פרק ארבעה־עשר
שני מלכים משנים את פניהם
1, 2. (א) בעקבות אילו התפתחויות נכנע אנטיוכוס ה־4 לדרישות רומא? (ב) מתי הופכת סוריה לפרובינציה רומית?
אנטיוכוס ה־4 מלך סוריה פולש למצרים ומכתיר עצמו שם למלך. לבקשת תלמי ה־6 מלך מצרים שולחת רומא ציר למצרים, את קיוס פּוֹפּיליוּס לֵינאס, ועימו צי כבד ופקודה מאת הסנאט הרומי המצווה על אנטיוכוס ה־4 לרדת מכס המלוכה במצרים ולסגת ממנה לאלתר. באֶלֶאוּסיס שבפרברי אלכסנדריה נתקל מלך סוריה בציר רומא פנים אל פנים. אנטיוכוס מבקש ארכה כדי לעיין בדבר עם יועציו, אך לֵינאס מסמן סביב המלך עיגול ואומר לו: ”כאן תעיין!” אנטיוכוס המושפל נכנע לדרישות רומא ושב לסוריה ב־168 לפה״ס. כך מסתיים העימות בין מלך סוריה בתפקיד מלך הצפון ובין מלך מצרים בתפקיד מלך הנגב.
2 רומא מעורבת בכל המתרחש במזרח התיכון ומוסיפה להכתיב לסוריה את צעדיה. לכן, אף שבית סלווקוס מוסיף להחזיק בשלטון גם לאחר מות אנטיוכוס ה־4 ב־163 לפה״ס, אין הוא מגלם עוד את ”מלך הצפון” (דניאל י״א:15). ב־64 לפה״ס הופכת סוריה לפרובינציה רומית.
3. מתי וכיצד זוכה רומא לעליונות על מצרים?
3 במצרים שולט בית תלמי וממשיך לגלם את ”מלך הנגב” קצת יותר מ־130 שנה לאחר מות אנטיוכוס ה־4 (דניאל י״א:14). בקרב אַקטיוּם שנערך ב־31 לפה״ס מנצח אוֹקְטַבִיאַנוּס מושל רומא את כוחותיהם המשותפים של קְלֵיאוֹפַּטְרָה ה־7, המושלת האחרונה לבית תלמי, ושל מַרקוּס אַנטוֹניוּס, מאהבהּ הרומי. בשנת 30 לפה״ס קליאופטרה מתאבדת. מצרים הופכת גם היא לפרובינציה רומית וחדלה לשמש כמלך הנגב. אותה שנה ניכרת עליונותה של רומא על סוריה ומצרים כאחד. האם ניתן לצפות שמעתה יגלמו את מלך הצפון ומלך הנגב שליטים אחרים?
מלך חדש שולח ”נוגש”
4. מדוע ניתן לצפות ששלטון אחר יגלם את מלך הצפון?
4 באביב 33 לספירה אמר ישוע המשיח לתלמידיו: ”כאשר תראו את השיקוץ המשומם, כנאמר בפי דניאל הנביא, עומד במקום קדוש... אזי הנמצאים ביהודה, שינוסו אל ההרים” (מתי כ״ד:15, 16). ישוע ציטט מדניאל י״א:31 והזהיר את תלמידיו מפני ”השיקוץ המשומם” העתיד לבוא. נבואה זו על מלך הצפון ניתנה כ־195 שנה לאחר מות אנטיוכוס ה־4, אחרון מלכי סוריה שגילמו את מלך הצפון. אין ספק שאת דמותו של מלך הצפון עתיד היה לגלם שלטון אחר. איזה שלטון?
5. מי עמד והיה למלך הצפון במקום אנטיוכוס ה־4?
5 מלאך יהוה אלוהים חוזה: ”ועמד על כנו [של אנטיוכוס ה־4] מעביר נוגש הֶדֶר [תפארת] מלכות, ובימים אחדים יישבר, ולא באַפַּיים ולא במלחמה” (דניאל י״א:20). מתברר שזה ש”עמד” הוא אוקטביאנוס, קיסר רומא הראשון, שנודע לימים בשם אאוגוסטוס קיסר. (ראה המסגרת ”האחד נכבד, השני נבזה” בעמוד 248.)
6. (א) מתי עבר ”נוגש” ב”הֶדֶר מלכות”, ומה חשיבות הדבר? (ב) מדוע ניתן לומר שאאוגוסטוס מת ”לא באַפַּיים ולא במלחמה”? (ג) כיצד שינה מלך הצפון את פניו?
6 ”הֶדֶר מלכות” אאוגוסטוס כלל את ”ארץ הצבי”, הפרובינציה הרומית יהודה (דניאל י״א:16). ב־2 לפה״ס שלח אאוגוסטוס ”נוגש”, וציווה לערוך מפקד אוכלוסין, כנראה למטרות מיסוי וגיוס צבאי. בעקבות צו זה הלכו יוסף ומרים להירשם בבית לחם, וכך כמנובא נולד שם ישוע (מיכה ה׳: 1; מתי ב׳:1–12). באוגוסט 14 לספירה, ”ימים אחדים” או זמן קצר לאחר שציווה לערוך את מפקד האוכלוסין, מת אאוגוסטוס בגיל 76 ”לא באַפַּיים”, בידי מתנקש זועם, ”ולא במלחמה”, אלא מפאת מחלה. מלך הצפון שינה את פניו! הוא הפך לקיסרי המעצמה הרומית.
