הורים מספרים
אם אתה הורה לילד בגיל טרום בית־ספר, קרוב לוודאי שאתה מתמודד עם קשיים. למשל, כיצד עליך להגיב להתקפי זעם? איך תוכל ללמד את ילדך להבדיל בין טוב לרע ולתקן אותו בצורה מאוזנת? שים לב כיצד התמודדו מספר הורים עם נושאים אלה.
התקפי זעם
”ב’גיל שנתיים הנורא’ מצפה הילד לקבל את כל מבוקשו. הבן שלנו היה כזה. אם הוא לא היה מקבל את מה שהוא רוצה, הוא היה משליך דברים. הוא היה הילד הראשון שלנו ולא היה לנו ניסיון קודם עם התקפי זעם. אחרים אמרו לנו שזוהי התנהגות צפויה, אבל זה לא ממש עזר” (סוזן, קניה).
”כשהבת שלנו הייתה בת שנתיים היא הייתה נשכבת על הרצפה, צורחת, בוכה ובועטת. ... זה היה מתסכל! הניסיון לדבר איתה ברגעים אלה לא הועיל. אז בעלי ואני היינו שולחים אותה לחדרה ואומרים לה בשקט שהיא תוכל לצאת החוצה ברגע שהיא תרגיש טוב יותר, ואז נדבר איתה על מה שקרה. לאחר שהיא הייתה נרגעת, אחד מאיתנו היה ניגש לחדרה ועוזר לה להבין מדוע התנהגותה לא הייתה מקובלת. שיטה זו הייתה מוצלחת. פעם אחת אפילו שמענו אותה מתפללת לאלוהים ומבקשת ממנו סליחה. עם הזמן פחתו התקפי הזעם שלה ובסופו של דבר פסקו לחלוטין” (יולנדה, ספרד).
”פעוטות מנסים כל הזמן לבחון את הגבולות. כאשר אתה מרשה לילד לעשות משהו שאסרת עליו מפורשות, אתה משדר לו מסר מבלבל. מניסיוננו למדנו שכאשר היינו החלטיים ועקביים, ילדינו למדו בהדרגה שצרחות לא יעזרו להם לקבל את מבוקשם” (נייל, בריטניה).
הטלת משמעת
”קשה לדעת מהי מידת ההקשבה של ילד מתחת לגיל חמש. המפתח הוא לחזור על דבריך. עליך לחזור שוב ושוב על מה שאתה אומר, גם אם נדמה לך שכבר אמרת את זה אלפי פעמים, ולעשות זאת בליווי תנועות גוף ובטון נחוש” (סרג’, צרפת).
”ארבעת ילדינו אומנם גדלו באותם תנאים, אבל כל ילד היה שונה. אחת הבנות הייתה בוכה רק מעצם הידיעה שהיא אכזבה אותנו; ואילו בת אחרת הייתה מנסה לראות עד כמה היא יכולה למתוח את החבל. במקרים מסוימים די היה במבט תקיף או בגערה, ובמקרים אחרים היה עלינו לתת עונש” (נתן, קנדה).
”חשוב לא להתפשר. אבל ההורה לא צריך להיות דוגמטי או נוקשה. לפעמים כשהילד באמת מצטער כדאי לגלות גמישות ולהקל את העונש” (מתיו, צרפת).
”אני משתדלת לא לקבוע יותר מדי כללים, אבל הכללים שקבעתי לא פתוחים למשא ומתן. בני בן השלוש יודע מה יהיו ההשלכות אם הוא לא יציית, וזה עוזר לו לרסן את התנהגותו. זה נכון שכשאני עייפה יותר קל לי להתעלם מהתנהגותו הפסולה. אבל כדי להישאר עקבית אני מכריחה את עצמי לעשות משהו בנידון. מילת המפתח היא עקביות!” (נטלי, קנדה).
עקביות
”נראה כי לילדים קטנים יש שבב זיכרון השומר בתוכו כל חוסר עקביות מצד ההורה” (מילטון, בוליביה).
”לפעמים הבן שלי שואל את אותה שאלה בדרכים שונות כדי לראות אם נענה לו את אותה תשובה. אם אני אומר דבר אחד ואמא שלו אומרת דבר אחר, הוא יראה בכך פרצה וינסה לנצל זאת לטובתו” (אנחל, ספרד).
”לפעמים הייתי מתעלמת מהתנהגותו הרעה של בני כשהייתי במצב רוח טוב ומענישה אותו בחומרה כשהייתי במצב רוח רע. אבל שמתי לב שזה רק החריף את התנהגותו הרעה” (ג׳אונג־אוק, קוריאה).
”חשוב שילדים קטנים יבינו שאם התנהגות מסוימת אינה מקובלת היום, היא אף פעם לא תהיה מקובלת” (אנטוניו, ברזיל).
”אם ההורים אינם מגלים עקביות, הילד יחשוב שאבא ואמא לא־צפויים ושהחלטותיהם תלויות במצב רוחם. אבל אם ההורים ידבקו בעקרונותיהם, הילדים יבינו שהתנהגות פסולה היא תמיד התנהגות פסולה. זוהי אחת הדרכים שבהן מקנים ההורים אהבה ותחושת ביטחון לילדיהם” (ז׳ילמר, ברזיל).
