זכות הבחירה בידך

גישה רפואית עכשווית (‏השיקולים בעד/‏וכנגד)‏ מקילה על רופאים וחולים לשתף פעולה כדי להימנע מטיפול באמצעות דם.‏ רופאים שוקלים את הסיכונים הכרוכים בתרופה או בניתוח מסוימים מול היתרונות האפשריים.‏ גם החולים יכולים ליטול חלק בשיקולים אלה.‏

דוגמה הנוגעת לאנשים במקומות רבים היא זו של דלקת שקדים כרונית.‏ אילו סבלת מבעיה זו,‏ ודאי היית פונה לרופא.‏ למעשה,‏ אפשר שהיית נועץ בשני רופאים,‏ כיוון שמומחי בריאות ממליצים לעתים קרובות לבקש חוות־דעת נוספת.‏ רופא אחד עשוי להמליץ על ניתוח.‏ הוא יסביר לך במה הדבר כרוך:‏ תקופת האשפוז,‏ עוצמת הכאב והמחיר.‏ באשר לסיכונים,‏ הוא יציין שלא צפוי דימום חריף ושמוות מניתוח כזה נדיר מאוד.‏ לעומתו,‏ רופא אחר ייעץ לך לנסות טיפול אנטיביוטי.‏ הוא יצביע על סוג התרופה,‏ סיכויי ההצלחה והמחיר.‏ באשר לסיכונים,‏ הוא יציין שהתרופה מסכנת את חייהם של חולים מעטים מאוד.‏

קרוב לוודאי,‏ שכל אחד מן הרופאים המיומנים שקל את הסיכונים לעומת היתרונות,‏ אבל עכשיו אתה צריך לשקול את הסיכונים והיתרונות האפשריים,‏ כמו גם גורמים אחרים הידועים לך יותר מכל.‏ (‏אתה,‏ יותר מכל אדם אחר,‏ יכול לשקול היבטים כגון משאביך הרגשיים או הרוחניים,‏ מצבך הכלכלי,‏ ההשפעה על משפחתך וערכי המוסר שלך)‏.‏ על סמך זה תקבל החלטה,‏ ואז תתן את הסכמתך מדעת לטיפול רפואי אחד ותדחה את האחר.‏

הדבר יהיה נכון גם אם ילדך הוא זה שלקה בדלקת שקדים כרונית.‏ הסיכונים,‏ היתרונות ושיטות הטיפול יובאו לידיעתכם,‏ ההורים האוהבים,‏ כיון שאתם תושפעו מכך במישרין ועליכם יהיה להתמודד עם התוצאות.‏ לאחר שתשקלו את כל הגורמים,‏ תגיעו לבחירה מדעת לגבי בריאותו של ילדכם ואף חייו.‏ ייתכן שתביעו את הסכמתכם לניתוח,‏ על הסיכונים הכרוכים בו.‏ הורים אחרים אולי יבחרו בטיפול האנטיביוטי,‏ על סיכוניו.‏ כשם שרופאים חלוקים בדעותיהם,‏ כך גם חולים או הורים עשויים להגיע למסקנות שונות בנוגע לטיפול המועדף.‏ היבט זה של בחירה מדעת (‏הסיכונים לעומת היתרונות)‏ הנו דבר מקובל.‏

מה באשר לשימוש בדם?‏ כל מי שבוחן את העובדות לאשורן,‏ אינו יכול להכחיש שעירויי־דם טומנים בחובם סיכון רב.‏ ד״ר צ׳רלס הַגינס,‏ ראש השירות לעירויי־דם בבית־החולים הכללי הגדול במסצ׳וסטס,‏ הבהיר חד־משמעית:‏ ”‏הדם מעולם לא היה בטוח יותר.‏ אך מן ההכרח להתייחס אליו כלא־בטוח.‏ זהו החומר המסוכן ביותר המשמש כיום ברפואה”‏ (‏כתב־העת בוסטון גלובּ,‏ 4 בפברואר 1990)‏.‏

