לך בעקבות אמונתם
הוא למד מאדונו מהי סלחנות
פטרוס לעולם לא ישכח את אותו רגע נוראי שבו נפגשו מבטיהם. האם הוא ראה במבטו של ישוע שמץ של אכזבה או גערה? איננו יודעים זאת. כתבי־הקודש מציינים רק ש’האדון פנה והביט אל כיפא [פטרוס]’ (לוקס כ״ב:61). אבל במבט חטוף זה ראה פטרוס את גודל כשלונו. פטרוס הבין שהוא עשה בדיוק את מה שישוע חזה שהוא עתיד לעשות, את הדבר שהוא טען בתוקף שלעולם לא יעשה — הוא התכחש לאדונו האהוב. הייתה זו נקודת שפל בחייו של פטרוס, אולי הרגע הקשה ביותר ביום הנוראי ביותר בחייו.
אך לא הכול היה אבוד. פטרוס היה אדם בעל אמונה חזקה, ולכן עדיין הייתה לו הזדמנות לתקן את טעויותיו וללמוד את אחד הלקחים החשובים ביותר שלימד ישוע — מהי סלחנות. על כל אחד מאיתנו ללמוד זאת. לשם כך הבה נראה כיצד פטרוס למד לקח קשה זה.
היו לו עוד דברים רבים ללמוד
כשישה חודשים קודם לכן, בהיותו בעיר מגוריו כפר נחום, ניגש פטרוס לישוע ושאל אותו: ”אדוני, כמה פעמים יחטא לי אחי ואסלח לו? האם עד שבע פעמים?” פטרוס סבר מן הסתם שהוא נוהג ברוחב לב. אחרי הכול, מנהיגי הדת בימיו לימדו שיש לסלוח רק שלוש פעמים! ישוע השיב: ”אינני אומר לך עד שבע פעמים אלא עד שבעים ושבע” (מתי י״ח:21, 22).
האם התכוון ישוע שפטרוס צריך למנות כל חטא וחטא שמישהו חוטא לו? לא. באומרו 77 פעם ולא 7 פעמים כפי שאמר פטרוס, הבהיר ישוע שאין גבול שרירותי לסלחנות. ישוע הראה שפטרוס הושפע מקשיחות הלב ומחוסר הסלחנות שרווחו דאז ושבאו לידי ביטוי בזה שאדם סלח לרעהו כאיש המנהל ספר חשבונות. אולם סלחנותו של אלוהים רבה ושופעת.
פטרוס לא התווכח עם ישוע. אבל האם הלקח שלימד ישוע באמת חדר לליבו? לפעמים אנו לומדים בדרך הטובה ביותר מהי סלחנות כאשר אנו מבינים עד כמה אנו עצמנו זקוקים לה נואשות. לכן הבה נחזור למאורעות שקדמו למותו של ישוע. באותן שעות קשות נהג פטרוס בדרך שהצריכה גילוי סלחנות רבה מצד אדונו.
צורך גובר בסלחנות
היה זה ערב הרה גורל — הלילה האחרון לחייו של ישוע עלי אדמות. ישוע רצה ללמד את שליחיו עוד דברים רבים, ובין היתר מהי ענווה. כדי ללמדם זאת רחץ את רגליהם. תפקיד זה הוטל בדרך כלל על הנחות שבמשרתים. בהתחלה תמה פטרוס על מעשיו של אדונו. לאחר מכן סירב לתת לו לרחוץ את רגליו. אחרי כן הוא התעקש שישוע ירחץ לא רק את רגליו אלא גם את ידיו ואת ראשו! ישוע לא איבד את סבלנותו אלא הסביר ברוגע את החשיבות ואת המשמעות של מעשיו (יוחנן י״ג:1–17).