’ועמד נבזה’
7, 8. (א) מי עמד על כנו של אאוגוסטוס בתור מלך הצפון? (ב) מדוע קיבל יורשו של אאוגוסטוס קיסר ”הוד מלכות” בלית ברירה?
7 המלאך ממשיך לנבא: ”ועמד על כנו [של אאוגוסטוס] נבזה, ולא נתנו עליו הוד מלכות; ובא בשלווה והחזיק מלכות בחלקלקות. וזרועות השטף יישטפו מלפניו ויישברו, וגם נגיד ברית” (דניאל י״א:21, 22).
8 הקיסר טִיבֶּריוּס, בנה של ליוויה, אשתו השלישית של אאוגוסטוס, הוא אותו ”נבזה”. (ראה המסגרת ”האחד נכבד, השני נבזה” בעמוד 248.) אאוגוסטוס שנא את בנו החורג בגלל תכונותיו הרעות, ולא רצה להוריש לו את הקיסרות. אך ”הוד מלכות” ניתן לטיבריוס בלית ברירה לאחר מות כל יתר היורשים האפשריים. ב־4 לספירה אימץ אותו אאוגוסטוס ומינה אותו ליורש העצר, ולאחר מותו ”עמד” טיבריוס ה”נבזה” והיה לקיסר רומא ולמלך הצפון, והוא בן 54 שנה.
9. איך ”החזיק [טיבריוס] מלכות בחלקלקות”?
9 לפי האנציקלופדיה בריטניקה החדשה ”בתככנות פוליטית לא הניח טיבריוס לסנאט למנותו לקיסר כמעט חודש [לאחר מות אאוגוסטוס]”. הוא אמר לסנאט שרק אאוגוסטוס הדגול היה מסוגל לשאת בעול המעצמה הרומית, וביקש מהסנטורים להחזיר את הרפובליקה על כנה ולהפקיד את ניהול ענייני הציבור בידי קואליציה ולא בידי שליט יחיד. ההיסטוריון וויל דוראנט כתב: ”בלא להעז לקבל את דבריו כפשוטם, החליף אתו הסנאט קידות נימוסין עד שלאחרונה קיבל את השלטון”, והוסיף: ”המשחק בוצע היטב משני הצדדים. טיבאֶריוס רצה בפרינקיפאט, שכן אחרת היה מוצא לו דרך כלשהי להשתמט ממנו; הסנאט פחד מפניו ושנא אותו, אבל נרתע מהקמת רפובליקה המבוססת, כקודמתה, על אסיפות שהן שליטות להלכה”. וכך טיבריוס ”החזיק מלכות בחלקלקות”.
10. כיצד ’נשברו זרועות השטף’?
10 על ”זרועות השטף” — כוחות הצבא של הממלכות השכנות — אומר המלאך ש”יישטפו מלפניו ויישברו”. כאשר הפך טיבריוס למלך הצפון, היה אחיינו, גֶרמַניקוּס קיסר, מפקד הכוחות הרומיים על נהר הריין. ב־15 לספירה יצא גרמניקוס בראש צבאו להילחם בגיבור הגרמני ארמיניוס, ונחל כמה ניצחונות. אלא שמחיר הניצחונות הקטנים היה כבד, וכעבור זמן קצר שם טיבריוס קץ לפעילות הצבאית בגרמניה. במקום פעילות צבאית החליט טיבריוס לעורר שם מלחמת אזרחים, ולנסות למנוע מן השבטים הגרמנים להתאחד. מדיניות החוץ החביבה על טיבריוס היתה הגנתית, והתמקדה בשמירה על הגבולות. מדיניות זו היתה די מוצלחת, שכן כך עמד בפני ”זרועות השטף”, ”ויישברו”.
11. כיצד ’נשבר נגיד הברית’?
11 ’גם נגיד הברית’ שכרת יהוה אלוהים עם אברהם לברכת כל משפחות האדמה ’נשבר’. ישוע המשיח היה זרע אברהם שהובטח בברית זו (בראשית כ״ב:18; גלטים ג׳:16). בי”ד בניסן 33 לספירה הובא ישוע לפני פונטיוס פילטוס בארמון הנציב שבירושלים. כוהני ישראל האשימוהו במרד בקיסר, אך הוא אמר לפילטוס: ”מלכותי איננה מן העולם הזה... מלכותי איננה מפה”. הקהל, שלא רצה להניח לנציב הרומי לשחרר את ישוע החף מפשע, צעק: ”אם תשחרר את זה אינך ידיד הקיסר! כל העושה עצמו מלך מתקומם נגד הקיסר!” הם תבעו את מותו של ישוע ואמרו: ”אין לנו מלך זולתי הקיסר!” לפי חוק ”פשע הפגיעה בקיסר”, חוק שהרחיב טיבריוס וכלל בו כמעט כל עלבון המכוון לקיסר, דאג פילטוס שישוע ’יישבר’, מסר אותו למוות בהוקעה (יוחנן י״ח:36; י״ט:12–16; מרקוס ט״ו:14–20).
רודן זומם ו’מְחשב מחשבות’
12. (א) מי התחברו אל טיבריוס? (ב) כיצד ”עָצם” טיבריוס ”במעט גוי”?
