פרק 134
הקבר ריק — ישוע חי!
מתי כ״ח:3–15 מרקוס ט״ז:5–8 לוקס כ״ד:4–12 יוחנן כ׳:2–18
ישוע קם לתחייה
חוויות ליד קברו של ישוע
הוא נגלה למספר נשים
הנשים ודאי המומות למצוא קבר שנראה ריק! מרים המגדלית רצה אל ”שמעון פטרוס ואל התלמיד האחר, זה האהוב על ישוע” — השליח יוחנן (יוחנן כ׳:2). אך שאר הנשים שליד הקבר רואות מלאך. ובתוך הקבר נמצא מלאך נוסף, ”לבוש גלימה לבנה” (מרקוס ט״ז:5).
אחד המלאכים אומר להן: ”אל תפחדו; אני יודע שאת ישוע אשר הוקע אתן מחפשות. הוא איננו כאן, שהרי קם לתחייה כפי שאמר. בואו וראו את המקום שבו שכב. לכו מהר והגידו לתלמידיו שהוא קם מן המתים ואמרו להם, ’הנה הוא הולך לפניכם אל הגליל’” (מתי כ״ח:5–7). הנשים רצות משם להודיע לתלמידים ”כשהן רועדות ואחוזות תדהמה” (מרקוס ט״ז:8).
בינתיים מרים מצאה את פטרוס ויוחנן. כשהיא מתנשפת בכבדות היא מודיעה להם: ”לקחו את האדון מן הקבר, ואיננו יודעות היכן הניחו אותו” (יוחנן כ׳:2). פטרוס ויוחנן יוצאים משם בריצה. יוחנן מהיר יותר ומגיע ראשון לקבר. הוא מתבונן לתוכו ורואה את התכריכים, אך נשאר בחוץ.
כשפטרוס מגיע הוא נכנס ישר פנימה. הוא רואה את תכריכי הפשתן ואת הבד שעטף את ראשו של ישוע. כעת נכנס יוחנן, והוא מאמין למה שסיפרה מרים. חרף מה שאמר ישוע קודם לכן, איש מהם אינו מבין שהוא קם לתחייה (מתי ט״ז:21). הם תמהים על מה שראו, וחוזרים הביתה. אבל מרים, שחזרה אל הקבר, נשארת שם.
שאר הנשים הולכות בינתיים להודיע לתלמידים שישוע קם לתחייה. בעודן רצות בדרך פוגש אותן ישוע ואומר: ”שלום לכן!” הן נופלות לרגליו ו’משתחוות לו’. אז אומר להן ישוע: ”אל תפחדו! לכו וספרו לאחיי כדי שילכו אל הגליל ושם יראו אותי” (מתי כ״ח:9, 10).
מוקדם יותר, כשאירעה רעידת האדמה והופיעו המלאכים, החיילים ששמרו על הקבר ”רעדו... והיו כמתים”. אחרי שהתאוששו נכנסו החיילים אל העיר ו”דיווחו לכוהנים הראשיים על כל מה שקרה”. אז התייעצו הכוהנים עם זקני היהודים והחליטו לשחד את החיילים כדי שיסתירו את העניין ויגידו: ”באו תלמידיו בלילה וגנבו את גופתו בשעה שישַנו” (מתי כ״ח:4, 11, 13).
חיילים רומים עלולים לקבל עונש מוות אם נרדמו בשמירה, ולכן הכוהנים מבטיחים להם: ”אם יגיע הדבר [השקר על כך שהם ישנו] לאוזני הנציב, נדבר על לבו ונפטור אתכם מדאגה” (מתי כ״ח:14). החיילים מקבלים את השוחד ועושים כדברי הכוהנים. כתוצאה מכך נפוצה בקרב היהודים השמועה הכוזבת שגופתו של ישוע נגנבה.
מרים המגדלית עדיין מתאבלת ליד הקבר. היא מתכופפת כדי להביט לתוכו, ואז רואה שני מלאכים לבושים לבן! שניהם יושבים במקום שבו הייתה מונחת גופתו של ישוע. אחד מהם יושב היכן שהיה ראשו של ישוע והשני היכן שהיו רגליו. ”אישה, למה את בוכה?”, הם שואלים. מרים משיבה: ”לקחו את אדוני ואינני יודעת איפה הניחו אותו”. מרים מסתובבת לאחור ורואה מישהו אחר. הוא חוזר על שאלתם של המלאכים ומוסיף: ”את מי את מחפשת?” היא חושבת שהוא הגנן, ולכן אומרת: ”אדוני, אם העברת אותו למקום אחר, אמור לי היכן הנחת אותו, ואני אקח אותו” (יוחנן כ׳:13–15).
למעשה, מרים מדברת עם ישוע שהוקם לתחייה, אבל באותו הרגע היא אינה יודעת זאת. אולם כשהוא אומר לה, ”מרים!” היא מבינה שזה ישוע ומזהה אותו לפי הדרך שבה נהג לפנות אליה. ”רבוני!” (כלומר, ”מורי!”) אומרת מרים בשמחה. אך מתוך חשש שהוא עומד לעלות השמיימה היא אוחזת בו. לכן ישוע אומר לה: ”חדלי לאחוז בי; עדיין לא עליתי אל האב. לכי אל אחיי ואמרי להם, ’אני עולה אל אבי ואביכם, אל אלוהיי ואלוהיכם’” (יוחנן כ׳:16, 17).
מרים רצה אל המקום שבו התאספו השליחים והתלמידים. היא אומרת להם: ”ראיתי את האדון!” ומוסיפה את סיפורה למה שהם כבר שמעו מפי הנשים האחרות (יוחנן כ׳:18). אלא שהדיווחים הללו ’נשמעים להם כדברי הבל’ (לוקס כ״ד:11).