מה משמע לדעת את האל האמיתי?‏

1,‏ 2.‏ בהתאם לישעיהו ב׳:‏3‏,‏ איזו הזמנה מושטת ב”‏אחרית הימים”‏,‏ ולמי?‏

נבואתו המרגשת של ישעיהו על ”‏אחרית הימים”‏,‏ מושיטה הזמנה הראויה לתשומת־לבם של בני כל העמים.‏ ההזמנה היא לדעת את האל האמיתי מקרוב:‏ ”‏והלכו עמים רבים ואמרו:‏ ’‏לכו ונעלה אל הר יהוה,‏ אל בית אלוהי יעקב;‏ ויורֵנוּ מדרכיו ונלכה באורחותיו’‏”‏a (‏ישעיהו ב׳:‏3‏)‏.‏

² הנבואה מראה כי באחרית הימים יונחו אנשים בני עמים רבים ברחבי תבל אל מקור הדרכה משותף,‏ שיאפשר להם לדעת את האל האמיתי.‏ אילו אמיתוֹת שילְמְדו,‏ יסייעו להם להתאחד בעבותות של שלום אמיתי?‏

3.‏ כיצד אירע שאחד מהמאפיינים החשובים של המקרא כמעט אבד עקב המסורת?‏

³ מאפיין בולט של המקרא,‏ שכמעט נשתכח כתוצאה מן המסורת,‏ הוא העידוד לטפח קשר אישי ביותר עם אלוהים,‏ אבינו ובוראנו השמימי,‏ על־ידי פנייה אליו בשמו.‏ איזה אדם,‏ שיש לו ידיד־נפש יקר ואהוב,‏ יסרב לבטא את שמו או להזכירו,‏ כשהוא נשאל אודותיו?‏ בדרך־כלל,‏ רק אויב יכול להיות כה מאוס עד שאפילו נמנעים מלנקוב בשמו,‏ וזאת על־מנת שלא להסב לו כבוד.‏ הקשר המיוחד שהתקיים בין עם־ישראל הקדום לבין אלוהיו – שאיפשר להם להכירו בשמו – מתואר באורח יפהפה בפי מחבר־התהלים:‏ ”‏כי בי חשק ואפלטֵהו;‏ אשַׂגבֵהו כי ידע שמי”‏ (‏תהלים צ״א:‏14‏)‏.‏

היש לבטא את שם אלוהים?‏

4,‏ 5.‏ מהי משמעות שמו של אלוהים?‏

⁴ מבחינה מקראית,‏ שמו של אלוהים מעולם לא היה מוטל בספק.‏ כשדיבר אלוהים אל משה ואמר לו כי הוא שולחו להוציא את עם־ישראל ממצרים,‏ הציג משה שאלה הגיונית:‏ ”‏הנה אנוכי בא אל בני־ישראל ואמרתי להם,‏ ’‏אלוהי אבותיכם שלחני אליכם’‏,‏ ואמרו לי ’‏מה שמו?‏’‏ מה אומר אליהם?‏”‏ אלוהים השיב לו:‏ ”‏כה תאמר אל בני־ישראל:‏ ’‏יהוה אלוהי אבותיכם,‏ אלוהי אברהם,‏ אלוהי יצחק ואלוהי יעקב,‏ שלחני אליכם’‏.‏ זה שמי לעולם,‏ וזה זכרי לדור דור”‏ (‏שמות ג׳:‏13,‏ 15‏)‏.‏

⁵ שם זה מלא משמעות לדוברי השפה העברית.‏ הוא גזור מן השורש הוה,‏ שמשמעו ”‏להיות”‏.‏ על־פי הדקדוק העברי,‏ שם זה הוא בבניין הפעיל,‏ שהוא הבניין הגורם.‏ לפיכך,‏ משמעותו היסודית איננה מתייחסת לקיומו הנצחי של אלוהים,‏ אלא לכך שהוא גורם לדברים להתהוות או להיות.‏ הדבר נכון במיוחד בנוגע למטרותיו.‏ כשהתכוון לשחרר את עמו הנבחר משעבוד במצרים,‏ הוא גרם לכך להיות.‏ שום כוח שבעולם לא יכול היה לעמוד בפני רצונו המפורש לעשות כן.‏ יהוה הוא האל הגורם למטרתו להתגשם.‏ הוא גורם לעצמו להיות אל המגשים את הבטחותיו.‏ כך הגשים את הבטחתו לשחרר את עמו מגלות בבל,‏ וכך יקיים את מטרתו לכונן תנאי גן־עדן עלי־אדמות.‏ שמו הוא המעניק משמעות להבטחותיו ומהווה ערובה להן (‏ישעיהו מ״א:‏21–24;‏ מ״ג:‏10–13;‏ מ״ו:‏9,‏ 10‏)‏.‏

