פרק 118
ויכוח בשאלה מי הגדול ביותר
מתי כ״ו:31–35 מרקוס י״ד:27–31 לוקס כ״ב:24–38 יוחנן י״ג:31–38
ישוע מזהיר מפני השאיפה למעמד בולט
מנבא שפטרוס יתכחש לו
האהבה היא סימן ההיכר של תלמידי ישוע
במהלך הערב האחרון שלו בחברת שליחיו לימד אותם ישוע לקח יפה לגבי הצורך לשרת אחרים בענווה כאשר רחץ את רגליהם. מדוע הוא ראה צורך לעשות כן? מכיוון שהם נתנו ביטוי לחולשה מסוימת. השליחים מסורים לאלוהים, אך הם עדיין מוטרדים בשאלה מי הגדול ביותר ביניהם (מרקוס ט׳:33, 34; י׳:35–37). חולשה זו עולה וצפה מחדש הערב.
בין השליחים פורץ ”ויכוח סוער בשאלה מי מהם נחשב לגדול ביותר” (לוקס כ״ב:24). עד כמה ודאי עצוב לישוע לראות אותם רבים שוב ביניהם! מה הוא עושה?
ישוע אינו גוער בשליחים על גישתם והתנהגותם, אלא מגלה סבלנות ופונה להיגיון שלהם: ”מלכי הגויים שולטים בהם, ובעלי הסמכות בקרבם נקראים בפיהם נדבנים. אך אתם אל תהיו כך... מי גדול יותר, זה שיושב בשולחן או זה שמשרת?” הוא אז מזכיר להם את הדוגמה שהוא התמיד להציב עבורם ואומר: ”והנה אני ביניכם כמי שמשרת” (לוקס כ״ב:25–27).
חרף מגרעותיהם דבקו השליחים בישוע לנוכח מצבים קשים רבים. לכן הוא אומר להם: ”אני כורת אתכם ברית מלכות, כשם שאבי כרת אתי ברית מלכות” (לוקס כ״ב:29). גברים אלה הם תלמידיו הנאמנים של ישוע. באמצעות ברית בינו וביניהם הוא מבטיח להם שהם יהיו במלכות ויהיו שותפים לשלטונו.
אף שיש לשליחים תקווה נפלאה כזו, הם עדיין בגוף בשר ודם ועדיין לא־מושלמים. ישוע אומר להם: ”תבע השטן לנפות אתכם כחיטה”, אשר מתפזרת תוך כדי הניפוי (לוקס כ״ב:31). הוא גם מזהיר: ”כולכם תיכשלו בגלל מה שיקרה לי הלילה, שהרי כתוב: ’אכה את הרועה ויפוץ הצאן’” (מתי כ״ו:31; זכריה י״ג:7).
פטרוס מוחה בביטחון: ”גם אם כולם ייכשלו בגלל מה שיקרה לך, אני לעולם לא אכשל!” (מתי כ״ו:33) ישוע אומר לפטרוס שלפני שהתרנגול יקרא פעמיים באותו לילה, פטרוס יתכחש לו. עם זאת, ישוע מוסיף: ”התחננתי בעדך שלא תאבד את אמונתך; ולאחר שתחזור חזק את אחֶיך” (לוקס כ״ב:32). אבל פטרוס מצהיר בתוקף: ”גם אם יהיה עליי למות אתך בשום אופן לא אתכחש לך” (מתי כ״ו:35). שאר השליחים אומרים את אותו הדבר.
ישוע אומר לתלמידיו: ”אהיה אתכם עוד זמן קצר בלבד. אתם תחפשו אותי, אך כעת אני אומר גם לכם את מה שאמרתי ליהודים: ’אל המקום שאליו אני הולך אינכם יכולים לבוא’”. הוא מוסיף: ”מצווה חדשה אני נותן לכם: אהבו זה את זה; עליכם לאהוב זה את זה כפי שאני אהבתי אתכם. בזאת יֵדעו הכול שתלמידיי אתם, אם תהיה אהבה ביניכם” (יוחנן י״ג:33–35).
בשמעו את ישוע אומר שהוא יהיה אתם עוד זמן קצר בלבד, שואל פטרוס: ”אדוני, לאן אתה הולך?” ישוע משיב: ”עכשיו אינך יכול ללכת אחריי אל המקום שאליו אני הולך, אבל אחרי כן תלך אחריי”. פטרוס תוהה לפשר דבריו ואומר: ”אדוני, מדוע אינני יכול ללכת אחריך עכשיו? את נפשי אתן למענך” (יוחנן י״ג:36, 37).
ישוע מתייחס כעת לזמן שבו שלח את השליחים למסע הטפה בגליל בלי ארנק או תרמיל (מתי י׳:5, 9, 10). הוא שואל: ”האם היה חסר לכם משהו?” הם משיבים: ”לא”. אך מה עליהם לעשות בימים הבאים? ישוע מורה להם: ”מי שיש לו ארנק, שייקח אותו ושייקח גם תרמיל, ומי שאין לו חרב שימכור את מעילו ויקנה. אומר אני לכם: צריך להתגשם בי הכתוב, ’ועם פושעים נמנה’, שכן מה שנכתב עליי הולך ומתגשם” (לוקס כ״ב:35–37).
ישוע מצביע על העת שבה הוא ימוסמר לעמוד הוקעה לצד פושעים. לאחר מכן יסבלו תלמידיו רדיפות קשות. הם סבורים שהם מוכנים לכך, ולכן אומרים: ”אדוננו, הנה שתי חרבות פה”. הוא אומר להם: ”די בהן” (לוקס כ״ב:38). שתי החרבות שברשותם יאפשרו לישוע ללמד בקרוב לקח חשוב נוסף.