אך כעבור זמן קצר החלו השליחים להתווכח בשאלה מי הגדול שביניהם. אין ספק שפטרוס נטל חלק בהתנהגות מחפירה זו שהעידה על גאווה. למרות זאת, ישוע תיקן אותם באהבה ואף שיבח אותם על מה שכן היה ראוי לשבחם — נאמנותם לאדונם ודבקותם בו. עם זאת, ישוע ניבא שהם כולם ינטשו אותו. בתגובה לכך אמר פטרוס שהוא ידבק באדונו גם במחיר חייו. אולם ישוע ניבא שבאותו לילה, בטרם יקרא התרנגול פעמיים, יתכחש פטרוס לאדונו שלוש פעמים. פטרוס לא רק סתר את דבריו של ישוע אלא אף התרברב ואמר שהוא יגלה נאמנות רבה יותר משאר השליחים! (מתי כ״ו:31–35; מרקוס י״ד:27–31; לוקס כ״ב:24–28).
האם ישוע עמד לאבד את סבלנותו כלפי פטרוס? נהפוך הוא, בעת קשה זו המשיך ישוע לחפש את הטוב בשליחיו הלא־מושלמים. הוא ידע שפטרוס עתיד לאכזבו, אך בכל זאת אמר: ”אני התפללתי בעדך שלא תכלה אמונתך, ואתה לאחר שתשוב, חזק את אחיך” (לוקס כ״ב:32). בכך הביע ישוע את בטחונו שפטרוס ישתקם מבחינה רוחנית וישוב למלא את שירותו נאמנה. איזו גישה אוהבת וסלחנית!
מאוחר יותר, בגן גת שמנים, היה על ישוע להוכיח את פטרוס יותר מפעם אחת. ישוע ביקש ממנו, מיעקב ומיוחנן להישאר ערים בשעה שהוא מתפלל. ישוע שהיה נתון במצוקה רגשית קשה היה זקוק לתמיכתם, אך פטרוס והאחרים חזרו ונרדמו. מתוך אמפתיה וסלחנות אמר ישוע: ”אומנם הרוח חפצה, אבל הבשר חלש” (מרקוס י״ד:32–38).
כעבור זמן קצר הגיע אספסוף ובידיהם לפידים, חרבות ומקלות. ברגעים אלו היה צורך לנהוג בזהירות ולהפעיל שיקול דעת. אך פטרוס נהג בפזיזות. הוא שלף את חרבו וקיצץ את אוזנו של מֶלֶך, עבדו של הכוהן הגדול. ישוע תיקן ברוגע את פטרוס, ריפא את הפצע והסביר עיקרון הנוגע לאי־אלימות, עיקרון המנחה את תלמידיו עד עצם היום הזה (מתי כ״ו:47–55; לוקס כ״ב:47–51; יוחנן י״ח:10, 11). פטרוס כבר עשה טעויות רבות שהצריכו גילוי סלחנות מצד אדונו. המקרה שלו מזכיר לנו ש”כולנו מרבים להיכשל” (יעקב ג׳:2). מי מאיתנו אינו זקוק יום יום לסליחתו של אלוהים? על כל פנים, עבור פטרוס הלילה עדיין היה רחוק מלהסתיים. הוא עמד לעשות את הטעות הגדולה ביותר בחייו.
הטעות הגדולה ביותר שעשה פטרוס
ישוע אמר לאספסוף שאם אותו הם מחפשים, עליהם להניח לשליחיו ללכת. פטרוס הביט בחוסר אונים בזמן שהאספסוף קשר את ישוע, ולאחר מכן ברח מהמקום כמו שאר השליחים.
פטרוס ויוחנן עצרו ככל הנראה ליד ביתו של הכוהן הגדול לשעבר חנן, לשם הובא תחילה ישוע לחקירה. כאשר ישוע נלקח משם עקבו אחריו פטרוס ויוחנן ”במרחק מה” (מתי כ״ו:58; יוחנן י״ח:12, 13). פטרוס לא היה פחדן. אין ספק שנדרשה ממנו מידה מסוימת של אומץ כדי לעקוב אחריו. האספסוף היה חמוש ופטרוס כבר פצע אחד מהם. אולם איננו רואים כאן במעשיו של פטרוס את האהבה והנאמנות שהוא עצמו הצהיר עליהן — את הנכונות למות לצד אדונו במקרה הצורך (מרקוס י״ד:31).