אין תימה,‏ שלאנשי הרפואה הומלץ:‏ ”‏יש להעריך מחדש גם את הסיכונים,‏ כששוקלים את היתרונות לעומת הסיכונים הכרוכים בעירוי־דם,‏ ולחפש טיפולים חלופיים”‏ (‏ההדגשה שלנו.‏)‏ (‏עירוי סב־ניתוחי של כדוריות אדומות [‏Perioperative Red Cell Transfusion]‏)‏,‏ ועידת מוסדות הרפואה הלאומיים,‏ 27–29 ביוני,‏ 1988)‏.‏

רופאים עלולים להיות חלוקים בדעותיהם באשר ליתרונות ולסיכונים של השימוש בדם.‏ רופא אחד יתן עירויי־דם רבים ויהיה משוכנע שהסיכון כדאי.‏ אחֵר יחשוב שהסיכונים אינם מוצדקים,‏ מאחר שנחל הצלחה בטיפול ללא דם.‏ אולם,‏ בסופו של דבר ההחלטה נתונה בידך — החולה או ההורה.‏ מדוע?‏ כיוון שזה נוגע לגופך (‏או לגופו של ילדך)‏,‏ לחייך,‏ לערכי המוסר שלך,‏ וחשוב מכל,‏ לקשר שלך עם אלוהים.‏

הכרה בזכותך

במקומות רבים כיום יש לחולה זכות בלתי־מעורערת להחליט איזה טיפול יקבל.‏ ”‏החוק לגבי הסכמה מדעת מבוסס על שתי הנחות:‏ ראשית,‏ לחולה יש הזכות לקבל מספיק מידע שיאפשר לו לבחור מדעת את הטיפול המומלץ;‏ שנית,‏ החולה רשאי לקבל או לדחות את המלצת הרופא.‏ .‏.‏.‏ כל עוד נשללת מחולה הזכות לסרב לטיפול או להסכים לו,‏ לרבות הסכמה תוך העמדת תנאים,‏ רוב רובו של הנימוק הבסיסי להסכמה מדעת בטל ומבוטל”‏ (‏הסכמה מדעת — תיאוריה משפטית ורפואה קלינית [‏Informed Consent—Legal Theory and Clinical Practice]‏ ,‏ 1987)‏.‏a

יש חולים שנתקלו בהתנגדות כשניסו לעמוד על זכותם.‏ ההתנגדות אולי נבעה מידיד שצידד בכל עוז בניתוח שקדים או,‏ להיפך,‏ בטיפול אנטיביוטי.‏ ייתכן שהיא נבעה מרופא שהיה משוכנע בצדקתו,‏ או מנציג בית־החולים,‏ שהביע אי הסכמה בגין סיבה משפטית או כספית.‏

‏”‏אורתופדים רבים מעדיפים שלא לנתח [‏עדים]‏ חולים”‏,‏ אומר ד״ר קרל ל.‏ נלסון,‏ ”‏אך אנו מאמינים שלחולה יש הזכות לסרב לכל סוג של טיפול רפואי.‏ אם מבחינה טכנית ניתן לבצע ניתוח בטוח,‏ מבלי להשתמש בטיפול מסוים,‏ כגון עירוי־דם,‏ כי אז יש לקחת בחשבון אפשרות זו”‏ (‏כתב־העת לניתוחי עצמות ומִפרקים [‏The Journal of Bone and Joint Surgery]‏ מרס 1986)‏.‏