”ילדים יכולים לנצל מצבים שבהם לכאורה אין להורה ממש ברירה אלא להיענות לבקשתם — למשל בנוכחות אחרים. אם התשובה שלי היא לא, אני אומרת את זה לבן שלי כבר מההתחלה ומבהירה לו שאני לא מוכנה שהוא ינדנד לי” (צ׳אנג־סוק, קוריאה).
”שני ההורים צריכים להציג חזית אחידה. אם אשתי ואני לא מסכימים על משהו, אנחנו משוחחים על כך ביחידות. ילדים בהחלט מסוגלים להבחין מתי הוריהם אינם מסכימים בנושא מסוים, והם ינסו לנצל את המצב” (חסוס, ספרד).
”כאשר ילד יודע שהוריו מאוחדים ושלא ניתן לתמרן אותם, הדבר נותן לו ביטחון. הוא יודע למה לצפות אם יציית להוריו ואם לא” (דמריס, גרמניה).
”לאשתי ולי חשוב להיות עקביים גם כאשר אנחנו מבטיחים לבתנו משהו טוב. כך היא לומדת שהיא יכולה לסמוך על ההבטחות שלנו” (הנדריק, גרמניה).
”אם הבוס שלי היה משנה כל הזמן את התפקיד שלי בעבודה, זה היה מרגיז אותי. אותו הדבר נכון גם לגבי ילדים. העובדה שהם מכירים את הכללים ויודעים שכללים אלה לא ישתנו מקנה להם ביטחון. הם צריכים לדעת מה יהיו ההשלכות של אי־ציות ושגם אלו לא ישתנו” (גלן, קנדה).
[קטע מוגדל בעמוד 8]
”יהא ה’כן’ שלכם ’כן’, וה’לא’ שלכם ’לא’” (יעקב ה׳:12)
[תיבה/תמונות בעמוד 9]
פרופיל משפחתי
היריון לא־מתוכנן — כיצד התמודדנו עם המצב
כפי שסופר מפי טום ויונג־הי האן
טום: היינו נשואים רק שישה חודשים כאשר אשתי יונג־הי גילתה שהיא בהיריון. כלפי חוץ נשארתי רגוע כי רציתי לתת ליונג־הי את ההרגשה שהיא תמיד תקבל ממני עידוד וחיזוק. אבל בתוך תוכי הייתי בפניקה!
יונג־הי: הייתי שבורה ומפוחדת. לא הפסקתי לבכות; הרגשתי שאני לא מוכנה ולא מסוגלת להיות אמא.
טום: גם אני לא הרגשתי מוכן להיות אבא. אבל לאחר ששוחחנו עם מספר הורים התברר לנו שהיריון לא־מתוכנן הוא דבר הרבה יותר שכיח ממה שחשבנו. הורים אחרים סיפרו לנו על השמחה שבהורות, וזה גם עזר לנו להתמודד עם המצב. בהדרגה התחלפו החששות והאי־ודאות בתחושת ציפייה.
יונג־הי: לאחר שאמנדה נולדה התעוררו קשיים חדשים. היא בכתה כל הזמן ולא הצלחתי לישון במשך שבועות. לא היה לי תיאבון וסבלתי מתשישות קשה. בהתחלה לא רציתי להיות בחברת אחרים. אבל אז הבנתי שעדיף לי לא להסתגר בבית. לכן ביליתי בחברת אימהות טריות אחרות. הדבר אפשר לי להחליף איתן רשמים ועזר לי להבין שאני לא היחידה שמתמודדת עם בעיות.
טום: עשיתי כל מאמץ לשמור על יציבות בשגרתנו המשפחתית. למשל, בתור עדי־יהוה, יונג־הי ואני היינו נחושים להשתתף בקביעות בפעילות הבישור ולנכוח תמיד באסיפות הקהילה. כמו כן, גידול ילדים כרוך בהוצאות, וחלקן אינן צפויות. לכן הקפדנו לחיות במסגרת התקציב שלנו כדי לא להיכנס לחובות שרק היו מוסיפים מתח לחיינו.
יונג־הי: בהתחלה חשבתי שאולי לא אוכל להשתתף בפעילות הבישור כי תינוקות נוטים להפריע. אבל האמת היא שאנשים אוהבים להיות בסביבת תינוקות. הבנה זו עזרה לי להמשיך להיות פעילה כמבשרת ולפתח גישה חיובית יותר לגבי הבת שלי.
טום: במקרא נאמר שילדים הם ’נחלה מאת יהוה’ ו”שכר” (תהלים קכ״ז:3). עבורי מילים אלו היו הוכחה לכך שילד הוא מתנה יקרה. כמו בקבלת נחלה, או ירושה, הבחירה בידך: אתה יכול להשקיע את הירושה בחוכמה או לבזבז אותה. אני לומד שכל שלב בהתפתחותו של ילד הוא ייחודי, ושאני צריך להיות מעורב בכל שלב בחייה של בתי, כיוון שברגע שההזדמנות חולפת, לא תהיה לך הזדמנות שנייה.
יונג־הי: לפעמים החיים מפתיעים אותנו, אבל ילד לא־מתוכנן הוא לא הפתעה רעה. אמנדה כבר בת שש ואני לא יכולה לדמיין את חיי בלעדיה.
[תמונה]
טום ויונג־הי עם בתם אמנדה