‏”‏השחרחורת — גבירת המדבר הסורי”‏ — המצפה

‏”‏השחרחורת — גבירת המדבר הסורי”‏

גון עורה היה כהה כזית,‏ שיניה כלובן הפנינה,‏ עיניה שחורות ובורקות.‏ היא היתה משכילה ושלטה בשפות זרות.‏ מספרים שמלכה לוחמת זו היתה חכמה מקליאופטרה ויפה לא פחות.‏ בהרהיבה עוז למרוד במעצמה השלטת של ימיה,‏ מילאה תפקיד נבואי בדרמה מקראית.‏ שנים רבות אחרי מותה הפליגו הסופרים בשבחה,‏ וציירים ציירוה ככלילת השלימות.‏ משורר מן המאה ה־19 הגדירהּ ”‏השחרחורת — גבירת המדבר הסורי”‏.‏ אשה זו,‏ שהרבו לדבר בשבחה,‏ היא זֶנובּיה — מלכת העיר הסורית פַּלְמִירָה.‏

כיצד עלתה זנוביה לגדולה?‏ באיזו אווירה פוליטית דָרַך כוכבה?‏ מה ניתן לומר על אישיותה?‏ ואיזה תפקיד נבואי מילאה מלכה זו?‏ נדון תחילה ברקע הגיאוגרפי שבו התרחשה הדרמה.‏

עיר בקצה מדבר

פלמירה,‏ העיר של זנוביה,‏ שכנה במרחק של כ־210 קילומטר צפונית מזרחית לדמשק,‏ בקצהו הצפוני של מדבר סוריה היכן שמשתפלים הרי מול־הלבנון אל המישור.‏ עיר זו ישבה בנווה מדבר במחצית הדרך בין הים התיכון שבמערב לבין נהר הפרת שבמזרח.‏ שלמה המלך הכיר כנראה את העיר בשם תדמור.‏ היא היתה חיונית לממלכתו משני טעמים:‏ כעיר מבצר להגנת גבול הצפון וכחוליה חשובה בשרשרת ערי השיירות.‏ על כן,‏ ’‏בנה [‏שלמה]‏ את תדמור במדבר’‏ (‏דברי־הימים ב׳.‏ ח׳:‏4‏)‏.‏

לא ידוע מה אירע בתדמור באלף השנים שלאחר ימי שלמה.‏ אם זו אכן פלמירה,‏ הרי שהעיר עלתה לגדולה אחרי שהפכה סוריה ב־64 לפה״ס לפרובינציה בגבול האימפריה הרומית.‏ ”‏פלמירה היתה חשובה לרומא מבחינה כלכלית וצבאית”‏,‏ מציין ריצ׳רד סטונמן בספרו פלמירה ומעצמתה — מרד זנוביה ברומאים (‏Palmyra and Its Empire—Zenobia’s Revolt Against Rome)‏.‏ הואיל ועיר דקלים זו (‏”‏פלמס”‏,‏ שמם הלטיני של דקלי התמר)‏ שכנה בנתיב סחר ראשי שחיבר בין רומא למסופוטמיה ולמזרח,‏ עברו דרכה אוצרות הסחר של העולם הקדום — תבלינים מאיי הודו המזרחית,‏ משי מסין וסחורות נוספות מפרס,‏ ממסופוטמיה הדרומית ומארצות הים התיכון.‏ סחורות אלו היו חיוניות מאוד לרומא.‏

מחוז סוריה שימש כאיזור חיץ אסטרטגי בין הכוחות הניצים של רומא ופרס.‏ ב־250 השנים הראשונות לספירה הפריד נהר הפרת בין רומא לבין שכנתה במזרח.‏ פלמירה שכנה מעבר למדבר,‏ מערבית לעיר דוּרָה־אֶוּרוֹפּוֹס שעל גדות הפרת.‏ מיקומה המרכזי משך אליה קיסרים רומיים כגון אדריאנוס ווַלֶרִיָנוּס.‏ אדריאנוס הוסיף על הדרה הארכיטקטוני ותרם לה ביד רחבה.‏ וַלֶרִיָנוּס מינה ב־258 לספירה את אודֶנַתוֹס — אציל פלמירי ובעלה של זנוביה — לקונסול רומא,‏ לאות הוקרה על שניצח את הפרסים והרחיב את גבולות האימפריה הרומית אל תוך מסופוטמיה.‏ זנוביה תרמה תרומה רבה להצלחת בעלה.‏ ההיסטוריון אדוארד גיבון כתב:‏ ”‏הצלחתו של אודֶנַתוֹס נזקפת במידה רבה לתבונתה ולגבורתה העילאיות [‏של זנוביה]‏”‏.‏