חולה מתחשב לא ילחץ על רופא להשתמש בטיפול שהוא אינו מיומן בו.‏ עם זאת,‏ כשם שציין ד״ר נלסון,‏ רופאים מסורים רבים יכבדו את אמונתו של החולה.‏ מומחה גרמני יעץ:‏ ”‏הרופא איננו רשאי לסרב להגיש עזרה.‏.‏.‏ בטענה שלא כל הטיפולים החלופיים בעדי־יהוה נמצאים בהישג ידו.‏ בכל זאת מוטל עליו להגיש עזרה,‏ גם אם האמצעים העומדים לרשותו מצומצמים”‏ (‏דֶר פְרַאוּאֶנאַרצט,‏ מאי–יוני 1983)‏ בדומה לכך,‏ המטרה העיקרית לקיומם של בתי־החולים איננה עשיית רווחים,‏ אלא לשרת את כל בני־האדם ללא אפליה.‏ התיאולוג הקתולי ריצ׳רד ג׳.‏ דֶבִין אמר:‏ ”‏אף על פי שעל בית־החולים לעשות כל מאמץ רפואי אחר לשמירת חיי החולה ובריאותו,‏ עליו להבטיח שהטיפול הרפואי אינו נוגד את מצפון החולה.‏ יתרה מזו,‏ עליו להימנע מכל צורה של כפייה,‏ החל משידול החולה ועד להשגת צו בית־דין לכפות עליו עירוי־דם”‏ (‏קידמה ובריאות [‏Health Progress]‏ ,‏ יוני 1989)‏.‏

במקום בתי־דין

רבים מסכימים,‏ שבתי־הדין לא נועדו כדי לדון בבעיות רפואיות אישיות.‏ מה היית חש אילו בחרת בטיפול אנטיביוטי,‏ אך מישהו פנה לבית־דין כדי לכפות עליך ניתוח שקדים?‏ רופא מעוניין להעניק את מה שנחשב בעיניו לטיפול הטוב ביותר,‏ אך אין זה מתפקידו להשיג הצדקה משפטית לרמיסת זכויות היסוד שלך.‏ ומאחר שמבחינה מוסרית המקרא מעמיד את ההימנעות מדם בשורה אחת עם ההימנעות מזנות,‏ הרי שלכפות על משיחי לקבל דם כמוהו כמו לכפות עליו יחסי־מין — במילים אחרות,‏ אונס (‏מעשי השליחים ט״ו:‏28,‏ 29‏)‏.‏

אף על פי כן,‏ הספר הסכמה מדעת לעירוי־דם (‏Informed Consent for Blood Transfusion)‏ (‏1989)‏ מציין שכמה בתי־דין כה מוטרדים כשחולה מוכן ליטול סיכון מסוים בגין זכויותיו הדתיות,‏ ”‏שהם יוצרים חריגים משפטיים — מעין תקנות בדיוניות — כדי לאפשר מתן עירוי־דם”‏.‏ הם עלולים לתרץ זאת בטענה שמדובר בהיריון או בילדים שיש לפרנסם.‏ ”‏אלה הן תקנות בדיוניות”‏,‏ מציין הספר.‏ ”‏לבוגרים כשירים יש הזכות לסרב לטיפול זה או אחר”‏.‏

כמה מאלה המתעקשים על מתן עירוי־דם,‏ מתעלמים מן העובדה שהעדים אינם דוחים כל טיפול רפואי.‏ הם מסרבים רק לטיפול אחד,‏ שאפילו מומחים טוענים שהוא הרה־סכנה.‏ בדרך־כלל,‏ ניתן לטפל בבעיה רפואית בדרכים שונות.‏ בכל שיטה כרוך סיכון כלשהו.‏ היכול בית־דין או רופא ליטול לידיו את הסמכות לקבוע איזה סיכון הוא ”‏הטוב ביותר עבורך”‏?‏ ההחלטה היא שלך.‏ עדי־יהוה איתנים בדעתם שלא להניח לאחרים להחליט עבורם;‏ זוהי אחריותם האישית לפני אלוהים.‏

אם בית־המשפט כופה עליך טיפול המעורר בך שאט נפש,‏ כיצד ישפיע הדבר על מצפונך ועל עצם רצונך לחיות?‏ ד״ר קונראד דרבינגר כתב:‏ ”‏אין ספק שתהיה זו שאפתנות רפואית מוטעית לכפות על חולה טיפול המנוגד למצפונו,‏ ובכך לטפל בו פיסית אך להנחית עליו מכת מוות נפשית”‏ (‏דֶר פּרַקטישֶה אַרצט,‏ יולי 1978)‏.‏

