”אל תדאגו”
”חשבון הבנק שלנו התרוקן יחד עם החסכונות שהיו בו על שם ילדינו. חודשים רבים נותרנו ללא הכנסה”.
● ניהלתי בית־ספר באזור כפרי בהודו, והכול התנהל על מי מנוחות. בתקופות מסוימות למדו שם כ־500 תלמידים. ואז, בית־ספר יוקרתי בעיר החל לשלוח לאזור אוטובוסים, והקל את תנאי הקבלה אליו. אני יכול להבין מדוע רבים מתלמידיי בחרו לעבור לבית־ספר זה. למעשה, מספר הלומדים בבית־ספרי צנח מכ־500 תלמידים לכ־60 תלמידים. ואם לא די בכך, בערך באותה תקופה אדם שהיה חייב לי כספים לא יכול היה לשלם את חובו. היה עליי לשלם משכורות רבות לסגל בית־הספר, ובשל כך נקלעתי למצוקה כלכלית.
ישבנו יחד כמשפחה ודנו במצב. כולנו גילינו רוח של הקרבה עצמית ועשינו כל מאמץ להישמע לעצתו של ישוע לשמור על ’עין פשוטה’ (ע״ח) — במילים אחרות, לא לחרוג מהתקציב שקבענו לעצמנו (מתי ו׳:22, 25). בשל עלויות הדלק והאחזקה נאלצנו לזמן מה להפסיק להשתמש במכונית. יצאנו לקניות בשעות הערב המאוחרות שבהן מחירי המזון נמוכים יותר, וכך צמצמנו את ההוצאות על המזון. כמו כן, אכלנו פחות מאכלים בכל ארוחה.
אנחנו עדי־יהוה וחשוב לנו להתכנס יחד עם אחינו לאמונה באסיפות הקהילה (עברים י׳:25). לכן על אף מצבנו הכלכלי הקשה היינו נחושים שלא לפספס אסיפות וכינוסים — גם אם זה דרש מאיתנו לנסוע למרחקים ארוכים. כחלק משירותנו אנו עסוקים בהוראת המקרא לזולת, והדבר מצריך נסיעה לאזורים מרוחקים. לשם פעילות זו השתמשנו בקטנוע במקום במכונית. על הקטנוע, כמובן, יכלו לרכוב רק שני אנשים בו־זמנית.
אבל אין זה אומר שהקדשנו פחות זמן לפעילות הבישור. לאמיתו של דבר, אשתי ובתנו החלו להקדיש יותר זמן כדי לשוחח עם הזולת על המקרא. לפעמים הן צעדו שישה עד שמונה קילומטרים לכל כיוון כדי לנהל תוכניות לשיעורי מקרא עם מעוניינים. גם בני ואני עשינו מאמצים להקדיש יותר זמן לפעילות זו.
כיום מצבנו הכלכלי השתפר קצת. אולם החוויה הקשה שחווינו כמשפחה לימדה אותנו לא לייחס חשיבות רבה מדי לנכסים חומריים. כמו כן, למדנו לא לדאוג יותר מדי בנוגע לדברים שאינם בשליטתנו. הכתוב בתהלים נ״ה:23 מעודד אותנו במיוחד: ”השלך על יהוה יהבך והוא יכלכלך. לא ייתן לעולם מוט לצדיק”. מילים אלו בהחלט התבררו כנכונות בתקופה שבה עברנו קשיים כלכליים (תרומת עט).