כניעה יחסית לרשויות השלטון
”אם־כן, עלינו לשמור את החוק... זוהי חובתנו!” — רומיים י״ג:5, הדרך.
1. באילו מצבים קשים התנסו עדי־יהוה בידי השלטון הנאצי, והאם היה זה כיון שהיו ”עושי הרע”?
ב־7 בינואר 1940, הוּצאו להורג בגיליוטינה פרנץ רייטר וחמשה צעירים אוסטריים אחרים. הם היו עדי־יהוה, ומתו משום שבהתאם לצַו־מצפונם, לא יכלו לשאת נשק בצבאות הרייך של היטלר. רייטר היה אחד מאלפי עדים שמתו במרוצת מלחמת־העולם השנייה על מזבח אמונתם. רבים אחרים סבלו במשך שנים ארוכות במחנות־ריכוז. האם כל אלה סבלו מ”חרב” רשויות השלטון הנאצי כיון שהיו ”עושי הרע”? (רומיים י״ג:4) חלילה! דבריו הבאים של השליח פאולוס מראים שמשיחיים אלה אכן צייתו לצו האלוהי שברומיים פרק י״ג, על־אף שסבלו ייסורים בידי אותם שלטונות.
2. מהי הסיבה שבגללה אנו חייבים להיכנע לרשויות השלטון?
2 ברומיים י״ג:5, כתב השליח: ”לכן עליך להיכנע לא רק בגלל הזעם, אלא גם בגלל המצפון.” לפני־כן, אמר פאולוס שה”חרב” שבידי השלטונות מהווה סיבה טובה להיכנע להם. אך עתה הוא הוסיף סיבה חשובה עוד יותר: המצפון. אנו מתאמצים לשרת את אלהים ”במצפון טהור”. (טימותיוס ב׳. א׳:3) המקרא מצווה עלינו להיכנע לרשויות השלטון, ואנו מצייתים להן מפני שאנו חפצים לעשות את הטוב בעיני אלהים. (עברים ה׳:14) למעשה, מצפוננו המודרך על־ידי חוקי המקרא מניענו לציית לרשויות, אפילו כשאין איש נוכח שיידע אם אנו אמנם עושים כן. — השווה קהלת י׳:20.
”ולכן אתם גם משלמים מסים”
3, 4. איזה שם יש לעדי־יהוה, ומדוע משיחיים משלמים מסים?
3 לפני מספר שנים, פרצו מהומות בניגריה על רקע תשלום מסים. מספר אנשים נהרגו והשלטונות גייסו את הצבא כדי להשתלט על המצב. החיילים נכנסו לאולם־מלכות של עדי־יהוה בשעת אסיפה, ודרשו לדעת מהי מטרת ההתכנסות. כשנודע לקצין הממונה עליהם שזוהי אסיפה של עדי־יהוה לשם לימוד המקרא, הוא קרא לחיילים לעזוב, באמרו: ”עדי־יהוה אינם מתנגדים לתשלום מסים.”
4 אותם עדים ניגרים זכו למוניטין של אנשים החיים בתואם עם דברי פאולוס: ”ולכן אתם גם משלמים מסים, כי משרתי אלהים הם השוקדים על מילוי תפקידם זה.” (רומיים י״ג:6) כשישוע היתווה את הכלל הידוע, ”תנו לקיסר את אשר לקיסר,” הוא דיבר דווקא על תשלום מסים. (מתי כ״ב:21) רשויות חילוניות מספקות כבישים, הגנה משטרתית, ספריות, מערכות תחבורה, בתי־ספר, שירותי דואר, ועוד שירותים רבים. פעמים רבות אנו מפיקים תועלת משירותים אלה, לכן מן הצדק שנשלם תמורתם במסים.
”תנו לכל אדם מה שמגיע לו”
5. מה משמעות הביטוי ”תנו לכל אדם מה שמגיע לו”?
5 פאולוס המשיך: ”תנו לכל אדם מה שמגיע לו: מס למי שעל המס; מכס למי שעל המכס; יראה למי שראוי לירוא ממנו; כבוד למי שמגיע לו כבוד.” (רומיים י״ג:7) המלה ”כל” כוללת את כל הרשויות החילוניות המשמשות כ”משרתי אלהים”, ללא יוצא מן הכלל. אפילו אם אנו חיים תחת מערכת פוליטית שבאופן אישי איננו אוהבים, בכל זאת עלינו לשלם מסים. אם מוסדות דת פטורים ממסים באיזור בו אנו חיים, הקהילות יכולות לנצל מצב זה. וכמו כל שאר האזרחים, רשאי המשיחי לנצל את כל הסעיפים בחוק המעניקים לו הנחות בסכום שעליו לשלם לרשויות המס. עם זאת, אל לו להפר את החוק על־מנת להשתמט מתשלום המסים. — השווה מתי ה׳:41; י״ז:24–27.
6, 7. מדוע עלינו לשלם מסים אפילו אם הכסף משמש למימון דברים שהם פסולים בעינינו, או אפילו אם השלטונות רודפים אותנו?
6 אך, מה באשר למקרים בהם המס נראה לנו לא־מוצדק, או שמקדישים חלק מהמסים למימון פעילות שאיננו מסכימים לה, כמו, למשל, ביצוע הפלות מלאכותיות בחינם, בנקי־דם, או תכניות המתנגשות בעמדותינו הנייטרליות? בכל זאת, חובה עלינו לשלם את המסים. השלטונות הם הנושאים באחריות בנוגע לדרכי השימוש במסים שהם גובים. אין אנו מוסמכים לשפוט את השלטונות. אלהים הינו ”שופט הארץ”, ובבוא המועד ייאלצו הממשלות לתת את הדין בפניו על הפעלת סמכותן. (תהלים צ״ד:2; ירמיהו כ״ה:31) עד אז, עלינו לשלם מסים.