דאגה אוהבת לילדים

מקרים משפטיים בנושא הדם קשורים בעיקר לילדים.‏ לעתים אירע,‏ שכאשר הורים אוהבים ביקשו בנימוס שהטיפול בילד ייעשה ללא שימוש בדם,‏ פנו אנשי רפואה לבית־דין כדי שיסמיך אותם לתת דם.‏ כמובן,‏ עדי־יהוה מברכים על חוקים וצעדים משפטיים שנועדו למנוע התעללות בילד או הזנחתו.‏ ייתכן שקראת על מקרים שבהם הורה התאכזר לילד או מנע ממנו כל טיפול רפואי.‏ כמה עצוב!‏ אין ספק,‏ שהמדינה רשאית וצריכה להתערב כדי להגן על ילד מוזנח.‏ מה רב ההבדל כשהורה דואג מבקש טיפול רפואי איכותי ללא שימוש בדם.‏

משפטים אלה מתמקדים בדרך־כלל בילד המאושפז בבית־חולים.‏ כיצד הגיע לשם,‏ ומדוע?‏ כמעט תמיד ההורים המודאגים הם שהביאו את הילד לאִשפוז כדי שיקבל טיפול איכותי.‏ כשם שישוע התעניין בילדים,‏ כך הורים יראי־אלוהים דואגים לילדיהם.‏ המקרא מדבר על ’‏אֵם מניקה המטפלת בילדיה’‏.‏ עדי־יהוה חשים אהבה עמוקה כזאת לילדיהם (‏תסלוניקים א׳.‏ ב׳:‏7‏,‏ ע״ח‏;‏ מתי ז׳:‏11;‏ י״ט:‏13–15‏)‏.‏

מטבע הדברים,‏ כל הורה מקבל החלטות המשפיעות על ביטחון ילדיו וחייהם:‏ האם להשתמש בגז או בנפט לחימום הבית?‏ האם לקחת את הילד לנסיעה ארוכה?‏ האם להרשות לו לשחות?‏ בשאלות מעין אלה כרוכה סכנה,‏ אפילו סכנת חיים.‏ אך,‏ החברה מכירה בשיקול־הדעת של ההורים,‏ ולכן הם הפוסקים כמעט בכל ההחלטות הנוגעות לילדיהם.‏

ב־1979 הצהיר בית־המשפט העליון של ארה״ב בבירור:‏ ”‏התפישה המשפטית ביחס למשפחה מבוססת על ההנחה,‏ שההורים משלימים את מה שחסר לילד באשר לבגרות,‏ לניסיון ולכושר השיפוט הנחוצים לקבלת ההחלטות הקשות בחיים.‏ .‏.‏.‏ עצם העובדה שהחלטת ההורה [‏בעניין רפואי]‏ כרוכה בנטילת סיכון,‏ אין בה כדי להעביר אוטומטית את הסמכות לקבלת ההחלטה בנידון מן ההורים לגוף או לגורם ממשלתי”‏ (‏פרהאם נגד ג׳.‏ר.‏ [‏.Parham v. J.R]‏)‏.‏

באותה שנה פסק בית־הדין לערעורים של ניו־יורק:‏ ”‏הגורם המכריע בשאלה אם אכן נשלל מילד טיפול רפואי הולם.‏.‏.‏ הוא אם ההורים סיפקו לילדם הליך מקובל של טיפול רפואי,‏ בהתחשב בכל הנסיבות הכרוכות בדבר.‏ השאלה איננה אם ההורה קיבל החלטה ’‏נכונה’‏ או ’‏מוטעית’‏,‏ משום שעל אף הקידמה הרפואית הרבה,‏ מצבה הנוכחי של הרפואה כמעט אינו מאפשר פסיקה חד־משמעית.‏ כמו־כן,‏ אין בית־המשפט יכול ליטול על עצמו תפקיד של ממלא מקום ההורה”‏ (‏בעניין הוֹפבַּאוּאֶר [‏In re Hofbauer]‏ )‏.‏

