אומצתי קצת לפני גיל שנתיים.
אבי המאמץ מספר שכאשר העובדת הסוציאלית הראתה לו את תמונתי, הוא החליט בו במקום שהוא רוצה לאמץ אותי. מייד נקשרתי לאימי החדשה ואמרתי לה שהיא אימא שלי ושאני רוצה ללכת איתה הביתה.
אבל אני זוכרת שכילדה פחדתי שאם אעשה משהו לא בסדר ישלחו אותי חזרה למשפחה אומנת. הרגשתי שאסור לי להיות מצוברחת או אפילו לחלות כמו ילדים אחרים. ניסיתי אפילו לא להצטנן! הוריי כל הזמן הרגיעו אותי ואמרו לי שהם אוהבים אותי ושהם אינם מתכוונים לנטוש אותי.
גם כאדם בוגר אני נאבקת לא אחת בתחושה שאני פחות שווה מאלה שגדלו אצל הוריהם הביולוגיים. וכשסוף סוף אני מצליחה להתגבר על תחושה זו, מישהו נזכר להגיד לי, ”את צריכה להגיד תודה שיש לך הורים נפלאים שהיו מוכנים לאמץ אותך”. אני בהחלט אסירת תודה, אבל הערות כאלה גורמות לי להרגיש שמשהו לא בסדר איתי ושזה דרש מאמצים כבירים ממישהו לאהוב אותי.
קשה לי לקבל את העובדה שאני כנראה אף פעם לא אדע מי הוא אבי הביולוגי. לפעמים אני מרגישה פגועה שאימי הביולוגית לא ניסתה לקחת את עצמה בידיים כדי שהיא לא תצטרך למסור אותי, כאילו שלא הייתי שווה את המאמץ. פעמים אחרות אני מרחמת עליה. לא אחת אני חושבת שאם אי פעם אפגוש אותה, אני רוצה שהיא תדע שיש לי חיים מוצלחים ושהיא לא צריכה להרגיש רע על כך שוויתרה עליי.
הוריי המאמצים הם עדי־יהוה, ואחת המתנות הטובות ביותר שקיבלתי מהם היא ידע מקראי. אני תמיד מוצאת נחמה בכתוב בתהלים כ״ז:10: ”אבי ואימי עזבוני, ויהוה יאספני”. זה בהחלט נכון במקרה שלי. ויש גם צד חיובי לעובדה שאני מאומצת. למשל, בני אדם מאוד מסקרנים אותי ואני אוהבת ללמוד על הרקע ועל החיים שלהם. סביר להניח שהסיבה לכך היא שאני עצמי לא מכירה את משפחתי הביולוגית. אני אוהבת אנשים וזה חשוב מאוד לשירות המשיחי. אני אחת מעדי־יהוה ושיחות על המקרא מחזקות את הדימוי העצמי שלי ומעניקות לי תכלית בחיים. כשאני חשה דכדוך אני יוצאת ועוזרת לאחרים. אני נותנת שיעורי מקרא לאנשים, וזה עוזר לי לרקום קשרים. לכל אחד יש סיפור חיים מעניין.
[תיבה/תמונות בעמוד 17]
להתמודד עם מותו של הורה
”כאשר אבי נפטר, הרגשתי כאילו מישהו פער חור ענק ברשת הביטחון שלי. האדם היחיד שידע הכול ושיכול היה לתקן כל דבר בחיי כבר לא היה שם”.
סיפורה של אנג׳לה רוטגרס, אוסטרליה
אבי נפטר לפני עשר שנים כשהייתי בגיל העשרה. שישה חודשים לפני מותו הוא נותח, ובזמן שהיה בחדר ההתאוששות הודיע לנו הרופא שאין עוד מה לעשות. אימי ביקשה נואשות מידע נוסף, אחי התעלף ואני נקלעתי למערבולת של רגשות. אבי נפטר כעבור שישה חודשים.
עברתי תקופה של בלבול רגשי. רציתי שחבריי יבינו מה עובר עליי אבל לא רציתי שיתייחסו אליי כאל מסכנה. לכן השתדלתי מאוד להסתיר מהם את רגשותיי. מצד שני, הרגשתי שאם ארשה לעצמי ליהנות מחברתם יעיד הדבר שחיי חזרו במידת מה למסלולם, מה שלא היה נכון. אני תוהה עכשיו באיזה מצב לא־נעים העמדתי בזמנו את חבריי.
האם אני נתקפת רגשות אשם בשל מותו של אבי? כן, בהחלט! הלוואי שהייתי אומרת לו לעיתים קרובות יותר שאני אוהבת אותו. הלוואי שהייתי מחבקת אותו יותר או מבלה יותר זמן בחברתו. לא משנה כמה פעמים אני אומרת לעצמי שהוא לא היה רוצה שאני אחשוב כך, זה עדיין מציק לי.
כאחת מעדי־יהוה אני מוצאת נחמה רבה בתקוות תחיית המתים המבוססת על המקרא (יוחנן ה׳:28, 29). אני מנסה לדמיין לעצמי שאבי רק נסע לטיול אל מעבר לים ושיום אחד הוא ישוב הביתה, אבל לא ידוע בדיוק באיזה יום הוא יחזור. מוזר, אבל כשאנשים אמרו לי, ”אבא שלך יקום לתחייה”, זה לא עודד אותי בהתחלה. הרגשתי שאני רוצה שאבא שלי יחזור עכשיו! אבל המחשבה שהמוות הוא כטיול אל מעבר לים עזרה לי. היא מצביעה בעקיפין על תחיית המתים, והיא גם נתנה לי את הכוח להתמודד באותו הזמן עם האובדן.
אחיי לאמונה תמכו בי בצורה בלתי רגילה. אני זוכרת במיוחד אח אחד שסיפר לי שממש לא נוח לו לדבר על מותו של אבי, אבל הוא אמר שאני ומשפחתי נמצאים כל הזמן במחשבותיו. נאחזתי בדברים שהוא אמר לי. זה עזר לי בימים שבהם אף אחד לא אמר שום דבר, כי זה גרם לי להבין שגם אם הם לא אומרים מילה, הם חושבים עליי ועל משפחתי. זה נגע מאוד לליבי.
ארבעה חודשים לאחר מותו של אבי, החלה אימי להקדיש יותר זמן לפעילות הבישור, ויכולתי לראות שפעילות זו מסבה לה שמחה רבה. לכן הצטרפתי אליה. מדהים לראות איך הושטת עזרה לאחרים עוזרת לך להתמודד. פעילות זו מחזקת את אמונתי בדברו של יהוה ובהבטחותיו ועוזרת לי כבר עכשיו להתמקד בתמונה הגדולה.