12 המלאך מוסיף לנבא על טיבריוס: ”ומן התחברות אליו יעשה מרמה ועלה ועָצם במעט גוי” (דניאל י״א:23). חברי הסנאט הרומי ’התחברו’ כחוק לטיבריוס, ותיאורטית הוא נשען עליהם. אך הוא הוליך אותם שולל, ובעצם ”עלה ועצם במעט גוי”, כלומר על־ידי עם קטן — המשמר הרומי הפרֶטוֹריאני, שחנה בקרבת חומות רומא. סמיכותו של הצבא לעיר הפילה חיתתה על הסנאט, ועזרה לטיבריוס למנוע מרד של התושבים. יוצא מכך, שבעזרת 000,10 שומרים שמר טיבריוס על עוצמתו.
13. במה עלה טיבריוס על אבות אבותיו?
13 ועוד מנבא המלאך: ”בשלווה ובמשמני מדינה יבוא ועשה אשר לא עשו אבותיו ואבות אבותיו. ביזה ושלל ורכוש להם יִבְזוֹר; ועל מבצרים יְחַשב מחשבותיו ועד עת” (דניאל י״א:24). טיבריוס היה חשדן מאוד, ושלטונו היה רצוף רציחות פוליטיות. בערוב ימיו השליט טרור, בעיקר בהשפעת סיאַנוס, מפקד המשמר הפרֶטוֹריאני. אך לימים, נפל חשדו גם על סיאנוס, והלה נרצח במצוותו. לרודנותו של טיבריוס לא היו אח ורֵע בקרב אבותיו ואבות אבותיו.
14. (א) כיצד פיזר טיבריוס ”ביזה ושלל ורכוש” בפרובינציות הרומיות? (ב) איזה שם היה לטיבריוס במותו?
14 עם זאת, טיבריוס בזר או פיזר ”ביזה ושלל ורכוש” בפרובינציות הרומיות, ובימיו נהנו כל נתיניו משגשוג. מסיו היו קלים, והוא גילה נדיבות כלפי התושבים באזורים שנקלעו לקשיים. אם חייליו או פקידיו עשקו מישהו או חרגו מן הנהלים, נקמת הקיסר לא איחרה לבוא. מדיניות יד הברזל שלו שמרה על שלום הציבור, ותקינות הדרכים תרמה למסחר. טיבריוס וידא שהעניינים יתנהלו באופן אחיד וללא משוא פנים גם ברומא וגם מחוץ לה. הוא תיקן את חוקי המדינה לטובה, השלים את הרפורמות שהנהיג אאוגוסטוס קיסר וכך רומם את ערכי המוסר והסטנדרטים החברתיים. מאידך, טיבריוס זמם מזימות ו’חישב מחשבות’ ולכן הוא מתואר בפי ההיסטוריון הרומי טאקיטוּס כאיש צבוע, מומחה בהתעיה. במותו, במרס 37 לספירה, היה לו שם של עריץ.
15. מה היה מצבה של רומא בסוף המאה הראשונה ובראשית המאה השנייה לספירה?
15 עם יורשיו של טיבריוס, שגילמו את מלך הצפון, נמנים גַיוּס קיסר (קַליגוּלָה), קלאודיוס ה־1, נֵירון, אספסיינוס, טיטוס, דומיצייאנוס, נרווה, טְרַייַנוּס ואדריאנוס. לפי האנציקלופדיה בריטניקה החדשה ”יורשי אאוגוסטוס דבקו לרוב במדיניותו המינהלית ובתוכניות הבנייה שלו, אך עשו כן במעט מקוריות וביתר ראוותנות”. אותה אנציקלופדיה מציינת: ”רומא היתה בשיא גדולתה, גם מבחינה דמוגרפית, בסוף המאה הראשונה ובראשית המאה השנייה”. אומנם היה באותה תקופה אי־שקט בגבולות המעצמה הרומית, אך רק במאה השלישית לספירה פרץ העימות הראשון בינה ובין מלך הנגב, כמנובא.
קם על מלך הנגב
16, 17. (א) מי מגלם את דמותו של מלך הצפון בהתגשמות דניאל י״א:25? (ב) מי החל לגלם את דמותו של מלך הנגב, וכיצד?
16 עוד מנבא מלאך אלוהים: ”ויָעֵר [מלך הצפון] כוחו ולבבו על מלך הנגב בחיל גדול; ומלך הנגב יתגרה למלחמה בחיל גדול ועצום עד מאוד. ולא יעמוד [מלך הצפון], כי יחשבו עליו מחשבות. ואוכלי פת־בגו ישברוהו. וחילו ישטוף, ונפלו חללים רבים” (דניאל י״א:25, 26).
17 כ־300 שנה לאחר שאוקטביאנוס הפך את מצרים לפרובינציה רומית, גילם אַאוּרֶלְייַנוּס, קיסר רומא, את דמותו של מלך הצפון. במקביל החלה המלכה זֶנוֹבְּיָה בת־זַבַּי, מושלת הפרובינציה הרומית פַּלְמִירָה, לגלם את מלך הנגב.a (ראה המסגרת ”זנוביה — מלכת פלמירה הלוחמת” בעמוד 252.) ב־269 לספירה כבש צבא פלמירה את מצרים, כביכול כדי להבטיח שתהיה בשליטת רומא. זנוביה רצתה להפוך את פלמירה לעיר הבולטת במזרח ולשלוט על הפרובינציות המזרחיות של רומא. אאורליינוס נזעק משאפתנותה והֵעיר עליה את ”כוחו ולבבו”.