בינתיים החליט שַפּוּר מלך פרס לקרוא תיגר על עליונות רומי ולהשיב לריבונותו את כל השטחים שהיו בעבר בידי פרס.‏ בליווי צבא אימתני צעד מערבה,‏ כבש את ערי המבצר הרומיות,‏ נְציבין וחרן,‏ וזרע הרס בצפון סוריה ובקיליקיה.‏ הקיסר וַלֶרִיָנוּס יצא עם כוחותיו לקראת הכובשים,‏ אך הובס ונשבה בידי הפרסים.‏

אוֹדֶנַתוֹס ראה לנכון לשגר מתנות יקרות ומסר של שלום למלך הפרסי.‏ ביהירותו ציווה המלך שַפּוּר להשליך את המתנות אל מימי הפרת ודרש מאוֹדֶנַתוֹס להתייצב לפניו בחזקת שבוי מתחנן.‏ בתגובה לכך,‏ גייסו תושבי פלמירה צבא שהורכב מנוודי מדבר ומפליטי חילות רומא ותקפו את הפרסים שהחלו נסוגים.‏ אל מול תכסיסי הפגע וברח של לוחמי המדבר התקשו חיילי שַפּוּר,‏ שהיו תשושים מן הקרבות ועמוסי שלל,‏ להתגונן,‏ ונאלצו לנוס על נפשם.‏

בנו ויורשו של וַלֶרִיָנוּס,‏ גַלְיֶנוּס,‏ גמל לאוֹדֶנַתוֹס על המכה שהנחית על שַפּוּר והכתירו בתואר קורקטור טוטיוּס אוריינטיס (‏מושל המזרח כולו)‏.‏ ברבות הימים,‏ זקף אוֹדֶנַתוֹס לעצמו את הכינוי ”‏מלך מלכא”‏.‏

זנוביה שואפת להקים אימפריה

ב־267 לפה״ס,‏ בשיא גדולתו,‏ נרצחו אוֹדֶנַתוֹס ויורשו,‏ כנראה בידי אחיין תאב נקם.‏ את מקום בעלה ירשה זנוביה מפאת גילו הצעיר של בנה.‏ ביופיה,‏ בשאפתנותה,‏ בכושר הנהגתה העילאי,‏ בניסיון שצברה עם בעלה בקרבות ובשליטתה במספר שפות,‏ הצליחה לרכוש את כבודם ותמיכתם של נתיניה — הישג מרשים ביותר בקרב הבדואים.‏ זנוביה אהבה ללמוד והחזיקה בחצרה אנשי רוח.‏ אחד מיועציה היה הפילוסוף ואומן הרטוריקה קסיוס לונְגינוֹס,‏ שנחשב ל”‏ספרייה מתהלכת”‏.‏ הסופר סטונמן מציין:‏ ”‏בחמש השנים שלאחר מות אוֹדֶנַתוֹס.‏.‏.‏ קנתה לה זנוביה בקרב עמה שם של גבירת המזרח”‏.‏

מעברה האחד של זנוביה עמדה פרס,‏ שאיבדה מכוחה בגלל זנוביה ובעלה,‏ ומן העבר השני ניצבה לה רומא המתפוררת.‏ על התנאים ששררו באימפריה הרומית באותה עת,‏ אומר ההיסטוריון ג׳.‏ מ.‏ רוברטס:‏ ”‏במאה השלישית.‏.‏.‏ ידעה רומא ימים נוראים הן בגבולה המזרחי והן בגבולה המערבי.‏ ובבית החל עידן חדש של מלחמת אזרחים ושל תחלופת קיסרים בעייתית.‏ עשרים ושניים קיסרים (‏לא כולל הטוענים לכתר)‏ קמו ונפלו”‏.‏ הגבירה הסורית,‏ לעומת זאת,‏ עמדה בראש ממלכתה כמלכה בלתי מעורערת.‏ ”‏בידיעה שהאיזון בין שתי האימפריות [‏פרס ורומא]‏ נתון בידיה”‏,‏ אומר סטונמן,‏ ”‏החלה לשאוף להקמת אימפריה שלישית שתשלוט על שתיהן”‏.‏

