משה מכה בסלע

השנים חלפו — עשר שנים,‏ עשרים שנה,‏ שלושים שנה,‏ שלושים־ותשע שנה!‏ ובני־ישראל עדיין נודדים במדבר.‏ אבל,‏ במשך כל השנים האלה דאג אלוהים לעמו.‏ הוא האכיל אותם במן.‏ הוא הוביל אותם בעזרת עמוד־ענן ביום,‏ ועמוד־אש בלילה.‏ ובמשך כל השנים האלה לא בלו בגדיהם ולא כאבו רגליהם.‏

והנה הגיע החודש הראשון של השנה הארבעים ליציאתם ממצרים.‏ בני־ישראל חנו שוב בקָדֵש.‏ הם חנו שם גם כאשר נשלחו שנים־עשר המרגלים כדי לרגל את ארץ כנען,‏ קרוב לארבעים שנה לפני־כן.‏ מרים,‏ אחות משה,‏ מתה בקָדֵש.‏ וכמו שהיה לפני־כן,‏ גם עכשיו היו שם בעיות.‏

העם לא יכול היה למצוא מים.‏ לכן,‏ הם התלוננו לפני משה:‏ ’‏מוטב היה לנו למות.‏ מדוע הוצאת אותנו ממצרים אל המקום הנורא והשומם הזה?‏ אין פה חיטה,‏ אין תאנים,‏ אין ענבים ואין רימונים.‏ אין אפילו מים לשתות’‏.‏

כאשר משה ואהרון ניגשו אל אוהל מועד להתפלל,‏ אמר יהוה אל משה:‏ ’‏אסוף את כל העם,‏ ודבר אל הסלע לפני כולם.‏ אז ייצאו ממנו מים שיספיקו לכל העם ולכל בהמותיהם’‏.‏

משה אסף את כל העם,‏ ואמר להם:‏ ’‏שימעו,‏ אתם שאינכם בוטחים באלוהים!‏ האם מן הסלע הזה נוציא לכם,‏ אני ואהרון,‏ מים?‏’‏ אז היכה משה במטה שלו פעמיים בסלע,‏ וזרם גדול של מים פרץ ויצא מן הסלע.‏ המים הספיקו לכל העם וגם לבהמות.‏

אבל יהוה כעס על משה ועל אהרון.‏ האם אתה יודע מדוע?‏ מפני שמשה ואהרון אמרו שהם אלה שיוציאו מים מן הסלע.‏ אבל,‏ יהוה בעצם עשה זאת.‏ ובגלל שמשה ואהרון לא אמרו את האמת על כך,‏ החליט יהוה להעניש אותם.‏ ’‏לא תובילו את עמי לארץ כנען’‏,‏ אמר להם.‏

בני־ישראל עזבו את קדש.‏ אחרי זמן קצר הם הגיעו להור ההר.‏ שם מת אהרון,‏ על ראש ההר.‏ הוא היה בן מאה עשרים־ושלוש שנה.‏ בני־ישראל היו עצובים מאוד,‏ והם בכו על אהרון במשך שלושים יום.‏ בנו,‏ אלעזר,‏ ירש את מקומו בתור הכהן הגדול של עם־ישראל.‏