18. מה היתה התוצאה של המאבק בין הקיסר אאורליינוס מלך הצפון והמלכה זנוביה מלך הנגב?
18 מלך הנגב, בדמות האומה שבראשה עמדה זנוביה, ’התגרה’ למלחמה במלך הצפון ”בחיל גדול ועצום עד מאוד” בפיקודם של שני מצביאים, זַבְּדַס וזַבַּי. אך מצרים נכבשה בידי אאורליינוס, שיצא לכבוש את אסיה הקטנה וסוריה. באֶמֶסָה (כיום חֹמְץ) נחלה זנוביה תבוסה ונסוגה אל פלמירה. אאורליינוס הטיל מצור על פלמירה, וחרף מאמציה האמיצים של זנוביה להגן עליה, ידה היתה על התחתונה. היא נמלטה עם בנה לכיוון פרס, אך נלכדה בידי הרומאים בנהר הפרת. ב־272 לספירה נכנעו תושבי פלמירה. אאורליינוס חס על חיי זנוביה ושם אותה לגולת הכותרת של תהלוכת הניצחון שערך ברומא ב־274 לספירה. את שארית ימיה עשתה זנוביה כמַטְרוֹנִית (גבירה נכבדה) רומית.
19. כיצד אאורליינוס ’לא עמד כי חשבו עליו מחשבות’?
19 אאורליינוס עצמו ’לא עמד, כי חשבו עליו מחשבות’. ב־275 לספירה, כאשר חיכה בִּתְרַקְיָה להזדמנות לחצות את המְצַרים ולעבור לאסיה הקטנה במסעו הצבאי נגד הפרסים, קשרו עליו ”אוכלי פת־בגו” קשר, ו’שברוהו’. ארוֹס, מזכירו של אאורליינוס, היה אמור לתת את הדין על שחרג מן הנהלים, לכן בדה רשימה של שמות מפקדים שדינם מוות. בראות המפקדים את הרשימה, גמרו אומר להתנקש בחיי אאורליינוס, ורצחוהו נפש.
20. כיצד ’נשטף’ ”חילו” של מלך הצפון?
20 אך מלך הצפון לא חדל להתקיים במות הקיסר אאורליינוס. אחריו משלו עוד שליטים רומים. היתה תקופה שבה שלטו במקביל שני קיסרים — האחד במערב והשני במזרח. בימיהם, ’נשטף’ או נפוץb ”חילו” של מלך הצפון, ורבים ”נפלו חללים” בפשיטות השבטים הגרמניים מִצפון. הגוֹתים פלשו לאימפריה הרומית במאה הרביעית לספירה, ופלישה רדפה פלישה. בשנת 476 הופל אחרון קיסרי רומא בידי המנהיג הגרמני אוֹדוֹאַקֶר. עד ראשית המאה השישית כבר נפלה רומי המערבית, ומלכים גרמנים שלטו באיטליה, בריטניה, גַלְיָה, ספרד וצפון אפריקה. רומי המזרחית החזיקה מעמד עד המאה ה־15.
מעצמה אדירה מחולקת
21, 22. אילו שינויים חולל קונסטנטינוס במאה הרביעית?
21 מלאך יהוה אינו מכביר מילים על שקיעת המעצמה הרומית, תהליך שנמשך מאות שנים, אלא חוזה את יתר מעללי מלך הצפון ומלך הנגב. עם זאת, סקירה קצרה של חלק מההתפתחויות שחלו במעצמה הרומית תעזור לנו לזהות מי גילֵם את שני המלכים היריבים בתקופות מאוחרות יותר.
22 במאה הרביעית הפך הקיסר קוֹנסטַנטינוּס את הנצרות לדת המדינה. הוא גם כינס את ועידת ניקיאה ב־325 לספירה באסיה הקטנה, והוא עצמו עמד בראשה. לימים, העתיק הקיסר קונסטנטינוס את מעונו מרומא לביזנטיון, הלא היא קונסטנטינופול, והפך אותה לבירתו. מאז ועד מות הקיסר תיאוֹדוֹסיוּס ה־1, ב־17 בינואר 395, עמד בראש המעצמה הרומית רק קיסר אחד.
23. (א) כיצד התחלקה המעצמה הרומית לאחר מות תיאודוסיוס? (ב) מתי הקיץ הקץ על רומי המזרחית? (ג) מי משל במצרים ב־1517?
23 לאחר מות תיאודוסיוס נתחלקה המעצמה הרומית בין שני בניו: הונוריוס ירש את רומי המערבית וארקדיוס את רומי המזרחית ואת הבירה קונסטנטינופול. איטליה, בריטניה, גַלְיָה, ספרד וצפון אפריקה היו לפרובינציות רומי המערבית, ואילו אסיה הקטנה, מצרים, מקדוניה, סוריה ותרקיה לפרובינציות רומי המזרחית. אלכסנדריה, בירת מצרים דאז, נפלה ב־642 בידי הסַרַצינים (הערבים), ומצרים נשלטה בידי החליפים. בינואר 1449 נתמנה קונסטנטינוס ה־11 לקיסר, והיה אחרון קיסרי רומא המזרחית. ב־29 במאי 1453 כבשו העותומאנים את קונסטנטינופול בפיקודו של הסולטן הטורקי מֶחְמֶד ה־2, וזה היה סופה של רומי המזרחית. ב־1517 הפכה מצרים למחוז טורקי. אלא שלימים נפלה ארץ זו, ארצו של מלך הנגב הקדום, בידי מעצמה אחרת מן המגזר המערבי.
