איגנץ זמלווייס

הועלו מספר תיאוריות כדי להסביר את גורם המחלה,‏ אך אף אחד לא הצליח לפתור את התעלומה.‏ כל הניסיונות להפחית את שיעורי התמותה עלו בתוהו.‏ זמלווייס היה מזועזע מאוד למראה האימהות הרבות שסבלו ממוות איטי ומייסר,‏ ולכן היה נחוש בדעתו למצוא את גורם המחלה ולמנוע אותה.‏

בבית החולים שבו עבד זמלווייס היו שתי מחלקות יולדות נפרדות,‏ ולמרבה הפלא שיעורי התמותה של היולדות במחלקה הראשונה היו הרבה יותר גבוהים מבשנייה.‏ ההבדל היחיד בין שתי המחלקות היה שבמחלקה הראשונה למדו סטודנטים לרפואה ובשנייה מיילדות.‏ אם כן,‏ מניין נבע ההבדל המשמעותי בשיעורי התמותה?‏ בבחינת שאלה זו פסל זמלווייס באופן שיטתי גורמים אפשריים למחלה,‏ אך הגורם האמיתי חמק מידיו.‏

בתחילת שנת 1847 קיבל זמלווייס רמז מכריע.‏ עמיתו וחברו יאקוב קולצ׳קה מת מהרעלת דם לאחר שנחתך במהלך נתיחה לאחר המוות.‏ כשקרא את דוח ניתוח גופתו של קולצ׳קה,‏ הבין זמלווייס שבהיבטים מסוימים הממצאים היו זהים לאלה של קורבנות קדחת הלידה.‏ בעקבות זאת הוא הסיק שייתכן שחומרים,‏ אשר כינה אותם ”‏רעלים”‏,‏ הנמצאים בגופות זיהמו את המטופלות ההרות וגרמו להן לחלות בקדחת הלידה.‏ רופאים וסטודנטים לרפואה,‏ שביצעו תכופות נתיחות לאחר המוות לפני שהגיעו למחלקת היולדות,‏ העבירו ללא ידיעתם את המחלה לאימהות לעתיד במהלך בדיקות ההיריון או בלידה עצמה!‏ שיעורי התמותה במחלקה השנייה היו נמוכים יותר משום שהסטודנטיות המיילדות לא ערכו נתיחות לאחר המוות.‏

זמלווייס הנהיג מייד מדיניות קפדנית של רחיצת ידיים,‏ שכללה חיטוי הידיים בתמיסת סידן תת־כלורי לפני בדיקת אישה בהיריון.‏ התוצאות היו מרשימות:‏ שיעורי התמותה צנחו מ־27.‏18 אחוז באפריל ל־19.‏0 אחוז עד סוף השנה.‏

לא הכול קיבלו בברכה את הצלחתו של זמלווייס.‏ התוצאות שהשיג קראו תיגר על התיאוריות לגבי קדחת הלידה שבהן דגל הממונה עליו,‏ אשר מלבד זאת גם התקשה לשאת את אופיו העיקש של זמלווייס.‏ לבסוף איבד זמלווייס את משרתו בווינה וחזר להונגריה.‏ הוא ניהל את מחלקת היולדות בבית החולים סנט רוקאס בעיר פשט,‏ ושם שיטותיו צמצמו את שיעורי התמותה מקדחת הלידה לפחות מאחוז 1.‏

בשנת 1861 פרסם זמלווייס את מפעל חייו בספר האטיולוגיה,‏ התפיסה והמניעה של קדחת הלידה (‏The Cause, Concept, and Prophylaxis of Childbed Fever)‏. למרבה הצער,‏ הכירו בחשיבות תגליותיו רק מספר שנים לאחר מכן.‏ עד אז איבדו את חייהן בצורה טרגית אינספור נשים שניתן היה להצילן.‏

בסופו של דבר הוכר זמלווייס כאחד מאבות שיטת החיטוי המודרנית.‏ מחקריו עזרו לבסס את העובדה שחומר מיקרוסקופי יכול לחולל מחלה.‏ הוא נכלל בהיסטוריה של תיאוריית החיידקים גורמי המחלות,‏ שנקראה ”‏התרומה החשובה ביותר למדע הרפואה ולשיטות הנהוגות בו”‏.‏ מעניין לציין שיותר מ־000,‏3 שנה קודם לכן,‏ כבר סיפקה תורת משה‏,‏ שמאוחר יותר נכללה במקרא,‏ הדרכה נבונה לגבי הטיפול הנכון בגופות.‏