פרק 103
טיהור המקדש בשנית
מתי כ״א:12, 13, 18, 19 מרקוס י״א:12–18 לוקס י״ט:45–48 יוחנן י״ב:20–27
ישוע מקלל עץ תאנה ומטהר את המקדש
ישוע חייב למות כדי להעניק חיים לרבים
מאז שהגיעו מיריחו לנו ישוע ותלמידיו שלושה לילות בבית עניה. כעת, השכם בבוקר ביום שני, י׳ בניסן, פניהם מועדות לירושלים. ישוע רעב. לכן כשהוא רואה עץ תאנה, הוא מתקרב אליו. האם יש בו תאנים?
כבר שלהי חודש מרס, אך עונת התאנים תתחיל רק ביוני. בכל זאת, בעץ יש עלים שצמחו מוקדם. לכן ישוע סבור שאולי יהיו בו תאנים שהקדימו להבשיל. אך הוא אינו מוצא מאומה. העלים שיוו לעץ מראה מטעה. אז אומר ישוע: ”מעתה איש לא יאכל עוד ממך פרי” (מרקוס י״א:14). מייד מתחיל העץ להתייבש, ומשמעות הדבר תתברר למחרת בבוקר.
כעבור זמן קצר מגיעים ישוע ותלמידיו לירושלים. יום קודם לכן בשעות אחר הצהריים התבונן ישוע במתרחש בבית המקדש, וכעת הוא הולך לשם. היום הוא לא רק מתבונן בנעשה במקדש; הוא נוקט פעולה הדומה לזו שנקט שלוש שנים לפני כן בחג הפסח של שנת 30 לספירה (יוחנן ב׳:14–16). הפעם ישוע מגרש ”משם את המוכרים והקונים”. הוא גם הופך ”את שולחנות מחליפי הכספים ואת כיסאות מוכרי היונים” (מרקוס י״א:15). הוא אפילו אינו מרשה למי שמעבירים דברים לחלק אחר של העיר לעבור בחצר המקדש כדי לקצר את הדרך.
מדוע פועל ישוע בצורה כה נחרצת נגד מחליפי הכספים ונגד מי שמוכרים בעלי חיים בבית המקדש? הוא אומר: ”האם לא כתוב: ’ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים’? אבל אתם הפכתם אותו למערת שודדים” (מרקוס י״א:17). הוא קורא להם שודדים משום שהם דורשים מחירים מופקעים ממי שצריכים לקנות בעלי חיים כדי להקריבם. ישוע רואה במעשיהם סחטנות או גזל.
כמובן, הכוהנים הראשיים, הסופרים וראשי העם שומעים על מה שישוע עשה, והם מגיבים במאמצים מחודשים להביא למותו. אך הם ניצבים בפני בעיה. הם אינם יודעים כיצד להרוג את ישוע, מפני שההמונים נוהרים אליו כדי לשמוע אותו.
לחג הפסח הגיעו לא רק יהודים מלידה אלא גם גרים שקיבלו על עצמם את דתם של היהודים. ביניהם ישנם גם יוונים שבאו לחגוג את החג. הם מחליטים לפנות אל פיליפוס, אולי בשל שמו היווני, ומבקשים לראות את ישוע. ייתכן שפיליפוס אינו בטוח אם פגישה כזו מתאימה, ולכן הוא מתייעץ עם אנדרי. השניים מציגים את הבקשה לישוע, שככל הנראה עדיין נמצא במקדש.
ישוע יודע שהוא ימות בעוד מספר ימים, ולכן אין זו העת לספק את סקרנותם של האנשים או לנסות למצוא חן בעיני הציבור. הוא משיב לשני השליחים באמצעות משל ואומר: ”הגיעה השעה שבה יפואר בן האדם. אמן אמן אני אומר לכם: אם גרגיר חיטה לא ייפול על האדמה וימות, הוא יישאר גרגיר בודד; אך אם ימות, יעשה פרי רב” (יוחנן י״ב:23, 24).
גרגיר חיטה אחד אולי נראה חסר ערך. אך אם שותלים אותו באדמה והוא ’מת’ כזרע, הוא יכול לנבוט ועם הזמן לגדול ולהצמיח שיבולת בעלת גרגירים רבים. בדומה לכך, ישוע הוא אדם מושלם אחד. אך באמצעות נאמנותו לאלוהים עד מוות הוא יהפוך להיות האמצעי להענקת חיי נצח לרבים שיגלו הקרבה עצמית דומה. לפיכך ישוע אומר: ”האוהב את נפשו יאבד אותה, אך השונא את נפשו בעולם הזה ישמור אותה ויקבל חיי עולם” (יוחנן י״ב:25).
ישוע אינו מתכוון אך ורק לעצמו, שכן הוא אומר: ”הרוצה לשרת אותי שילך אחריי, והיכן שאהיה שם יהיה גם משרתי. ומי שישרת אותי האב יכבד אותו” (יוחנן י״ב:26). איזה גמול נפלא! מי שיכובדו על־ידי האב יהפכו לשותפיו של המשיח במלכות.
במחשבה על הסבל הרב והמוות המייסר שצפויים לו, ישוע אומר: ”כעת נפשי נסערת, ומה אומר? אבי, הצילני מן השעה הזאת”. אבל ישוע אינו רוצה להתחמק מעשיית רצון אלוהים. הוא מוסיף: ”אך לשם כך באתי — לשעה הזאת” (יוחנן י״ב:27). ישוע תמים דעים עם כל מה שקבע אלוהים, לרבות מותו כקורבן.