זכור את הדוגמה שבה הורים בוחרים בין ניתוח לבין טיפול אנטיביוטי.‏ לכל טיפול סיכונים משלו.‏ על ההורים האוהבים מוטלת האחריות לשקול את הסיכונים מול היתרונות,‏ וכן גורמים אחרים,‏ ועל סמך זה לקבל החלטה.‏ בהקשר לכך,‏ ד״ר יוֹן סמוּאלס (‏בכתב־העת חדשות ההרדמה [‏Anesthesiology News]‏‏,‏ מאוקטובר 1989)‏ הציע לבחון מחדש הנחיות לשופט בנוגע לצווים רפואיים המתייחסים לילדים (‏Guides to the Judge in Medical Orders Affecting Children)‏,‏ שם נאמר:‏

‏”‏מדע הרפואה אינו מתקדם דייו כדי לאפשר לרופא לחזות מראש בוודאות סבירה אם החולה שלו יחיה או ימות.‏ .‏.‏.‏ אם קיימת אפשרות בחירה —‏ אם,‏ למשל,‏ הרופא ממליץ על טיפול של 80 אחוז סיכויי הצלחה,‏ אך ההורים מתנגדים לו,‏ לעומת טיפול של 40 אחוז סיכויי הצלחה שההורים מסכימים לו — על הרופא לבחור בטיפול בעל הסיכונים הגבוהים יותר מבחינה רפואית,‏ אך המקובל על ההורים”‏.‏

לאור הסכנות הקטלניות הרבות הכרוכות בשימוש בדם,‏ ומאחר שקיימות שיטות טיפול חלופיות יעילות,‏ שמא ייתכן שדווקא ההימנעות מדם תפחית את הסיכונים?‏

כמובן,‏ הורים יראי־אלוהים לוקחים בחשבון גורמים רבים כשילדם זקוק לניתוח.‏ כל ניתוח,‏ עם עירוי־דם או בלעדיו,‏ כרוך בסכנה.‏ איזה מנתח יכול לערוב לכך שהכל יתנהל כשורה?‏ ההורים אולי יודעים,‏ שרופאים מיומנים נחלו הצלחה בנתחם ילדים של עדים ללא שימוש בדם.‏ לכן,‏ אפילו אם רופא או איש סגל בית־החולים סבור אחרת,‏ האין זה הגיוני שישתף פעולה עם ההורים האוהבים,‏ במקום לפתוח במאבק משפטי מתיש,‏ שיגזול זמן יקר?‏ מאידך,‏ אפשר שההורים יעבירו את הילד לבית־חולים אחר,‏ שבו הצוות הרפואי התנסה בטיפול במקרים כאלה ומוכן לשתף פעולה.‏ למעשה,‏ הסיכויים טובים יותר שטיפול ללא דם יהיה טיפול איכותי,‏ משום שיש בו לסייע למשפחה ”‏להשיג מטרות רפואיות ולא־רפואיות מוצדקות”‏,‏ כנאמר קודם לכן.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תיבה בעמוד 18]‏

הפגת חששות מבחינה משפטית

ייתכן שאתה תוהה,‏ מדוע כמה רופאים ובתי־חולים נחפזים להשיג צו משפטי לתת דם?‏ במקומות מסוימים הסיבה השכיחה היא חשש מאחריות.‏

אין סיבה לחשוש מכך כשעדי־יהוה בוחרים בטיפול ללא דם.‏ רופא בקולג’‏ לרפואה ע”‏ש אלברט איינשטיין (‏ארה״ב)‏,‏ כותב:‏ ”‏רוב [‏העדים]‏ חותמים ברצון על טופס מטעם ’‏איגוד הרופאים האמריקני’‏,‏ הפוטר רופאים ובתי־חולים מאחריות,‏ ורבים מהם נושאים עימם כרטיס ’‏הוראה רפואית’‏.‏ המסמך ’‏סירוב לקבל דם ותוצריו’‏,‏ החתום ומתוארך כייאות,‏ מהווה הסכם חוקי תקֵף מבחינה משפטית”‏ (‏אַנֶסתֶסיוֹלוֹג’‏י ניוּז,‏ אוקטובר 1989)‏.‏