24, 25. (א) מה ציין את קום האימפריה הרומית הקדושה, לדברי כמה היסטוריונים? (ב) למי עבר בסוף התואר ”קיסר” באימפריה הרומית הקדושה?
24 ברומי המערבית קם הבישוף הקתולי של רומא המוכר כאפיפיור לֶאו ה־1, שנודע כמי שהקים במאה ה־5 את מוסד האפיפיורות. עם השנים תבע לעצמו האפיפיור את הזכות להכתיר את קיסרי רומי המערבית. וכך היה בחג המולד שנת 800. האפיפיור לאו ה־3 הכתיר ברומא את קרל הגדול (שרלמן), מלך הפרַנקים, לקיסר רומי המערבית. צעד זה היה תחייתה של קיסרות רומי, ולדברי כמה היסטוריונים ציין את קום האימפריה הרומית הקדושה. מאז ואילך שכנה בַּמזרח רומי המזרחית ובמערב האימפריה הרומית הקדושה, ושתיהן נוצריות.
25 בחלוף השנים התברר שיורשי קרל הגדול אינם מנהיגים מוצלחים. היתה תקופה שלא שלט שום קיסר. בינתיים השתלט אוטו ה־1 מלך גרמניה על שטחים נרחבים בצפון איטליה ומרכזה, והכתיר עצמו למלך איטליה. ב־2 בפברואר 962 הכתיר האפיפיור יוֹהַנֶס ה־12 את אוטו ה־1 לקיסר האימפריה הרומית הקדושה. בירת האימפריה שכנה בגרמניה, קיסריה היו גרמנים, וכך גם רוב נתיניה. כעבור כחמש מאות שנה אימץ בית האבסבוּרג האוסטרי את התואר ”קַייְזֶר” (קיסר) והחזיק בו כמעט כל שארית ימיה של האימפריה הרומית הקדושה.
שני המלכים שוב מזוהים בבירור
26. (א) כיצד באה האימפריה הרומית הקדושה אל קִצה? (ב) מי הפך למלך הצפון?
26 נפוליאון ה־1 הנחית מכת מוות על האימפריה הרומית הקדושה כאשר סירב להכיר בקיומה לאחר ניצחונותיו על גרמניה ב־1805. הקיסר פרנץ ה־2, שלא הצליח להגן על הכתר, ויתר ב־6 באוגוסט 1806 על התואר קיסר רומי, והסתפק בשלטון לאומי כקיסר אוסטריה. האימפריה הרומית הקדושה, שנוסדה בידי האפיפיור הקתולי לאו ה־3 וקרל הגדול מלך הפרַנקים, באה אל קצה לאחר 006,1 שנות שלטון. ב־1870 היתה רומא לבירתה של ממלכת איטליה, נבדלת ועצמאית מן הוותיקן. ב־1871 נוסדה האימפריה הגרמנית בידי וילהלם ה־1 שכונה קיסר או קייזר. כך נכנס לזירת המאורעות העולמית מלך הצפון של העת החדשה — גרמניה.
27. (א) כיצד היתה מצרים לשטח־חסות בריטי? (ב) מי הפך למלך הנגב?
27 אך מיהו מלך הנגב בן־זמננו? ההיסטוריה מלמדת שבמאה ה־17 התחזקה בריטניה והיתה למעצמה. נפוליאון ה־1 רצה לסגור את נתיבי המסחר הבריטי, וב־1798 כבש את מצרים. פרצה מלחמה, והכוחות הבריטים־עותומאנים אילצו את צרפת לסגת ממצרים, שהיתה מלך הנגב בראשית המאבק בין המלכים. במאה ה־19 הלכה וגברה השפעת הבריטים במצרים, ומ־1882 היתה מצרים תחת חסות בריטית. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ב־1914, היתה מצרים תחת שלטון טורקיה, ובראשה עמד כֶּדִיב, משנה־למלך. במלחמה זו צידדה טורקיה בגרמניה, ומשום כך סילקה בריטניה את הכֶּדִיב מתפקידו והכריזה על מצרים שטח־חסות בריטי. בהדרגה התהדקו הקשרים בין בריטניה וארצות־הברית, ויחד הן הפכו למעצמת העולם אנגלו־אמריקה, המעצמה אשר משמשת בתפקיד מלך הנגב.
[הערות שוליים]
a ”מלך הצפון” ו”מלך הנגב” הם תארים לשלטונות ושליטים, ויכולים להתייחס למלך, למלכה או לגוש של אומות.
b בכתבי־יד עבריים קדומים רבים, לרבות אחת ממגילות ים המלח שנמצאו בקומראן (c4QDan), מופיע בדניאל י״א:26 ”ישטף” ולא ”ישטוף”. חוקרי מקרא סבורים שפועל זה היה פועל סביל, ושבמקור ניתן היה לקוראו ”יִשָּׁטֵף”. הדבר עולה בקנה אחד עם תרגומי מקרא קדומים, כגון תרגום פשיטתא לארמית. גם תרגום התנ״ך לאנגלית (1988) בהוצאת החברה לספרות יהודית (Jewish Publication Society) מתרגם פועל זה כפועל סביל.
מה הבנת?