בדומה לפטרוס, רבים כיום רוצים ללכת אחרי ישוע ”במרחק מה” — מבלי שאף אחד ישים לב לכך. אך כפי שפטרוס עצמו כתב מאוחר יותר, הדרך היחידה ללכת כראוי בעקבות ישוע היא לדבוק בו כמיטב יכולתנו ולחקות את דוגמתו בכול, יהיו אשר יהיו ההשלכות (פטרוס א׳. ב׳:21).
פטרוס המשיך לעקוב בזהירות אחר ישוע עד שהגיע לבסוף לשער של אחד הבתים הגדולים והמפוארים ביותר בירושלים. היה זה ביתו של קיפא, הכוהן הגדול האמיד ורב ההשפעה. בתים מעין אלה נבנו בדרך כלל מסביב לחצר, ובחזית הבית היה שער. פטרוס הגיע לשער אך לא הותר לו להיכנס. יוחנן שכבר היה בפנים דיבר עם השוערת והכניס את פטרוס. נראה שפטרוס לא נשאר קרוב ליוחנן; הוא גם לא ניסה להיכנס לתוך הבית ולהתייצב לצד אדונו. פטרוס נשאר בחצר ליד קבוצה של עבדים ומשרתים שהעבירו את שעות הלילה הצוננות ליד המדורה, והביט בשורה הארוכה של עדי השקר שנכנסו בזה אחר זה לבית כדי להעיד נגד ישוע (מרקוס י״ד:54–57; יוחנן י״ח:15, 16, 18).
לאורה של האש, ראתה המשרתת שהכניסה את פטרוס טוב יותר את פניו. היא זיהתה אותו ואמרה בנימה מאשימה: ”גם אתה היית עם ישוע הגלילי”. פטרוס שלא ציפה לכך, הכחיש שהוא מכיר את ישוע וטען שאינו מבין על מה היא מדברת. הוא הלך לעמוד ליד השער וניסה שלא להתבלט, אך נערה אחרת הבחינה בו וציינה את אותה עובדה: ”זה היה עם ישוע מנצרת”. פטרוס נשבע: ”אינני מכיר את האיש” (מתי כ״ו:69–72). יכול להיות שאחרי התכחשותו השנייה שמע פטרוס את קריאת התרנגול, אך כיוון שהיה כל כך מוטרד לא זכר מה ניבא ישוע שעות ספורות קודם לכן.
פטרוס עדיין ניסה נואשות להתחמק מתשומת לב האנשים, אך לא עבר זמן רב וקבוצת אנשים שעמדה בחצר ניגשה אליו. אחד מהם היה קרוב משפחה של מלך, העבד שפטרוס פצע. הוא אמר לפטרוס: ”הרי ראיתיך בגן איתו!” פטרוס נלחץ וניסה לשכנעם שהם טועים. לכן הוא נשבע וככל הנראה אמר שתבוא עליו קללה אם הוא משקר. מייד לאחר שאמר זאת שמע פטרוס את קריאת התרנגול בפעם השנייה באותו לילה (יוחנן י״ח:26, 27; מרקוס י״ד:71, 72).
ישוע בדיוק יצא אל המרפסת המשקיפה אל עבר החצר. באותו רגע, המתואר בתחילת המאמר, נפגשו מבטיהם. ואז היכתה בפטרוס ההכרה שהוא אכזב קשות את אדונו. שבור ואחוז ייסורי מצפון יצא פטרוס מן החצר. הוא שם פעמיו אל רחובות העיר, לאורו של הירח המלא שהלך ושקע, והכול נטשטש לנגד עיניו. הדמעות עלו וצפו, והוא החל למרר בבכי (מרקוס י״ד:72; לוקס כ״ב:61, 62).
אדם החווה נפילה כזאת יכול בקלות לחשוב שחטאו הוא חטא בל יסולח. אולי גם פטרוס חשב כך. האם זה אכן היה המצב?
האם פטרוס היה ראוי לסליחה?
