חיי שלווה בעולם חדש
מה אתה חש למראה התמונה שעל גבי העלון הזה? האם לבך משתוקק לשלום, לאושר ולשפע שהנך רואה שם? יש להניח שכן. אך, האם זה רק חלום או אשליה להאמין שמצב זה ישרור אי פעם בעולם?
ייתכן שרוב האנשים סבורים כך. המציאות היא, שאנו חיים בעולם פְּגוע מלחמות, פשע, רעב, חולי, זִקנה ועוד. למרות זאת, יש יסוד לתקווה. המקרא מנבא כי אלוהים עתיד לברוא ”שמים חדשים וארץ חדשה, ולא תיזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב” (ישעיהו ס״ה:17).
בהתאם למקרא, המונחים ”שמים חדשים” ו”ארץ חדשה” אינם מתייחסים לשמים גשמיים חדשים ולארץ גשמית חדשה. השמים והארץ הגשמיים נבראו מושלמים, ואנו למדים מן המקרא כי יעמדו לנצח (תהלים פ״ט:37, 38; ק״ד:5). ’הארץ החדשה’ תהווה חברת אנשים שוחרי צדק שיחיו עלי־אדמות, ו’השמים החדשים’ יהוו מלכות או ממשלה שמימית מושלמת, אשר תפרוש כנפיה על האנשים עלי־אדמות. אך, האם מציאותי להאמין ש”ארץ חדשה”, או עולם חדש רב צדק, אפשריים?
צא וחשוב: תנאים אידיאליים אלה היוו חלק ממטרתו המקורית של אלוהים כלפי כדור הארץ. הוא הניח את זוג האנשים הראשון בגן עדן עלי־אדמות, והטיל עליהם משימה נפלאה: ”פרו ורבו ומלאו את הארץ וכִבשוהָ” (בראשית א׳:28). מטרת אלוהים היתה, שיולידו ילדים וירחיבו את גבולות גן העדן עד קצווי תבל. אף על פי שהם בחרו שלא לציית לאלוהים, ובכך הוכיחו שאינם ראויים לחיות לנצח, לא השתנתה מטרת אלוהים. היא תתגשם בכך שהוא יכונן עולם חדש מופלא! (ישעיהו נ״ה:11).
זאת היא, לאמיתו של דבר, תמצית ההבטחה המקראית בנוגע לביאת המשיח. כמלך שנתמנה בידי אלוהים, הוא יביא קץ לרשע וימלוך על העולם החדש (תהלים ב׳:2, 6–9). תוצאת הדבר צויינה בבירור בתהלים ל״ז:29: ”צדיקים יירשו ארץ, וישכנו לעד עליה”.
החיים בעולם החדש שיכונן אלוהים
מלכות אלוהים תביא בכנפיה ברכות שאין דומה להן, ותגשים את כל הטוב שאלוהים התכוון מלכתחילה להעניק לעובדיו עלי־אדמות. שנאה ודעות קדומות יהיו נחלת העבר, ולבסוף תשרור ידידות אמת בין כל מי שיחיו על הארץ. אלוהים הבטיח כי ’ישבית מלחמות עד קצה הארץ’, וכן ”לא יישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה” (תהלים מ״ו:10; ישעיהו ב׳:4).
כדור הארץ כולו ייהפך בסופו של דבר לגן עדן. בתנ״ך נאמר: ”ישושום מדבר וצִיה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת. ... כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה. והיה השרב לאגם וצימאון למבועי מים” (ישעיהו ל״ה:1, 6, 7).
בגן העדן שישרור עלי־אדמות, יהיו כל הסיבות שבעולם לשמוח. לעולם לא ירעבו שוב בני אדם ללחם. יתקיים הכתוב: ”ארץ נתנה יבולה” (תהלים ס״ז:7; ע״ב:16). כולם ייהנו מעמל כפיהם, כשם שמבטיח הבורא: ”ונטעו כרמים ואכלו פִּריָם. ...לא יטעו ואחֵר יאכל” (ישעיהו ס״ה:21, 22).
בעולם החדש של אלוהים, לא עוד יצטופפו אנשים בבניינים רבי קומות, או במשכנות עוני מָטים לנפול, כיוון שמטרת אלוהים היא: ”ובנו בתים וישָבו. ... לא יבנו ואחֵר ישב”. כן מבטיח המקרא: ”לא יִגעו לריק” (ישעיהו ס״ה:21–23). לאנשים תהיה אפוא עבודה יצרנית, משביעת רצון. החיים לא יהיו מוֹגיעים ומשעממים.
בבוא העת, תחזיר מלכות אלוהים לקדמותם אפילו את היחסים השלווים ששררו בין בעלי־החיים, וביניהם לבין בני־האדם. הכתוב אומר: ”וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדיו, ונער קטוֹן נוהג בם” (ישעיהו י״א:6–9; הושע ב׳:20).
תאר לעצמך: בגן העדן המובטח יהיה מרפא לכל המחלות ולכל המומים הגופניים! דבר־אלוהים מבטיחנו לאמור: ”וּבַל יאמר שָכֵן: ’חליתי’” (ישעיהו ל״ג:24). יתרה מזאת, הוא מנבא: ”בִּלַע המוות לנצח, ומחה אדני יהוה דמעה מעל כל פנים” (ישעיהו כ״ה:8).
כיצד יתאפשר לך הדבר
ללא ספק, תקווה זו מרגשת ונפלאה. אין היא טובה מכדי להיות אמיתית, כיוון שאלוהים מגשים את הבטחותיו תמיד (ישעיהו מ״ו:9, 10). כמובן, יש לעמוד בדרישות מסוימות כדי לחיות לנצח בגן העדן שייכון עלי־אדמות. מה הן?
דרישות אלה מופיעות, בחלקן, בתנ״ך, וזוכות להדגשה בכתבי־הקודש המשיחיים, המכילים פרטים מדויקים על המשיח, המלך שיעמוד בראש הממשלה החדשה. ספרים מאוחרים יותר אלה, הנקראים בפי הרוב בשם הברית החדשה (אם כי השם ”כתבי־הקודש המשיחיים” מדויק יותר), הוּכחו ככאלה שנכתבו בהשראת אלוהים, בדומה לתנ״ך. משום כך, הם המשך ישיר של התנ״ך, ויחד מהווים את כתבי־הקודש. גם הם מכילים את ההבטחה הנפלאה לגבי ”שמים חדשים וארץ חדשה”, שבהם אלוהים ”ימחה כל דמעה... והמוות לא יהיה עוד; גם אבל וזעקה וכאב לא יהיו עוד, כי הראשונות עברו” (ההתגלות כ״א:4).
עדי־יהוה, מחברי העלון הזה, שאינם מהווים חלק מן הנצרות או היהדות, מקבלים את כתבי־הקודש בתור הבסיס היחידי לרכישת ידע מדויק על רצון אלוהים. בהגשימם נבואות מקראיות, עדי־יהוה פועלים בכל ארצות העולם כדי לסייע לאנשים בני כל העמים ללמוד על יהוה, אל־האמת, לבסס את תקוותם להינצל מקץ הסדר הנוכחי, ולרשת את העולם החדש רב הצדק, שאותו הבטיח (מיכה ד׳:1–4).