האם האשמה נעוצה בדת?
הכומר והסופר ג׳ונתן סוויפט שחי בתחילת המאה ה־18 כתב: ”יש לנו די דת כדי לשנוא, אבל לא עד כדי לאהוב זה את זה”. רבים טוענים שהדת היא למעשה גורם מפלג ולא גורם מאחד. אך לא כולם מסכימים עם כך.
לדוגמה, תן דעתך למסקנותיה של קבוצת חוקרים מהפקולטה ללימודי שלום באוניברסיטת ברדפורד שבאנגליה. החוקרים התבקשו על־ידי רשות השידור הבריטית למצוא מענה לשאלה האם הדת מעודדת שלום או מלחמה.
החוקרים פרסמו דו״ח, שבו נאמר: ”לאחר בחינה של ניתוחים היסטוריים שנכתבו על־ידי מגוון רחב של מומחים, הגענו למסקנה שב־100 השנים האחרונות מלחמות מעטות היו באמת מלחמות דת”. צוות המחקר הסביר שכמה מהמלחמות ש”תוארו בדרך כלל בתקשורת ובמקומות אחרים כמלחמות על רקע דתי, או כמלחמות שפרצו בגין הבדלי דת, היו למעשה מלחמות שפרצו מסיבות לאומניות, או כתוצאה ממאבקים על שטחים או לשם הגנה עצמית”.
אולם רבים אחרים טוענים שאנשי דת, אם במעשיהם ואם בשתיקתם, נתנו את הסכמתם למאבקים מזוינים רבים ואף תמכו בהם באופן פעיל, כפי שניתן ללמוד מהציטוטים הבאים.
● ”נדמה שבכל מקום בעולם קיים קשר בין דת לאלימות. ... בשנים האחרונות פרצו עימותים על רקע דתי בקרב נוצרים קיצוניים בארצות־הברית, בין מוסלמים ויהודים זועמים במזרח התיכון, בין הינדים ומוסלמים יריבים בדרום אסיה, ובין קבוצות דתיות מקומיות באפריקה ובאינדונזיה. ... מי שמעורבים בעימותים אלה נשענים על הדת כדי להגדיר את זהותם הפוליטית וכדי להצדיק אידיאולוגיות הדוגלות בנקמנות” (Terror in the Mind of God—The Global Rise of Religious Violence).
● ”למרבה האירוניה, במקרים רבים מדינות המתאפיינות באדיקות דתית מתמודדות עם הנגעים החברתיים הקשים ביותר. ... מספר המאמינים הרב אינו מביא לצמצום שיעורי הפשיעה הגבוהים. ... נראה כי המסקנה ברורה: על מנת לחיות בסביבה בטוחה, נאותה, מסודרת ו’מתורבתת’, יש להתרחק ממקומות שבהם שוררת קנאות דתית” (Holy Hatred).
● ”הבפטיסטים מוכרים יותר כאנשי מלחמה מאשר כאנשי שלום. ... כאשר סוגיית העבדות [באמריקה] והתפתחויות אחרות גרמו במאה התשע עשרה לפילוגים, תחילה בין הכתות הדתיות השונות ולאחר מכן בקרב האומה כולה, תמכו מאמינים בפטיסטים הן מהצפון והן מהדרום במאמץ המלחמתי וראו בו מסע צלב צודק. כל אחד מהצדדים סבר שאלוהים תומך בצד שלו. בפטיסטים גם תמכו במלחמות של ארצם נגד אנגליה (1812), מקסיקו (1845) וספרד (1898). הם הצדיקו את שתי המלחמות האחרונות ’בעיקר על בסיס הטענה שהדבר יביא חירות דתית לאנשים שהיו נתונים תחת דיכוי ויפתח שטחים חדשים לפעילות מיסיונרית’. אין הכוונה לומר שבפטיסטים העדיפו מלחמה על פני שלום, אלא שברוב המקרים, כשפרצה מלחמה, בפטיסטים תמכו והשתתפו במאמץ המלחמתי” (Review and Expositor—A Baptist Theological Journal ).
● ”היסטוריונים מצאו שבמרבית התקופות ובקרב רוב התרבויות והעמים השונים מה שהניע אנשים לצאת להילחם היה מניע דתי, ובדרך כלל הדבר היה נכון לגבי שני הצדדים הלוחמים בכל מלחמה שהיא. הקריאה הנושנה ’האלים לצידנו’, היא אחת הקריאות המוקדמות והיעילות ביותר שעודדו את האנשים לצאת לקרב” (The Age of Wars of Religion, 1000-1650—An Encyclopedia of Global Warfare and Civilization).
● ”מנהיגי דת... צריכים לבחון ביתר ביקורתיות את כשלונם לגלות מנהיגות יעילה יותר ואת חוסר יכולתם לשקף במעשיהם את ערכי היסוד האמיתיים של דתם. ... אומנם נכון שכל הדתות שואפות לשלום, אך ספק אם הדת תרמה אי פעם להשכנת שלום” (Violence in God’s Name—Religion in an Age of Conflict).
לאורך ההיסטוריה, כל הזרמים העיקריים בנצרות (קתוליים, אורתודוקסיים ופרוטסטנטיים) סיפקו אינספור כמרים וקציני דת כדי להעלות את מורל הלוחמים וכדי להתפלל בעד המתים והגוססים — משני צידי המתרס. בכך הם גילו למעשה גישה סלחנית כלפי שפיכות דמים ונתנו את ברכתם לכל הכוחות הלוחמים.
יש שימשיכו לטעון שלא ניתן להאשים את הדת במלחמות. אבל נשאלת השאלה: האם הדת הצליחה בדרך כלשהי לאחד את האנושות?
[תיבה בעמוד 5]
”דוקטור צ׳ארלס א. איטון, כומר בכנסייה הבפטיסטית בשדרות מדיסון, הודיע אתמול מעל דוכן הכנסייה שבית הכומר יהפוך לתחנה לגיוס גברים החפצים להתגייס לצבא או לחיל הים”.
”הוא היה בין שנים עשר הכמרים בעיר שהטיפו למלחמה בדרשות שנשאו בימי ראשון בבוקר. כמרים אלה האיצו בגברים ובנשים להוכיח את נאמנותם לאומה ולדמוקרטיה בכך שיצטרפו למאבק המלחמתי בהקדם האפשרי. בכנסיות רבות התנופפו דגלים” (”הניו־יורק טיימס”, 16 באפריל 1917).