אכן,‏ עדי־יהוה מגלים רצון טוב ויוזמים הבטחה בעלת תוקף חוקי,‏ הפוטרת מאחריות רופא או בית־חולים הנענים לבקשתם ונותנים להם טיפול ללא דם.‏ כשם שמומחים לרפואה ממליצים,‏ כל עֵד נושא עימו כרטיס הוראה רפואית.‏ הוא מחדש כרטיס זה מדי שנה.‏ על הכרטיס חתומים נושא הכרטיס ועדים שלעתים קרובות הם שארי־בשר קרובים.‏

במרס 1990,‏ בית־המשפט העליון של אונטריו,‏ קנדה,‏ סמך את ידו על החלטה התומכת במסמך מסוג זה:‏ ”‏הכרטיס מהווה הצהרה בכתב,‏ המאפשרת לנושא הכרטיס לנקוט עמדה חוקית שיש בה לכפות הגבלות בכתב על ההסכם עם הרופא”‏.‏ בכתב־העת מדיסינסק אֶתיק (‏1985)‏,‏ ציין פרופסור דניאל אנדרסן:‏ ”‏אם קיימת הצהרה ברורה בכתב מצד חולה,‏ שהוא עד־יהוה ומסרב לקבל דם בכל הנסיבות,‏ כבוד החולה וחירותו מחייבים לכבד את רצונו,‏ כאילו הביע אותו בעל־פה”‏.‏

העדים גם יחתמו על טופסי הסכמה שמספק בית־החולים.‏ בטופס המשמש בית־חולים בפרייבורג,‏ שבגרמניה,‏ יש רווח שבו הרופא יכול לרשום את פרטי המידע שמסר לחולה בנוגע לטיפול.‏ אחר־כך,‏ מעל לחתימותיהם של הרופא והחולה,‏ נאמר בטופס:‏ ”‏כחבר בגוף הדתי של עדי־יהוה,‏ אני מסרב בכל תוקף לשימוש בדם זר או ברכיבי דם במהלך הניתוח שלי.‏ אני מודע לכך שהטיפול המתוכנן והנחוץ עלול להיות מסוכן יותר עקב סיבוכים כתוצאה מדימום.‏ אחרי קבלת הסבר יסודי בנידון,‏ הריני מבקש שהניתוח הדרוש יבוצע ללא שימוש בדם זר או ברכיבי דם”‏ (‏הֶרץ קרַייסלאוּף,‏ אוגוסט 1987)‏.‏

לאמיתו של דבר,‏ הסיכון שבטיפול ללא דם עשוי להיות אף נמוך יותר.‏ חולים שהם עדי־יהוה ישמחו להפיג כל חשש מיותר,‏ כדי שהסגל הרפואי יוכל לבצע את המוטל עליו — לעזור לחולה להחלים.‏ שיתוף פעולה זה הוא לתועלת הכל,‏ כשם שמציין ד״ר אנג׳לוס א.‏ קמבּוּריס במאמר ”‏ניתוחי בטן מסובכים בעדי־יהוה”‏:‏

”‏על המנתח לראות בהסכם הטרום־ניתוחי דבר מחייב שיש לכבדו,‏ ויהא אשר יהא המצב העלול להתפתח במהלך הניתוח ואחריו.‏ [‏הדבר]‏ יתרום לגישה חיובית מצד החולים כלפי הניתוח ויפנה את תשומת לב המנתח מן השיקולים המשפטיים והפילוסופיים לשיקולים טכניים וכאלה הקשורים לעצם הניתוח,‏ כדי לבצע את מלאכתו על הצד הטוב ביותר,‏ כשטובתו המירבית של החולה לנגד עיניו”‏ (‏הכירורג האמריקני [‏The American Surgeon]‏ ,‏ יוני 1987)‏.‏

