פרק 48
ישוע מחולל נסים, אך דוחים אותו אפילו בנצרת
מתי ט׳:27–34; י״ג:54–58 מרקוס ו׳:1–6
ישוע מרפא עיוורים ואת האיש האילם
תושבי נצרת דוחים אותו
לישוע היה יום עמוס. לאחר שחזר בסירה מאזור הדקפוליס הוא ריפא את האישה שסבלה מהפרשות דם והקים לתחייה את בתו של יאיר. אך היום טרם הסתיים. כשישוע יוצא מביתו של יאיר הולכים אחריו שני עיוורים וצועקים: ”רחם עלינו, בן דוד” (מתי ט׳:27).
בקראם לישוע ”בן דוד” נותנים שני האנשים ביטוי לאמונתם בכך שישוע הוא היורש לכיסא דוד ולפיכך הנו המשיח. ישוע לכאורה מתעלם מקריאותיהם, אולי כדי לבחון את התמדתם. ואכן, השניים אינם מרפים. כשישוע נכנס לבית, הם נכנסים אחריו פנימה. ישוע שואל אותם: ”האם אתם מאמינים שאני יכול לעשות זאת?” הם משיבים בביטחון: ”כן, אדוננו”. אז נוגע ישוע בעיניהם ואומר: ”יהיה לכם כאמונתכם” (מתי ט׳:28, 29).
לפתע הם יכולים לראות! כפי שהורה קודם לכן לאחרים, ישוע מצווה עליהם לא לפרסם את מה שעשה. אך מרוב שמחה אותם אנשים מדברים עליו מאוחר יותר בכל מקום.
בשעה שהשניים עוזבים, מביאים אל ישוע אדם שיש בו שד אשר הפך אותו לאילם. ישוע מגרש את השד, והאיש מייד מתחיל לדבר. ההמונים מתפלאים על כך ואומרים: ”מעולם לא נראה דבר כזה בישראל”. גם מספר פרושים נוכחים שם. הם אינם יכולים להכחיש את הנסים, ולכן הם חוזרים על הטענה באשר למקור הגבורות שמחולל ישוע: ”בעזרת שר השדים הוא מגרש את השדים” (מתי ט׳:33, 34).
זמן קצר לאחר מכן חוזר ישוע אל עירו נצרת, וכעת מתלווים אליו תלמידיו. כשנה קודם לכן הוא לימד שם בבית הכנסת. האנשים בתחילה התפעלו מדבריו, אבל אחרי כן נפגעו ממה שלימד וניסו להרגו. עתה ישוע שוב מנסה לעזור לשכניו לשעבר.
בשבת הוא חוזר לבית הכנסת כדי ללמד. רבים משתוממים ואף שואלים: ”מניין לו החוכמה הזאת ומניין לו הכוח לחולל את הגבורות הללו?” הם אומרים: ”הרי זה בנו של הנגר! ואמו היא מרים, ואֶחיו הם יעקב, יוסף, שמעון ויהודה. ואחיותיו, הרי כולן פה אתנו! אם כן, מניין לו כל הדברים האלה?” (מתי י״ג:54–56).
בעיני תושבי נצרת ישוע הוא פשוט אחד מהם. ’ראינו אותו גדל כאן’, הם חושבים, ’אז איך ייתכן שהוא המשיח?’ לכן למרות כל ההוכחות — לרבות חוכמתו הרבה של ישוע והגבורות שהוא מחולל — הם דוחים אותו. בשל היכרותם אתו הוא מהווה מכשול אפילו לקרוביו. משום כך אומר ישוע: ”את הנביא מכבדים בכל מקום מלבד בעירו ובביתו שלו” (מתי י״ג:57).
כן, ישוע נדהם מחוסר אמונתם. לכן הוא אינו מחולל שם נסים מלבד ריפוי ”חולים מעטים בקרבם בשימו את ידיו עליהם” (מרקוס ו׳:5, 6).