• מיהו קיסר רומא הראשון שעמד והיה למלך הצפון, ומתי שלח ”נוגש”?
• מי היה למלך הצפון לאחר מות אאוגוסטוס, וכיצד ’נשבר נגיד הברית’?
• מה היתה תוצאת המאבק בין אאורליינוס מלך הצפון והמלכה זנוביה מלך הנגב?
• מה עלה בסופה של האימפריה הרומית, ומי גילמו את דמותם של שני המלכים בסוף המאה ה־19?
[תיבה/תמונה בעמודים 248–251]
האחד נכבד, השני נבזה
האחד הפך את הרפובליקה שסועת המלחמות למעצמת עולם, השני הגדיל את עושרה עשרים מונים בתוך 23 שנה. האחד היה במותו נכבד, השני נבזה. שני קיסרי רומא אלה שלטו בימי חייו ושליחותו של ישוע. מי הם היו? ומדוע היה האחד נכבד והשני לא?
”מצא את העיר בנויה לבנים והשאירה בנויה שיש”
כשנרצח יוליוס קיסר ב־44 לפה״ס, היה נכדה של אחותו, גַיוּס אוֹקְטַבִיאַנוּס, רק בן 18. אוקטביאנוס הצעיר היה בנו המאומץ ויורש הונו של יוליוס קיסר, ולכן מייד יצא לרומא לתבוע את הירושה. שם נתקל ביריב מסוכן — מַרקוּס אַנטוֹניוּס, ראש מצביאי יוליוס קיסר — שציפה להיות יורשו העיקרי. התככים הפוליטיים ומאבקי הכוח ביניהם נמשכו 13 שנה.
ב־31 לפה״ס הביס אוקטביאנוס את כוחותיהם המשותפים של קְליאוֹפַּטְרָה מלכת מצרים ומרקוס אנטוניוס מאהבהּ, ורק אז היה לשליט הבלתי מעורער של המעצמה הרומית. ב־30 לפה״ס שמו אנטוניוס וקליאופטרה קץ לחייהם, ואוקטביאנוס סיפח את מצרים. בכך הוסר השריד האחרון של האימפריה היוונית, ורומא היתה למעצמת העולם.
אוקטביאנוס לא שכח שבגלל רודנותו של יוליוס קיסר רצחוהו, ונזהר מלחזור על אותה טעות. כדי שלא לפגוע ברגשות הרומאים, שהרפובליקה היתה מקודשת בעיניהם, מָלך בהסוואה של רפובליקה. הוא סירב לקבל את התארים ”מלך” ו”דיקטטור”, ואף הכריז כי בכוונתו למסור לסנאט הרומי את השליטה על כל הפרובינציות ולהתפטר מתפקידיו. התכסיס עבד. הסאנט היה מלא הערכה, וביקש מאוקטביאנוס להחזיק בתפקידיו, וגם לשלוט על כמה פרובינציות.
הסאנט לא הסתפק בכך וב־16 בינואר 27 לפה״ס, הכתיר את אוקטביאנוס בתואר ”אאוּגוּסטוּס”, שפירושו ”הנכבד” או ”הנשגב”. לא זו בלבד שאוקטביאנוס קיבל את התואר, הוא קרא לאחד החודשים על־שמו, ולקח יום מחודש פברואר כדי שלחודש אוגוסט יהיה אותו מספר ימים כמו ליולי, החודש הקרוי על שם יוליוס קיסר. כך היה אוקטביאנוס לקיסר רומא הראשון ומאז נודע בשם אאוגוסטוס קיסר או ”הנכבד”. לימים נטל לו את התואר ”פונטיפקס מכּסימוס” (הכהן הגדול) וב־2 לפה״ס, שנת הולדת ישוע, החליט הסנאט להכתירו בתואר פַּאטר פּאטרִיִי, ”אבי ארצו”.
אותה שנה ”יצא צו מאת קיסר אוגוסטוס לערוך רישום תושבים בכל הארצות... הכל הלכו להתפקד, איש איש לעירו” (לוקס ב׳:1–3). בעקבות צו זה, כמנובא במקרא, נולד ישוע בבית לחם (דניאל י״א:20; מיכה ה׳:1).
שלטון אאוגוסטוס נודע בהגינות מסוימת וביציבות המטבע. אאוגוסטוס גם הקים שירות דואר ציבורי טוב, סלל דרכים והקים גשרים. הוא ארגן מחדש את צבאו, הקים צי קבוע והרכיב את יחידת העילית של משמר הקיסר, שנודע בשם המשמר הפרֶטוֹריאני (פיליפים א׳:13). הוא פרש חסותו על משוררים כגון וֶרגיליוּס והוֹרַטְיוּס, והפָּסלים בימיו הוציאו תחת ידם יצירות יפהפיות, המכונות כיום הסגנון הקלאסי. אאוגוסטוס השלים מבנים שיוליוס קיסר החל בבנייתם, ושיפץ מקדשים רבים. הפַּקְס רומָנָה (”השלום הרומי”) שהנהיג נמשך יותר מ־200 שנה. הוא מת ב־19 באוגוסט 14 לספירה, בגיל 76, ולאחר מותו הועלה לדרגת אל.