‏[‏תיבה בעמוד 19]‏

‏”‏שימוש יתר בטכנולוגיה מודרנית מהווה גורם מכריע בעלייה הנוכחית בהוצאות הטיפול הרפואי.‏ .‏.‏.‏ הדבר נכון במיוחד לגבי עירוי־דם,‏ בגין עלותו והסיכון הגבוה הכרוך בו.‏ לפיכך,‏ הוועדה האמריקנית המשותפת לפיקוח על בתי־חולים סיווגה עירוי־דם כ’‏נפוץ מאוד,‏ הרה־סכנה ומוּעד לטעויות’‏”‏ (‏”‏עירוי־דם”‏ [‏“Transfusion“]‏ ,‏ יולי־אוגוסט 1989)‏.‏

‏[‏תיבה בעמוד 20]‏

ארצות הברית:‏ ”‏מאחורי הצורך לקבל את הסכמת החולה מסתתרת התפישה המוסרית בנוגע לעצמאותו של הפרט,‏ היינו שהאדם עצמו צריך לקבל את ההחלטות באשר לגורלו.‏ הבסיס החוקי לדרוש את הסכמתו הוא,‏ שפעולה רפואית המתבצעת ללא הסכמת החולה כמוה כתקיפה”‏ (‏”‏הסכמה מדעת לעירוי־דם”‏,‏ 1989)‏.‏

גרמניה:‏ ”‏זכותו של החולה להחלטה עצמית עולה על העיקרון של הגשת עזרה ושמירת החיים.‏ לפיכך,‏ אין לתת לחולה עירוי־דם בניגוד לרצונו”‏ (‏”‏הרץ קרַייסלאוּף”‏,‏ אוגוסט 1987)‏.‏

יפן:‏ ”‏אין ’‏דבר מוחלט’‏ בעולם הרפואה.‏ רופאים מאמינים ששיטת הרפואה המודרנית היא הטובה ביותר ופועלים לפיה,‏ אך אל להם לכפות כל היבט שלה על החולים,‏ כאילו היה ’‏דבר מוחלט’‏.‏ חיוני שגם לחולים תהיה בחירה חופשית”‏ (‏כתב־העת ”‏מינאמי ניהוֹן שימבּוּן”‏,‏ 28 ביוני 1985)‏.‏

‏[‏תיבה בעמוד 21]‏

‏”‏נוכחתי לדעת שהמשפחות [‏של עדי־יהוה]‏ מלוכדות ואוהבות”‏,‏ מציין ד״ר לורנס ס.‏ פרנקל.‏ ”‏הילדים נבונים,‏ איכפתיים ומנומסים.‏ .‏.‏.‏ נראה אפילו שקיימת אצלם היענות רבה יותר לתכתיבים רפואיים,‏ דבר העשוי להעיד על מאמץ לקבל בברכה התערבות רפואית,‏ במידה שעקרונות אמונתם מרשים זאת”‏ (‏מחלקת הילדים בבית־החולים מ.‏ד.‏ אנדרסון ומכון טומור,‏ יוּסטון,‏ ארה״ב,‏ 1985)‏.‏

‏[‏תיבה בעמוד 22]‏

‏”‏חוששני שאין זה יוצא דופן”‏,‏ מעיר ד״ר ג׳יימס ל.‏ פלטצ׳ר הבן,‏ ”‏שיהירות מקצועית תופשת את מקומו של שיקול דעת רפואי.‏ שיטות טיפול הנחשבות ל’‏טובות ביותר היום’‏,‏ ישונו או יבוטלו מחר.‏ מה מסוכן יותר,‏ ’‏הורה דתי’‏ או רופא יהיר המשוכנע שהטיפול שלו חיוני בהחלט?‏”‏ (‏כתב־העת ”‏פדיאטריקס”‏ [‏“Pediatrics“]‏ ,‏ אוקטובר 1988)‏.‏