ב־269 לספירה היתה לזנוביה הזדמנות להרחיב את שלטונה כשקם במצרים טוען לכתר,‏ אשר ערער על סמכותה של רומא.‏ חייליה של זנוביה שעטו מצריימה,‏ דיכאו את המרד והשתלטו על הארץ.‏ היא הכתירה את עצמה למלכת מצרים וטבעה מטבעות שנשאו את שמה.‏ ממלכתה השתרעה כעת מן הנילוס ועד הפרת.‏ בשלב זה של חייה,‏ גילמה זנוביה את תפקיד ”‏מלך הנגב”‏,‏ שעליו מנבא המקרא בספר דניאל,‏ מפני שממלכתה חלשה על האיזור שמדרום למולדתו של דניאל (‏דניאל י״א:‏25,‏ 26‏)‏.‏ היא גם כבשה את רוב אסיה הקטנה.‏

זנוביה הוסיפה על חוזקה ויופייה של פלמירה בירתה עד כדי כך שהעיר נמנתה עם הגדולות בערי העולם הרומי.‏ אוכלוסייתה נאמדת ביותר מ־000,‏150 איש.‏ בינות לחומת העיר,‏ שהיקפה הגיע לכדי 21 קילומטר,‏ נבנו בניינים ציבוריים,‏ מקדשים,‏ גנים,‏ עמודים ואנדרטאות מרהיבים ביופיים.‏ הוקמו בה שדרות עמודים בסגנון קורינתי המתנשאים לגובה של יותר מ־15 מטר.‏ כ־500,‏1 עמודים שימשו לסימון השדרה הראשית.‏ פסלים ובַסְטִים [‏פסלי ראש וחזה]‏ בדמותם של גיבורים ונדבנים עשירים היו פזורים בכל עבר.‏ ב־271 לספירה הקימה זנוביה זוג פסלים בדמותה ובדמות בעלה המנוח.‏ בקצה המדבר נצצה פלמירה כאבן חן.‏

מקדש השמש היה מן המבנים המהודרים ביותר בפלמירה,‏ ואין ספק שעמד במרכז הפעילות הדתית שבעיר.‏ סביר להניח שזנוביה עסקה בפולחן אלילי שהיה קשור באל השמש.‏ עם זאת,‏ במאה השלישית היתה סוריה ארץ מרובת דתות.‏ תחת שרביט מלכותה של זנוביה חיו נוצרים,‏ יהודים,‏ אסטרולוגים ועובדי השמש והירח.‏ כיצד התייחסה אל צורות הפולחן השונות שבממלכתה?‏ הסופר סטונמן מספר:‏ ”‏שליטה נבונה לא תתעלם משום מנהג החביב על נתיניה.‏ .‏.‏.‏ התקווה היתה שהאלים יחברו יחדיו ויצדדו בפלמירה”‏.‏ נראה שזנוביה נהגה בסובלנות דתית.‏ האם באמת ’‏חברו האלים וצידדו בפלמירה’‏?‏ מה עלה בגורלה של פלמירה ושל ’‏שליטתה הנבונה’‏?‏

קיסר ’‏מעורר לבבו’‏ על זנוביה

בשנת 270 לספירה הוכתר אַאוּרֶלְייַנוּס לקיסר רומי.‏ חילותיו הדפו וריסנו בהצלחה את הברברים מן הצפון.‏ ב־271 לספירה עורר אַאוּרֶלְייַנוּס,‏ בתפקיד ”‏מלך הצפון”‏ מנבואת דניאל,‏ את ”‏כוחו ולבבו על מלך הנגב”‏,‏ שסימל את זנוביה (‏דניאל י״א:‏25‏)‏.‏ אַאוּרֶלְייַנוּס שיגר חלק מכוחותיו מצריימה והנהיג את רוב צבאו מזרחה דרך אסיה הקטנה.‏

מלך הנגב בדמות זנוביה ’‏התגרה’‏ למלחמה באַאוּרֶלְייַנוּס ”‏בחיל גדול ועצום עד מאוד”‏ בפיקודם של שני מצביאים,‏ זַבְּדַס וזַבַּי (‏דניאל י״א:‏25‏)‏.‏ אלא שאַאוּרֶלְייַנוּס כבש את מצרים ופתח במסע אל אסיה הקטנה וסוריה.‏ זנוביה נחלה תבוסה באֶמֶסָה (‏כיום חֹמְץ)‏,‏ ונסוגה אל פלמירה.‏

אַאוּרֶלְייַנוּס הטיל מצור על פלמירה וזנוביה נמלטה עם בנה לכיוון פרס בחושבה כי משם תצמח לה הישועה,‏ אך הרומאים לכדוה בנהר הפרת.‏ פלמירה נכנעה ב־272 לספירה.‏ אַאוּרֶלְייַנוּס נהג ברחמים עם תושבי העיר.‏ הוא אסף שלל כבד וכן גם את הפסל ממקדש השמש ושם פעמיו לרומא.‏ הקיסר הרומי חס על חייה של זנוביה ושם אותה לגולת הכותרת של תהלוכת הניצחון שנערכה לכבודו ברומא ב־274 לספירה.‏ שארית ימיה עברו עליה כמַטְרוֹנִית [‏גבירה נכבדה]‏ רומית.‏