אאוגוסטוס התרברב ש”מצא את העיר [רומא] בנויה לבנים והשאירה בנויה שיש”. הוא לא רצה שרומא תשוב לימי הרפובליקה רוויי המלחמות, ולכן התכוון להכשיר את הקיסר הבא. אלא שלא היתה לו ברירה אלא להוריש את כיסאו לטיבריוס בנו החורג, משום שאחיינו, שני נכדיו, חתנו ובנו החורג, היו בין המתים.
ה”נבזה”
פחות מחודש לאחר מות אאוגוסטוס, מינה סנאט רומא את טיבריוס בן ה־54 לקיסר. טיברויוס חי ושלט עד מרס 37 לספירה, ומכאן שהיה קיסר רומא בימי שליחותו של ישוע.
לקיסר טיבריוס היו מידות טובות ורעות. אחת ממעלותיו היתה אי־פזרנותו על מותרות, מה שתרם לשגשוג המעצמה, והשאיר בידו אמצעים לתמיכה בשיקום אזורים מוכי אסונות ומצוקות. ייאמר לזכותו שלא ייחס לעצמו מעמד של אל, שוויתר על תארי כבוד רבים ושבדרך כלל הפנה את פולחן הקיסר לאאוגוסטוס ולא לעצמו. הוא לא קרא חודש על שמו כאאוגוסטוס ויוליוס קיסר, ואף הניח לאחרים לעשות כן כאות כבוד.
עם זאת, מידותיו הרעות של טיבריוס האפילו על מידותיו הטובות. הוא היה חשדן חולני וצבוע מאוד. שלטונו היה רצוף רציחות פוליטיות, ורבים ממי שנחשבו לחבריו נרצחו במצוותו. הוא הרחיב את חוק ”פשע הפגיעה בקיסר”, וכלל בפשעים נגד הקיסר, בנוסף למעשי הסתה, דברי בלע נגדו. סביר להניח שהיהודים הסתמכו על חוק זה כשלחצו על המושל הרומי פונטיוס פילטוס להוציא את ישוע להורג (יוחנן י״ט:12–16).
טיבריוס הקים ביצורים צפונית לחומות העיר רומא וכך ריכז בקרבתה את המשמר הפרֶטוֹריאני. סמיכותו של המשמר לעיר הפילה חיתתה על הסנאט, שהיווה איום על סמכותו של טיבריוס, ועזרה לטיבריוס למנוע מרד. טיבריוס גם עודד הלשנות והִשליט טרור בערוב ימיו.
במותו נחשב לעריץ. העם הרומי שמח על מות טיבריוס, והסנאט סירב להעלותו לדרגת אל. מטעמים אלה ואחרים רואים אנו שטיבריוס מילא את הנבואה האומרת שעל כנו של ”מלך הצפון” יעמוד ”נבזה” (דניאל י״א:15, 21).
מה הבנת?
• כיצד הפך אוקטיביאנוס לקיסר רומא הראשון?
• אילו הישגים ניתן לזקוף לשלטון אאוגוסטוס?
• מה היו מידותיו הטובות והרעות של טיבריוס?
• כיצד נתמלאה בטיבריוס הנבואה על ה”נבזה”?
[תמונה]
טיבריוס
[תיבה/תמונות בעמודים 252–255]
זנוביה מלכה פלמירה הלוחמת
”עור פניה היה שזוף... ושיניה צחורות. בעיני השקד שלה ברקה אש, אך גם היתה רכות ומתיקות כובשת, וקולה הערֵב לא היה מאנפף. השכלתה הגדילה את חינה, ובעזרתה הבינה הלוך חשיבה של גבר. הלטינית לא היתה זרה לה, ואילו שליטתה ביוונית, בסורית ובמצרית היתה ממש מושלמת”. אלה הם מן השבחים שחלק ההיסטוריון אדוארד גיבון לזֶנוֹבְּיָה, מלכתהּ הלוחמת של העיר הסורית פַּלמִירָה.
בעלה של זנוביה היה אודֶנַתוֹס, אציל פלמירי שנתמנה ב־258 לקונסול רומא לאות הוקרה על שניצח את הפרסים בשם המעצמה הרומית. כעבור שנתיים הכתיר גַלְיֶנוּס, קיסר רומא, את אודנתוס בתואר קורקטור טוטיוּס אוריינטיס (מושל המזרח כולו) כגמול על ניצחונו על שַפּוּר ה־1 מלך פרס. ברבות הימים, זקף אודנתוס לעצמו את הכינוי ”מלך מלכא”, מלך המלכים. ניצחונות אלה שנחל אודנתוס נזקפים במידה רבה לתבונתה ולגבורתה של זנוביה.
זנוביה שואפת להקים אימפריה
ב־267 לספירה, כשהיה אודנתוס בשיא גדולתו, נרצחו הוא ויורשו, ואת כיסאו ירשה זנוביה, מפאת גילו הצעיר של בנה. בזכות יופיה, שאפתנותה, כושר הנהגתה הנפלא, הניסיון שצברה עם בעלה בקרבות ושליטתה במספר שפות, זכתה זנוביה לכבוד ולתמיכה מצד נתיניה. זנוביה אהבה ללמוד והקיפה עצמה באנשי רוח. אחד מיועציה היה הפילוסוף ואומן הרטוריקה קסיוס לונְגינוֹס, שנחשב ל”ספרייה מתהלכת”. ריצ׳רד סטונמן מציין בספרו פלמירה ומעצמתה — מרד זנוביה ברומאים (Palmyra and Its Empire—Zenobia’s Revolt Against Rome): ”בחמש השנים שלאחר מות אודנתוס... קנתה לה זנוביה בקרב עמה שֵם של גבירת המזרח”.