6–9.‏ (‏א)‏ מאיין לנו שאין אלוהים אוסר על הגיית שמו?‏ (‏ב)‏ כיצד ומתי הפך האיסור על הגיית שם אלוהים לחלק מן היהדות?‏

⁶ אך,‏ האין עשרת הדיברות אוסרים לבטא את השם המפורש?‏ כלל וכלל לא!‏ אף־על־פי שרבים מפרשים כך את הדיבר השלישי,‏ תן דעתך למה שנאמר באנציקלופדיה יודאיקה‏:‏ ”‏ההימנעות מלבטא את השם יהוה‏.‏.‏.‏ נובעת מאי הבנת הדיבר השלישי (‏שמות כ׳:‏7;‏ דברים ה׳:‏11‏)‏ .‏.‏.‏ ’‏לא תישא את שם יהוה אלוהיך לשווא’‏,‏ שבעצם משמעו ’‏לא תישבע בשם יהוה אלוהיך לשווא’‏”‏.‏⁴ שים לב,‏ שהפסוק אינו אוסר ’‏לשאת’‏ או לבטא את שמו של אלוהים,‏ אלא לשאתו לשווא.‏ הלכסיקון העברי מאת קוהלר ובאומגרטנר מגדיר את המונח ”‏לשווא”‏ בהקשר זה:‏ ”‏לבטא שם בלא סיבה,‏ .‏.‏.‏ להשתמש בשם לרעה”‏.‏⁵ במילון התנ״ך מאת י.‏ שטיינברג נאמר:‏ ”‏לשווא – חינם,‏ להבל,‏ לריק”‏.‏ אי לכך,‏ אין הדיבר הזה אוסר לבטא את השם המפורש,‏ אלא להשתמש בו לרעה.‏

⁷ אך,‏ מה בדבר הטיעון שהשם המפורש ”‏קדוש מכדי לבטאו”‏?‏ ובכן,‏ האין זה מתקבל על הדעת שאם אלוהים סבור ששמו קדוש מכדי שבני־אנוש יבטאוהו,‏ הוא לא היה מגלה אותו כלל?‏ העובדה שבנוסח המקורי של התנ״ך מופיע שמו האישי של אלוהים למעלה מ־800,‏6 פעם,‏ מעידה על כך שהוא חפץ שבני־האדם ידעוהו ויבטאוהו.‏ לא זו בלבד שלא אסר על השימוש בו כדי למנוע את חילולו,‏ אלא אף עודד את עמו וחזר וציווה עליו לקרוא בשמו ולהודיעו ברבים.‏ בעשותם כן,‏ העידו הם על קירבתם אליו ועל אהבתם לו (‏תהלים צ״א:‏14‏)‏.‏ הנביא ישעיהו הצביע בבירור על רצון אלוהים בנושא זה,‏ באומרו:‏ ”‏הודו ליהוה!‏ קיראו בשמו.‏ הודיעו בעמים עלילותיו.‏ הזכירו כי נשגב שמו”‏ (‏ישעיהו י״ב:‏4‏;‏ ראה גם מיכה ד׳:‏5;‏ מלאכי ג׳:‏16;‏ תהלים ע״ט:‏6;‏ ק״ה:‏1;‏ משלי י״ח:‏10‏)‏.‏

⁸ אם יהוה לא היה מעוניין שבני־אדם יהגו את שמו,‏ היה הוא אוסר על כך בפירוש.‏ אך,‏ בשום מקום אין המקרא אוסר על שימוש נאות בשמו או על הגייתו.‏ אנשים נאמנים בתקופת המקרא ביטאו את שמו ללא סייג (‏בראשית י״ב:‏8;‏ רות ב׳:‏4;‏ ד׳:‏11,‏ 14‏)‏.‏ למעשה,‏ אלוהים גינה לא אחת את אלה שזממו להשכיח את שמו הקדוש מעמו (‏ירמיהו כ״ג:‏26,‏ 27;‏ תהלים מ״ד:‏21,‏ 22‏)‏.‏