עיר המדבר הופכת לעיי חורבות

חודשים ספורים אחרי שכבש אַאוּרֶלְייַנוּס את פלמירה,‏ טבחו תושבי פלמירה את חיל המצב הרומי שנותר בעיר.‏ בהגיע דבר המרד לאוזני אַאוּרֶלְייַנוּס,‏ ציווה על חייליו לסוב על עקבותיהם.‏ הפעם היכו החיילים בתושבי העיר ללא רחם.‏ ניצולי הטבח הנורא נמכרו לעבדות.‏ העיר הגאה נחרבה עד היסוד.‏ המטרופולין שוקק החיים ירד מגדולתו וחזר למעמדו הקודם — ”‏תדמור במדבר”‏.‏

במרידתה ברומא גילמו זנוביה ואַאוּרֶלְייַנוּס,‏ שלא ביודעין,‏ את תפקיד ”‏מלך הנגב”‏ ו”‏מלך הצפון”‏ והגשימו חלק מנבואה שתועדה לפרטי פרטים בידי נביא יהוה כ־800 שנה קודם לכן (‏דניאל פרק י״א‏)‏.‏ אישיותה המהממת זיכתה אותה בהערצה רבה.‏ ואולם,‏ מה שחשוב ביותר היא העובדה שזנוביה ייצגה דמות פוליטית מנבואת דניאל.‏ מלכותה נמשכה לא יותר מחמש שנים.‏ פלמירה,‏ בירת ממלכת זנוביה,‏ היא כיום כפר ותו לא.‏ גם המעצמה הרומית האדירה שקעה לפני זמן רב ופינתה את מקומה למלכויות חדשות.‏ מה צופן העתיד למלכויות אלו?‏ אחריתן תגשים אף היא את נבואות המקרא המהימנות (‏דניאל ב׳:‏44‏)‏.‏

‏[‏תיבה בעמוד 29]‏

המורשת שהותירה זנוביה

בשובו לרומא אחרי שהביס את זנוביה מלכת פלמירה,‏ בנה אַאוּרֶלְייַנוּס מקדש לשמש.‏ הוא הניח בו את פסל אל השמש שהביא מעירהּ.‏ על שאר ההתפתחויות נמסר בכתב־העת היסטורי טוּדיי:‏ ”‏אולי המעשה המכריע ביותר של אַאוּרֶלְייַנוּס נעשה ב־274 לספירה כשהנהיג את חג השמש השנתי ב־25 בדצמבר,‏ יום היפוך החורף.‏ כשאימצה האימפריה את הנצרות הועתק יום הולדתו של המשיח לתאריך זה כדי שהדת החדשה תתחבב על חוגגי החגים הישנים.‏ מוזר לחשוב שבסופו של דבר נחוג חג המולד.‏.‏.‏ בגלל הקיסרית זנוביה”‏.‏

‏[‏מפה בעמודים 28,‏ 29]‏

הים התיכון

סוריה

אנטיוכיה

אֶמֶסָה (‏חֹמְץ)‏

פלמירה

דמשק

מסופוטמיה

נהר הפרת

חרן

נְציבין

דוּרָה־אֶוּרוֹפּוֹס

‏[‏שלמי תודה]‏

שדרת עמודים:‏ Michael Nicholson/Corbis

‏[‏תמונה בעמוד 29]‏

מטבע רומי ועליו כנראה דמותו של אַאוּרֶלְייַנוּס

‏[‏תמונה בעמוד 30]‏

מקדש השמש בפלמירה

‏[‏שלמי תודה]‏

The Complete Encyclopedia of Illustration/J. G. Heck

‏[‏תמונה בעמוד 31]‏

זנוביה המלכה פונה אל חייליה

‏[‏שלמי תודה]‏

Giovanni Battista Tiepolo, Queen Zenobia Addressing Her Soldiers, Samuel H. Kress Collection, Photograph © Board of Trustees, National Gallery of Art, Washington

‏[‏שלמי תודה בתמונה בעמוד 28]‏

חלק מתמונה:‏ Giovanni Battista Tiepolo, Queen Zenobia Addressing Her Soldiers, Samuel H. Kress Collection, Photograph © Board of Trustees, National Gallery of Art, Washington