פרק 124
הסגרתו ומעצרו של המשיח
מתי כ״ו:47–56 מרקוס י״ד:43–52 לוקס כ״ב:47–53 יוחנן י״ח:2–12
יהודה מסגיר את ישוע בגן גת שמנים
פטרוס כורת את אוזנו של איש אחד
ישוע נעצר
השעה כבר הרבה אחרי חצות. הכוהנים הסכימו לשלם ליהודה 30 מטבעות כסף כדי שימסור לידיהם את ישוע. לכן יהודה מוביל קהל גדול של כוהנים ראשיים ופרושים המחפשים את ישוע. אליהם מתלווה קבוצת חיילים רומים שבראשה שר אלף.
ככל הנראה, כאשר שילח ישוע את יהודה מסעודת הפסח, הוא הלך היישר אל הכוהנים הראשיים (יוחנן י״ג:27). הללו כינסו שומרים מטעמם וכן גם קבוצת חיילים. ייתכן שיהודה הוביל אותם תחילה אל החדר שבו חגגו ישוע ושליחיו את הפסח. אבל כעת ההמון כבר חצה את עמק קדרון ופניו מועדות אל הגן. בנוסף לכלי נשק, האנשים נושאים עמם מנורות ולפידים, והם נחושים בדעתם למצוא את ישוע.
יהודה מוביל את השיירה במעלה הר הזיתים תוך ביטחון שהוא יודע היכן למצוא את ישוע. במהלך השבוע האחרון, כאשר עשו ישוע והשליחים את דרכם הלוך ושוב בין בית עניה וירושלים, הם עצרו לעיתים קרובות בגן גת שמנים. אבל עכשיו לילה, וישוע אולי נמצא בין צללי עצי הזית שבגן. אם כן, כיצד החיילים, שאולי מעולם לא ראו את ישוע קודם לכן, יוכלו לזהות אותו? יהודה ייתן להם סימן. הוא אומר: ”מי שאשק לו, הוא האיש; עצרו אותו והוליכו אותו בלוויית משמר” (מרקוס י״ד:44).
יהודה מוביל את ההמון אל תוך הגן. כראותו את ישוע עם שליחיו הוא ניגש היישר אליו. ”שלום לך, רבי!” אומר יהודה, ונושק לישוע ברוך. ”חבר, לשם מה אתה כאן?” שואל אותו ישוע בתגובה (מתי כ״ו:49, 50). וישוע משיב בעצמו על השאלה: ”יהודה, בנשיקה אתה מוסר את בן האדם?” (לוקס כ״ב:48) אך כעת די לישוע ממסגירו!
ישוע מתקרב אל אור הלפידים והמנורות ושואל: ”את מי אתם מחפשים?” והאספסוף משיב לו: ”את ישוע הנצרתי”. אז אומר ישוע באומץ: ”אני הוא” (יוחנן י״ח:4, 5). האנשים אינם יודעים למה לצפות ולכן נופלים ארצה.
ישוע אינו מנצל את שעת הכושר כדי לנוס אל החשיכה, אלא שואל אותם שנית את מי הם מחפשים. כאשר הם שוב אומרים, ”את ישוע הנצרתי”, הוא ממשיך ברוגע: ”אמרתי לכם שאני הוא. לכן אם אותי אתם מחפשים, הניחו לאלה ללכת”. אפילו בשעה גורלית זו, ישוע זוכר את מה שאמר קודם לכן, שאיש לא יאבד לו (יוחנן ו׳:39; י״ז:12). ישוע שמר על שליחיו הנאמנים ואיש מהם לא אבד ”מלבד בן האבדון” — יהודה (יוחנן י״ח:7–9). משום כך הוא מבקש כעת שייתנו לתלמידיו הנאמנים ללכת.
בשעה שהחיילים קמים ומתקרבים אל ישוע, השליחים מבינים מה עומד לקרות. ”אדוננו, שנכה בחרב?” הם שואלים (לוקס כ״ב:49). בטרם מספיק ישוע לענות, פטרוס שולף את אחת משתי החרבות הנמצאות אצל השליחים. הוא תוקף את מלכוס, עבדו של הכוהן הגדול, וכורת את אוזנו הימנית.
ישוע נוגע באוזנו של מלכוס ומרפא את הפצע. ואז הוא מלמד לקח חשוב כשהוא מצווה על פטרוס: ”השב את חרבך למקומה, כי כל האוחזים בחרב, בחרב ייהרגו”. ישוע מוכן להיעצר, שכן הוא מסביר: ”כיצד יתקיים הכתוב בכתובים שכך צריך לקרות?” (מתי כ״ו:52, 54) הוא מוסיף: ”האם לא אשתה את הכוס שנתן לי האב?” (יוחנן י״ח:11) ישוע מסכים עם רצון אלוהים לגביו, והוא מוכן להיכנע לו אפילו עד מוות.
ישוע שואל את ההמון: ”כמו על שודד יצאתם בחרבות ובאלות לעצור אותי? יום יום ישבתי בבית המקדש ולימדתי, ולא עצרתם אותי. אך כל זה קרה למען יתקיימו כתבי הנביאים” (מתי כ״ו:55, 56).
קבוצת החיילים, שר האלף והשומרים שמטעם היהודים תופסים את ישוע וקושרים אותו. כראותם זאת בורחים השליחים. אולם ”בחור אחד” — אולי התלמיד מרקוס — נשאר בתוך ההמון כדי לעקוב אחרי ישוע (מרקוס י״ד:51). אך האנשים מזהים את הבחור הצעיר, וכשהם מנסים לתפוס אותו הוא נאלץ להשאיר בידם את בגד הפשתן שלו ולברוח.