קשה לדמיין את עומק כאבו של פטרוס כאשר הפציע השחר. האירועים שקרו בהמשך היום רק הוסיפו על כאבו. עד כמה ודאי התייסר כאשר ישוע מת באותו אחר הצהריים לאחר שעות של עינויים! אין ספק שפטרוס נחרד מעצם המחשבה שהוא הוסיף על כאבו של אדונו ביום שהתברר כיומו האחרון כאדם. על אף צערו העמוק, פטרוס לא שקע בייאוש. אנו יודעים זאת מפני שזמן קצר לאחר מכן אנו קוראים שהוא שוב נמצא בחברת אחיו (לוקס כ״ד:33). כל השליחים ודאי הצטערו על התנהגותם באותו לילה קודר, והם מצאו נחמה מסוימת זה בחברתו של זה.
למעשה, במקרה זה מחליט פטרוס את אחת ההחלטות הנבונות ביותר בחייו. כאשר משרת אלוהים נופל, מה שחשוב יותר מכול אינו גודל נפילתו אלא החלטתו הנחושה לקום ולתקן את הטעון שיפור (משלי כ״ד:16). פטרוס הראה אמונה אמיתית בכך שנפגש עם אחיו חרף רוחו הנכאה. כאשר רגשות עצב או חרטה מכבידים על האדם הוא עלול להתפתות להתבודד, אך הדבר מסוכן (משלי י״ח:1). הצעד הנבון הוא להישאר קרוב לאחינו לאמונה ולהתחזק מבחינה רוחנית (עברים י׳:24, 25).
כיוון שפטרוס היה עם אחיו לאמונה הוא שמע את ההודעה המפתיעה שגופתו של ישוע אינה בקבר. פטרוס ויוחנן רצו אל הקבר שבו הונח ישוע ושעל פתחו הונחה אבן. יוחנן, שהיה ככל הנראה צעיר יותר, הגיע ראשון. הוא מצא את הקבר פתוח אך חשש להיכנס. אבל פטרוס לא היסס לעשות זאת. למרות שהיה חסר נשימה לאחר הריצה, הוא נכנס מייד פנימה וראה שהקבר ריק (יוחנן כ׳:3–9).
האם פטרוס האמין שישוע קם מן המתים? בהתחלה הוא לא האמין בכך, וזאת למרות שנשים נאמנות סיפרו שמלאכים הופיעו לפניהן והודיעו להן שישוע קם מן המתים (לוקס כ״ג:55 עד כ״ד:11). אך עד סוף היום נעלמו כל עקבות העצב והספקות שקיננו בליבו של פטרוס. ישוע חזר לחיים כיצור רוחני רב עוצמה! הוא הופיע לפני כל שליחיו, אך קודם לכן עשה משהו אחר, משהו אישי. השליחים אמרו באותו יום: ”כי האדון אכן קם ונראה אל שמעון” (לוקס כ״ד: 34). בדומה לכך כתב השליח פאולוס מאוחר יותר על אותו יום בלתי נשכח שבו ישוע ”נראה אל כיפא ואחר כך אל השנים עשר” (קורינתים א׳. ט״ו:5). כיפא ושמעון הם שמות נוספים של פטרוס. ישוע הופיע לפניו באותו יום, ככל הנראה כאשר פטרוס היה בגפו.
המקרא אינו מוסר לנו פרטים על אותו מפגש מרגש בין ישוע לפטרוס. נוכל רק לתאר לעצמנו עד כמה התרגש פטרוס לראות את אדונו האהוב שוב בין החיים ולקבל הזדמנות לבטא את צערו ולהביע חרטה. יותר מכול דבר אחר הוא רצה שישוע ימחל לו. אין כל ספק שישוע סלח לו ברוחב לב. חשוב שמשיחיים הנופלים כיום במלכודת החטא יזכרו את המקרה של פטרוס. לעולם אל לנו לחשוב שאיננו ראויים לסליחת אלוהים. ישוע שיקף בצורה מושלמת את אביו ’המרבה לסלוח’ (ישעיהו נ״ה:7).