⁹ אולם,‏ כיצד הפך איסור זה לחלק מן החשיבה היהודית,‏ על אף העובדה הברורה שאין לו כל שורש מקראי?‏ דברים שכתב הרב ד״ר א.‏ כהן,‏ מחבר הספר תלמוד לכול (‏Everyman’s Talmud)‏,‏ מראים שמסורת זו השתרשה בהדרגה,‏ במשך תקופה של מאות שנים.‏ באשר לשם יהוה,‏ ד״ר כהן כתב:‏ ”‏נראה כי בתקופת המקרא השתמשו בו ללא היסוס בחיים היומיומיים.‏ הסופית יָה או יָהוּ בשמות פרטיים,‏ שרווחה בקרב היהודים גם לאחר גלות בבל,‏ מעידה שלא חל איסור על הגיית השם המפורש.‏ אולם,‏ בתחילת העידן הרבני הוגבלה הגיית השם המפורש לעבודה בהיכל”‏.‏ באשר להתפתחויות נוספות שחלו באותה תקופה,‏ הוא ציין:‏ ”‏בתפילות בבתי־הכנסת אמרו אדני במקום יהוה;‏ אך על־פי המסורת,‏ השמיעו החכמים את צורת־ההגייה המקורית לתלמידיהם לעתים מזומנות – פעם או פעמיים מדי שבע שנים (‏קידושין ע״א,‏ א׳)‏.‏ אפילו מנהג זה פסק כעבור זמן־מה,‏ והאופן בו הגו את השם שוב אינו ידוע בוודאות”‏.‏⁶ כזו היתה השפעתה של ”‏מצוות אנשים מלומדה”‏ (‏ישעיהו כ״ט:‏13;‏ דברים ד׳:‏2‏;‏ ראה החלק ”‏המקרא – האם נכתב בהשראת אלוהים?‏”‏,‏ סעיפים 15,‏ 16‏)‏.‏

מה דרוש מנושאי שמו?‏

10–14.‏ (‏א)‏ מה דורש אלוהים מנושאי שמו?‏ (‏ב)‏ אילו סוגי טוהר נדרשים ממי שחפצים להשביע את רצון אלוהים?‏ (‏ג)‏ איזו השפעה אלילית זרה הותירה את רישומה העמוק על היהדות?‏

¹⁰ כמובן,‏ אין די בידיעת שמו של אלוהים ואפילו בהגייתו כדי לשאת חן בעיניו.‏ נשיאת שם אלוהים כאחד מעובדיו האמיתיים היא זכות מיוחדת במינה,‏ כשם שהכריז הנביא ירמיהו:‏ ”‏ויהי דברך לי לששון ולשמחת לבבי,‏ כי נקרא שמך עלי”‏ (‏ירמיהו ט״ו:‏16‏)‏.‏ אך,‏ זכות נאדרת זו נושאת עימה אחריות כבדה.‏ יהוה הדגיש למלכי הגויים:‏ ”‏כי הנה בעיר אשר נקרא שמי עליה אנכי מֵחֵל להָרַע”‏ (‏ירמיהו כ״ה:‏29‏)‏.‏ כאשר גאל יהוה את עם־ישראל משבעים שנות גלות בבל,‏ הזהירם מראש בפי הנביא ישעיהו:‏ ”‏סורו,‏ סורו,‏ צאו משם,‏ טמא אל תגָעו;‏ צאו מתוכה,‏ היבָּרו,‏ נושאי כלי יהוה!‏”‏ (‏ישעיהו נ״ב:‏11‏)‏ מה דרוש מעובדי־אלוהים כיום,‏ כדי לשמור על טוהרם כנושאי שמו של האל הקדוש מכל,‏ יהוה?‏

¹¹ כמובן,‏ אדם המבקש לעבוד את אלוהים לשביעות רצונו,‏ צריך להקפיד על התנהגות טהורה,‏ במיוחד בשמירת ערכי־המוסר שהתווה אלוהים.‏ בניגוד לחשיבה המתירנית של החברה בת־זמננו,‏ המקרא מבהיר חד־משמעית שאלוהים מוקיע שקר,‏ גניבה,‏ זנות,‏ ניאוף,‏ הומוסקסואליות,‏ רצח וכל מרמה (‏שמות כ׳:‏12–16;‏ כ״ג:‏1,‏ 2;‏ ויקרא ה׳:‏1;‏ י״ט:‏35,‏ 36;‏ כ׳:‏13‏)‏.‏ כתבי־הקודש לא רק מגנים את המעשים השליליים עצמם,‏ אלא גם את המחשבה הרעה המובילה להתנהגות פסולה (‏שמות כ׳:‏17;‏ ויקרא י״ט:‏17;‏ תהלים י״ד:‏1–5;‏ איוב ל״א:‏1,‏ 9‏)‏.‏