מֵעברה האחד של מלכות זנוביה ניצבה פרס, שאיבדה מכוחה בגלל זנוביה ובעלה, ומֵעברה השני ניצבה לה רומא המתפוררת. ההיסטוריון ג׳. מ. רוברטס תיאר את התנאים ששררו באימפריה הרומית באותם ימים: ”במאה השלישית... ידעה רומא ימים נוראים הן בגבולה המזרחי והן בגבולה המערבי, ובבית החל עידן חדש של מלחמת אזרחים ושל תחלופת קיסרים בעייתית. עשרים ושניים קיסרים (לא כולל הטוענים לכתר) קמו ונפלו”. הגבירה הסורית, לעומת זאת, עמדה בראש ממלכתה כמלכה בלתי מעורערת. ”בידיעה שהאיזון בין שתי האימפריות [פרס ורומא] נתון בידיה”, אמר סטונמן, ”שאפה להקמת אימפריה שלישית שתשלוט על שתיהן”.
ההזדמנות להרחיב את שלטונה נפלה לידי זנוביה ב־269, כשקם במצרים טוען לכתר שהתנגד לשלטון רומא. חיילי זנוביה שעטו מייד מצריימה, דיכאו את המרד והשתלטו על הארץ. זנוביה הכתירה עצמה למלכת מצרים וטבעה מטבעות על שמה. ממלכתה השתרעה כעת מן הנילוס ועד הפרת. בשלב זה גילמה זנוביה את דמותו של ”מלך הנגב” (דניאל י״א:25, 26).
בירתה של זנוביה
זנוביה כה חיזקה וייפתה את פלמירה בירתה, שהעיר נמנתה עם הגדולות בערי העולם הרומי. אוכלוסייתה נאמדה ביותר מ־000,150 איש. לפי הידוע, הגיע היקף חומותיה של פלמירה לכדי 21 קילומטר, ונבנו בה בניינים ציבוריים, מקדשים, גנים, עמודים ואנדרטאות מרהיבים ביופיים. בשדרה הראשית של העיר התנשאו כ־500,1 עמודים בסגנון קורינתי לגובה של יותר מ־15 מטר. פסלים ובַסְטִים (פסלי ראש וחזה) בדמותם של גיבורים ונדבנים עשירים היו פזורים בכל, וב־271 הקימה זנוביה זוג פסלים בדמותה ובדמות בעלה המנוח.
מקדש השמש היה מן המבנים המהודרים ביותר בפלמירה, ואין ספק שעמד במרכז הפעילות הדתית בעיר. אפשר שזנוביה עצמה עסקה בפולחן אלילי הקשור לאל השמש. עם זאת, במאה השלישית דרו בסוריה דתות רבות בכפיפה אחת. תחת שבט מלכותה של זנוביה חיו נוצרים, יהודים, ועובדי השמש והירח. כיצד התייחסה אל צורות הפולחן השונות? סטונמן עונה על כך: ”שָליטה נבונה לא תתעלם משום מנהג החביב על נתיניה. ... התקווה היתה שהאלים יחברו יחדיו ויצדדו בפלמירה”. נראה שזנוביה נהגה בסובלנות דתית.
אישיותה הצבעונית של זנוביה קנתה לה מעריצים רבים, אך החשוב מכל הוא שזנוביה גילמה דמות פוליטית מנבואת דניאל. מלכותה לא עמדה יותר מחמש שנים. ב־272 הביס אותה הקיסר הרומי אַאוּרֶלְייַנוּס, ולימים הפך את פלמירה לעיי חורבות. הוא חס על חיי זנוביה, ואמרים כי נישאה לחבר־סנאט רומי ונשארה איתו ברומא עד מותה.
מה הבנת?
• כיצד תוארה אישיותה של זנוביה?
• מה היו מפְּעליה של זנוביה?
• מה היתה גישת זנוביה לדתות?
[תמונה]
המלכה זנוביה פונה אל חייליה
[טבלה/תמונות בעמוד 246]
המלכים בדניאל י״א:20–26
מלך מלך
הצפון הנגב
דניאל י״א:20 אאוגוסטוס
דניאל י״א:21–24 טיבריוס
דניאל י״א:25, 26 אאורליינוס המלכה זנוביה
נפילתה של האימפריה הגרמנית בריטניה,
המעצמה הרומית ובעקבותיה
כמנובא, הובילה מעצמת העולם
להקמת אנגלו־אמריקה
[תמונה]
טיבריוס
[תמונה]
אאורליינוס
[תמונה]
פסלון של קרל הגדול
[תמונה]
אאוגוסטוס
[תמונה]
ספינת מלחמה בריטית מן המאה ה־17
[תמונה על כל העמוד בעמוד 230]
[תמונה בעמוד 233]
אאוגוסטוס
[תמונה בעמוד 234]
טיבריוס
[תמונה בעמוד 235]
בשל הצו שהוציא אאוגוסטוס הלכו יוסף ומרים לבית לחם
[תמונה בעמוד 237]
כפי שנובא, ישוע ’נשבר’, כלומר מת
[תמונות בעמוד 245]
1. קרל הגדול (שרלמן) 2. נפוליאון ה־1 3. וילהלם ה־1 4. חיילים גרמנים במלחמת העולם הראשונה