27 מפיבושת
הוא לא הפך לאדם ממורמר
מפיבושת היה נכדו של מלך רב־עוצמה ובנו של אדם אמיץ ונאמן. אבל כשהוא היה בן חמש, חייו השתנו בפתאומיות בשל טרגדיה ואובדן: סבא שלו שאול נפצע קשות בקרב ולבסוף הרג את עצמו, ואביו יהונתן נהרג באותו הקרב. כשהאומנת של מפיבושת שמעה את החדשות המזעזעות, היא הרימה אותו והחלה לברוח בבהלה. ואז הוא נפל מזרועותיה ונפצע קשות ברגליו. כתוצאה מכך, הוא הפך לנכה למשך כל חייו.
נראה שלמרות כל הקשיים, מפיבושת לא הפך לממורמר. אדם מבני עמו ששמו מָכִיר נהג בו בטוב לב וסיפק לו קורת גג. כעבור זמן מה, המלך דוד נזכר שהוא הבטיח לחברו האהוב יהונתן שהוא ידאג לבני ביתו (שמ״א כ׳:14–17). לכן הוא קרא למפיבושת לבוא אליו.
מפיבושת ודאי היה מפוחד כי הוא היה נכדו של המלך המרושע שאול. אולי הוא חשב שדוד רוצה להרוג אותו. אך בכל זאת הוא ציית והלך אל המלך. דוד דיבר איתו בנועם והשיב לו את נחלתו של שאול. הוא הבטיח לו: ”אתה תאכל בשולחני תמיד”. מפיבושת העריך את המחווה ושאל את המלך למה הוא מעניק כבוד לאדם פשוט כמוהו. הוא אפילו השווה את עצמו לכלב מת!
מפיבושת היה נכה מילדות והתמודד עם אובדן, בגידה וחוסר צדק
אולם בהמשך שוב קרה אסון. אבשלום בנו של דוד מרד בו, ודוד נאלץ לברוח מירושלים. צִיבָא, משרתו של מפיבושת, הלך לעזור לדוד, אך השאיר את אדונו מאחור. מפיבושת נותר חסר אונים ולא יכול היה לפגוש את דוד. אך הוא מצא דרך להוכיח את נאמנותו ולהראות את העצב שחש. הוא הפסיק לטפח את הזקן והשפם שלו, כפי שנהוג לעשות כשמתאבלים. לבסוף המרד של אבשלום נכשל, ודוד חזר לירושלים בריא ושלם. אך דוד היה מאוכזב ממפיבושת. למה?
כשציבא הלך לעזור לדוד, הוא הכפיש את אדונו מפיבושת ואמר למלך שהוא בגד בו ונשאר מאחור בירושלים בתקווה להפוך למלך. תאר לעצמך איך דוד הרגיש. בנו בדיוק בגד בו, אבל לא רק הוא, אלא גם אחיתופל, חברו הקרוב ויועצו. אולי מהסיבה הזו היה לו קל להאמין שגם מפיבושת בגד בו. הוא קבע שהירושה של מפיבושת, נחלתו של שאול המלך, תעבור לציבא.
כשמפיבושת שמע על שקריו של ציבא, הוא נפגש עם המלך הפגוע וניסה לספר לו מה באמת קרה. המלך דרש לדעת למה הוא לא עזב את ירושלים והצטרף אליו. מפיבושת הסביר שהוא לא יכול היה לעזוב את ירושלים בגלל הנכות שלו וחשף שציבא רימה אותו. דוד ודאי שם לב שמפיבושת לא טיפח את הזקן והשפם שלו כסימן לאבל. האם לא היה די בכך כדי להבין שהוא התעצב ממה שקרה למלך ולא תכנן למרוד בו? בכל אופן, המצב הכעיס את דוד, והוא לא רצה להמשיך לשמוע את הסבריו של מפיבושת. בסופו של דבר דוד שינה את החלטתו, אך רק באופן חלקי, וקבע שמפיבושת וציבא יחלקו ביניהם את נחלתו של שאול.
מפיבושת היה צריך לחלוק את נחלתו עם משרתו הבוגדני שהכפיש את שמו בפני המלך. האם זה עורר בו כעס? כשאנחנו מתמודדים עם אי־צדק, הנטייה הטבעית שלנו היא להתמרמר ולחוש תרעומת (דב׳ י״ט:18, 19). דרוש אומץ כדי להתמקד בדברים החשובים ולרדוף שלום, ולא לשקוע ברחמים עצמיים ולהתמקד בעוול שנעשה לנו. במה מפיבושת יבחר להתמקד?
תשובתו לדוד המחישה כמה הוא עניו. הוא אמר: ”שייקח [ציבא] את הכול, כעת אחרי שבא אדוני המלך בשלום אל ביתו”. מפיבושת הביע דאגה כנה כלפי המלך שיהוה בחר. הוא לא נתן לעובדה שהכפישו את שמו וגנבו ממנו את נחלתו להפוך אותו לממורמר או לפגוע ביחסי השלום שלו עם אלוהים. למרות שמפיבושת מעולם לא נלחם בקרבות, הוא גילה יותר אומץ מחיילים רבים!
קרא מתוך המקרא:
שאלה לדיון:
כיצד מפיבושת גילה אומץ?
למחקר מעמיק
1. לפני שמפיבושת הובא בפני דוד, הוא גר ”בבית מָכִיר”. מה עוד יכול להצביע על כך שמכיר היה אדם נאמן ומכניס אורחים? (שמ״ב ט׳:3, 4; בנ ”מכיר” מס׳ 2)
2. למה מפיבושת השווה את עצמו ל”כלב מת”? (שמ״ב ט׳:8; בנ ”כלב” §5) א
PhotoStock-Israel/Photodisc via Getty Images
תמונה א: בישראל הקדומה כלבים נחשבו לחיות טמאות שאכלו נבלות
3. ממה שידוע לנו על מפיבושת, מדוע לא סביר שהוא חתר להשיג את המלוכה? (מ02 2/15 14 §11, הערת שוליים) ב
תמונה ב: יהונתן ככל הנראה לימד את בנו מי המלך שיהוה בחר
4. באילו דרכים יהוה בירך את מפיבושת בהמשך חייו? (בנ ”מפיבושת” מס׳ 2 §3)
למד מדוגמתו
רבים סובלים מדיכאון או מתמודדים עם קשיים אחרים שאחיהם לאמונה אינם יכולים להבין לגמרי. כיצד המקרה של מפיבושת יכול לנחם אותם?
דוד מסר את נחלתו של מפיבושת אחרי ששמע רק צד אחד של הסיפור. מדוע זה לא חכם להסיק מסקנות בפזיזות מבלי לברר את העובדות? ג
תמונה ג
איך נוכל לחקות את אומץ הלב של מפיבושת?
ראה את התמונה הגדולה
מה הפרק הזה מלמד אותי על יהוה?
איך הפרק הזה משתלב עם מטרתו של יהוה?
מה הייתי רוצה לשאול את מפיבושת לאחר שיקום לתחייה?
למד עוד
שים לב איך נוכל לחקות את דוגמתו של מפיבושת אם אנחנו מרגישים שנהגו בנו בצורה לא הוגנת.
הורים, אם הילד שלכם מרגיש לא שייך, איך תוכלו להשתמש בסיפור של מפיבושת כדי לעזור לו?
”האם הרגשת פעם דחוי ולא שייך?” (מ11 6/1 26–27–התאה)