¹² בנוסף לטוהר מוסרי,‏ דרוש מנושאי שם יהוה גם טוהר דתי.‏ יהוה שב והזהיר את עם־ישראל הקדום שלא להיות מושפע מחשיבתם,‏ מעשיהם ומנהגיהם של עמי הסביבה,‏ שעבדו אלוהים אחרים.‏ לאמיתו־של־דבר,‏ רק בתנאי זה – שלא ילכו בדרכי הגויים – נועדו הם להישאר בארץ המובטחת (‏ויקרא י״ח:‏24–30;‏ דברים י״ב:‏29–31‏)‏.‏ לא רק עבודת־אלילים היתה אסורה,‏ אלא גם העיסוק באמונות תפלות לסוגיהן,‏ כולל ספיריטיזם,‏ הגדת־עתידות,‏ כשפים,‏ דרישה אל המתים ואסטרולוגיה (‏שמות כ׳:‏3–5;‏ כ״ב:‏17;‏ ויקרא כ׳:‏27;‏ דברים י״ח:‏9–13;‏ ישעיהו ח׳:‏19,‏ 20;‏ מ״ז:‏13;‏ ירמיהו י׳:‏2‏)‏.‏

¹³ עיקרי־אמונה טהורים קשורים קשר הדוק לטוהר דתי.‏ האזהרה שלא לחקות את המוסר הירוד ואת הפולחן של עמי הסביבה,‏ התייחסה לא רק לתקופה בה כבש עם־ישראל את הארץ מידי הכנענים.‏ יהוה גילה לעמו אמת דתית.‏ רק הם עבדו את יהוה,‏ האל האמיתי (‏שמות י״ט:‏5,‏ 6;‏ דברים ד׳:‏32–37;‏ תהלים קמ״ז:‏19,‏ 20‏)‏.‏ רק הם ידעו אותו מקרוב,‏ ובהיותם עדיו,‏ יכלו הם ללמד אחרים אודותיו (‏ישעיהו מ״ג:‏9–12;‏ תהלים ק״ה:‏1‏)‏.‏ בניגוד לכך,‏ מנהגיהם הדתיים של עמים אחרים שיקפו חוסר ידע בסיסי על אלוהים (‏ישעיהו ס׳:‏2‏)‏.‏

¹⁴ על אף התחלתו הטובה,‏ הודח עם־ישראל לא אחת על־ידי רעיונות דתיים זרים (‏שופטים ב׳:‏11–13;‏ מלכים א׳.‏ י״ח:‏21;‏ ירמיהו ב׳:‏11–13;‏ יחזקאל ח׳:‏14–18‏)‏.‏ הגם שהתרבות הכנענית,‏ וכן הבבלית,‏ השאירו את רישומן על היהדות,‏ הרי שהאתגר הגדול ביותר שניצב בפניה היה בתקופת ההתייוונות,‏ תחת שלטון האימפריה היוונית.‏b בסכמו תקופה ארוכה זו של השפעת התרבות היוונית,‏ שנמשכה מן המאה הרביעית לפה״ס ועד למאות הראשונות לספירה,‏ מציין הסופר היהודי מקס דימונט:‏ ”‏כשהם מועשרים בחשיבה אפלטונית,‏ בתורת־ההיגיון של אריסטו ובמדע של אאוקלידס,‏ ניגשו המלומדים היהודים אל התורה בכלים חדשים.‏ .‏.‏.‏ הם החלו להוסיף חשיבה יוונית להתגלות היהודית”‏.‏

היש לאדם נפש בת־אלמוות?‏

15–17.‏ (‏א)‏ מה מלמד המקרא על המוות והנפש?‏ (‏ראה התיבה ”‏המוות,‏ הנפש והנשמה – מה הם?‏‏”‏.‏)‏ (‏ב)‏ איזו תוחלת מעניק המקרא למתים?‏