הוכחות נוספות לכך שפטרוס זכה לסליחה
ישוע אמר לשליחיו ללכת לגליל ולפגוש אותו שם. כאשר הגיעו לשם החליט פטרוס ללכת לדוג בכינרת, ואליו הצטרפו עוד כמה. שוב מצא עצמו פטרוס במקום שבו בילה בעבר את מרבית זמנו. קול חריקות הסירה, רחש הגלים ומגע הרשתות המחוספסות בידיו היו ודאי מוכרים והשרו עליו רוגע. האם תהה באותו לילה כיצד עליו להמשיך בחייו כעת כששירותו של ישוע עלי אדמות הגיע לקיצו? האם קסם לו לשוב ולחיות חיי דייג פשוטים? בכל אופן באותו לילה לא עלה בידם ללכוד אף דג (מתי כ״ו:32; יוחנן כ״א:1–3).
עם שחר קרא לעברם מישהו מן החוף ואמר להם להשליך את רשתותיהם לצידה השני של הסירה. הם עשו זאת ולכדו שלל של 153 דגים! פטרוס ידע מי זה היה. הוא קפץ מן הסירה ושחה אל החוף. כאשר היו על החוף הגיש להם ישוע ארוחת דגים שהכין על גחלים. הוא התמקד בפטרוס.
ישוע שאל את פטרוס אם הוא אוהב אותו ”יותר מאלה”, וככל הנראה הצביע על שלל הדגים הגדול שלכדו. האם בליבו של פטרוס התחולל מאבק בין אהבתו לעסקי הדיג ובין אהבתו כלפי ישוע? פטרוס התכחש לאדונו שלוש פעמים, וכעת נתן לו ישוע הזדמנות להצהיר על אהבתו שלוש פעמים בנוכחות חבריו. כאשר פטרוס עשה זאת, ישוע אמר לו כיצד יוכל להראות אהבה זו: בכך שיציב את עבודת אלוהים במקום הראשון וירעה את צאנו של ישוע המשיח, כלומר את תלמידיו הנאמנים (יוחנן כ״א:4–17).
בכך אישר ישוע שפטרוס היה עדיין כלי יעיל בידיו ובידי אביו. פטרוס עתיד היה למלא תפקיד חשוב בקהילה תחת הדרכתו של ישוע. איזו עדות רבת עוצמה לכך שהוא זכה לסליחתו המלאה של ישוע! אין ספק שמעשה חסד זה נגע לליבו של פטרוס והשפיע עליו עמוקות.
במשך שנים רבות מילא פטרוס נאמנה את התפקיד שקיבל. הוא חיזק את אחיו, כפי שציווה עליו ישוע בערב שלפני מותו. פטרוס רעה והאכיל את תלמידיו של ישוע באדיבות ובסבלנות. שמעון היה ראוי לשם שהעניק לו ישוע — פטרוס, כלומר סלע — כיוון שהפך לגורם השפעה חיובי, יציב, איתן ומהימן בקהילה. הוכחות רבות להשפעה זו אנו מוצאים בשתי האיגרות הלבביות והאישיות שכתב פטרוס ושהפכו ברבות הימים לספרים יקרי ערך במקרא. בנוסף, איגרות אלו מראות שפטרוס מעולם לא שכח את הלקח שלמד מישוע בנוגע לסלחנות (פטרוס א׳. ג׳:8, 9; ד׳:8).
יהיה זה לתועלתנו אם גם אנו נלמד לקח זה. האם אנו מבקשים מדי יום מאלוהים שיסלח לנו על חטאינו הרבים? האם אנו מאמינים שאלוהים סולח לנו, ושבכוחה של סליחה זו לטהר אותנו? האם גם אנו סולחים לאחרים? אם אנו עושים זאת, אנו למעשה מחקים את אמונתו של פטרוס ומגלים את הסלחנות שגילה אדונו.
[קטע מוגדל בעמוד 22]
פטרוס עשה טעויות רבות שהצריכו גילוי סלחנות מצד אדונו, אך מי מאיתנו אינו זקוק יום יום לסליחה?
[תמונה בעמוד 23]
’האדון פנה והביט אל כיפא’
[תמונה בעמוד 24]
”האדון... נראה אל שמעון”