¹⁵ האם הושפעו במהלך אותה תקופה עיקרי־האמונה של היהדות?‏ האנציקלופדיה יודאיקה מודה בכנות:‏ ”‏קרוב לוודאי שהאמונה בהישארות הנפש חדרה ליהדות כתוצאה מהשפעה יוונית”‏.‏⁷ התנ״ך מורה בבירור שאלוהים התכוון מלכתחילה שהאדם יחיה לנצח תוך בריאות מושלמת,‏ כאן עלי־אדמות.‏ (‏ראה החלק ”‏מהי מטרת אלוהים כלפי האנושות?‏”‏,‏ סעיפים 2–4‏.‏)‏ בבראשית ב׳:‏7 נאמר:‏ ”‏וייצר יהוה אלוהים את האדם עפר מן האדמה,‏ ויפח באפָּיו נשמת חיים,‏ ויהי האדם לנפש חיה”‏.‏ שים לב,‏ שאין הפסוק מציין שלאדם ניתנה נפש,‏ אלא שהוא עצמו היה נפש.‏ מאחר שמרד באלוהים והמרה את פיו,‏ נגזר על אדם הראשון עונש מוות.‏ עקב כך אדם,‏ כנפש אנושית,‏ מת.‏ לא נותר ממנו חלק כלשהו שהמשיך להתקיים בתחום אחר.‏ לפיכך,‏ רעיון הישארות הנפש משולל כל יסוד מקראי.‏c המקרא מציין בפשטות:‏ ”‏הנפש החוטאת היא תמות”‏ (‏יחזקאל י״ח:‏4‏)‏.‏

¹⁶ מה שנאמר במקרא על מצב המתים,‏ עולה בקנה אחד עם הפסוקים המראים שהנפש מתה.‏ בקהלת ט׳:‏5,‏ 10 נאמר:‏ ”‏כי החיים יודעים שימותו,‏ והמתים אינם יודעים מאומה.‏ .‏.‏.‏ כי אין מעשה וחשבון ודעת וחוכמה בשאול [‏הקבר המשותף של האנושות]‏,‏ אשר אתה הולך שמה”‏.‏ (‏השווה תהלים קמ״ו:‏3,‏ 4‏.‏)‏ המוות חל על האנושות כעונש מאת אלוהים (‏בראשית ב׳:‏17‏)‏.‏ המוות הוא ההיפך מן החיים,‏ ולא צורת חיים אחרת.‏ כיוון שכך,‏ אל תפתיענו העובדה שאין המקרא מתייחס כלל לענישה באש־גיהינום.‏ גם רעיון זה שאוב מן הפילוסופיה היוונית ומהווה אמונה אלילית.‏ באשר לאמונה היהודית המסתורית בגלגול נשמות,‏ מציינת האנציקלופדיה היהודית הסטנדרטית החדשה:‏ ”‏נראה שרעיון זה מקורו בהודו.‏ .‏.‏.‏ בתורת הקבלה מופיע הוא לראשונה בספר בהיר‏,‏ ולאחר־מכן – מאז ספר הזוהר ואילך – הוא רווח בקרב המקובלים ותופש מקום נכבד באמונה ובספרות החסידית”‏.‏⁸

¹⁷ מאחר שהמוות הינו ההיפך מן החיים,‏ והנפש איננה ממשיכה להתקיים בתחום אחר,‏ איזו תוחלת יש למתים?‏ המקרא מורה בבירור כי לאחר שיוחזרו תנאי גן־עדן על כנם,‏ עקב התערבותו של המלך המשיח שאותו מינה אלוהים,‏ יקומו רוב המתים לתחייה.‏ עיקר־אמונה מקראי זה מוגדר לא אחת כ’‏תחיית המתים’‏.‏ המוקמים לתחייה לא יכללו רק את עובדי־אלוהים הנאמנים,‏ אלא גם מיליונים ואף מיליארדים שמעולם לא זכו להזדמנות מלאה ללמוד אודותיו ולשרתו באמת (‏דניאל י״ב:‏2,‏ 13;‏ ישעיהו כ״ו:‏19;‏ איוב י״ד:‏14,‏ 15‏)‏.‏

18,‏ 19.‏ מדוע על הפרט לדעת את אלוהים,‏ ומה מאפשר לו לעשות כן?‏

¹⁸ האין התוחלת לקום לקראת חיים מושלמים עלי־אדמות מהווה מניע רב־און לאנשים בני כל העמים לדרוש ולהכיר את האל האמיתי?‏ אך,‏ מהו מקור־ההדרכה האמיתי שמאת יהוה בתקופה זו של אחרית הימים,‏ שעליו מדובר בישעיהו ב׳:‏2,‏ 3‏?‏ מי יכול להנחות אנשים בדרכי יהוה,‏ למען ’‏יילכו באורחותיו’‏?‏ היכולות היהדות או הנצרות לספק הדרכה מעין זו,‏ לאור המידע המקראי שהובא לדיון עד כה?‏

¹⁹ הנבואות מלמדות שתהיה קבוצת אנשים שתישא את שם יהוה בצורה טהורה.‏ הללו ישמשו הן כעדיו והן כמקור הארה רוחנית לעמים (‏ישעיהו ס׳:‏2,‏ 3‏)‏.‏