7 אך, מה לגבי תשלומים לשלטון הרודף אותנו? בכל זאת, עלינו לשלם את המסים תמורת השירותים מהם אנו מפיקים תועלת בחיינו היומיומיים. בנוגע לעדי־יהוה שנרדפו בארץ אפריקנית אחת, מסר העיתון Examiner (האקסמינר) של סאן־פרנסיסקו: ”ניתן לתארם כאזרחים למופת. הם מקפידים לשלם את מסיהם, עוזרים לחולים, נלחמים בבוּרוּת.” אותם עדים שסבלו רדיפות אכן שילמו מסים.
”יראה” ו”כבוד”
8. מהי אותה ”יראה” שאנו מגלים כלפי השלטונות?
8 רומיים י״ג:7 מזכיר גם ”יראה”. אין זו פחדנות הנובעת מהיותם מוגי־לב, אלא כבוד לרשויות החילוניות, וחשש מפני עבירה על חוקיהן. כבוד זה מגיע לפרט בזכות מעמדו, ולא תמיד בזכות איכות האדם המאייש את התפקיד. בנבואה על הקיסר הרומי טיבריוס, תיאר אותו התנ״ך כ”נבזה”. (דניאל י״א:21) אך, הוטל על המשיחיים לירוא ולכבד אותו בתור הקיסר.
9. מה הן כמה מהדרכים בהן עלינו לרחוש כבוד לשלטונות אנוש?
9 בנושא רחישת כבוד, אנו ממלאים אחר הצַו של ישוע האוסר עלינו להעניק לאיש תואר הכרוך במעמדו הדתי. (מתי כ״ג:8–10) אך, בנוגע לאנשי הרשויות, אנו שמחים לפנות אליהם בתואר הנדרש כדי לכבדם. פאולוס השתמש בתואר ”הוד מעלתו” כשפנה אל מושלים רומיים. (מעשי־השליחים כ״ו:25) דניאל קרא לנבוכדנאצר ”מרִאי”, שמשמעו ”אדון”. (דניאל ד׳:16) בדומה לכך, יכולים המשיחיים להשתמש כיום בתארים כגון ”כבוד השופט”, ”הוד מלכותו”. הם רשאים לקום לכבוד השופט הנכנס לאולם־המשפטים או לקוד קידה לשליט מתוך כבוד, אם זהו המנהג המקומי.
כניעה יחסית
10. כיצד הראה ישוע שישנם סייגים לדרישות שרשויות אנוש יכולות לדרוש?
10 מאחר שעדי־יהוה נכנעים לשלטונות אנוש, מדוע סבלו פרנץ רייטר ורבים אחרים כפי שסבלו? משום שכניעתנו להם היא יחסית בלבד, אך אין השלטונות תמיד מכירים בכך שהמקרא קבע סייגים למה שהם יכולים לדרוש. אם השלטונות דורשים משהו הפוגע במצפונו של המשיחי, הרי שדרישה זו משיגה את הגבול שאלהים הציב. ישוע הצביע על כך באמרו: ”תנו לקיסר את אשר לקיסר, ולאלהים את אשר לאלהים.” (מתי כ״ב:21) כש’קיסר’ דורש את מה ששייך לאלהים, עלינו להכיר בכך שלאלהים יש הזכות העליונה.
11. איזה עיקרון, המקובל על רבים, מדגים לנו שיש גבול למה שרשויות העולם רשאיות לדרוש מאיתנו?
11 האם עמדה זו משקפת גישה חתרנית או בוגדנית? כלל וכלל לא! למעשה, היא תואמת עיקרון שמכירות בו מרבית האומות המתורבתות. במאה ה־15, איש בשם פטר וון־הגנבך הועמד לדין בעוון כפיית שלטון־טרור באיזור מסוים עליו השתלט באירופה. טענתו שרק מילא את מה שציווה עליו הדוכס של בוּרגנדי, נדחתה על הסף. הטענה שאדם המבצע זוועות פטור מעונש מאחר שפעל על־פי פקודת איש בעל סמכות נעלה נשמעה מספר פעמים מאז — בין היתר מפי פושעי־מלחמה נאציים בפני בית־הדין הבינלאומי בנירנברג. אותה טענה נדחתה ברוב המקרים. בית־הדין הבינלאומי קבע בפסק־הדין שלו: ”מוטלים על היחיד חובות בינלאומיות העולות על כל חובה לאומית שהמדינה תטיל עליו.”
12. מה הן כמה מהדוגמאות המקראיות של משרתי אלהים אשר סירבו לציית לדרישות בלתי־הוגנות מצד הרשויות?
12 מאז ומתמיד הכירו משרתי אלהים בכך שיש גבול לכניעה שמחייב אותם מצפונם לגלות כלפי רשויות אנוש. בתקופה בה נולד משה במצרים, ציווה פרעה על שתי מיילדות עבריות להרוג כל בן עברי שייוולד. אך, המיילדות שמרו על חיי התינוקות. האם הן טעו בכך שלא צייתו לפרעה? לא, אלא פעלו על־פי המצפון שאלהים טמן בהן, ואלהים בירך אותן על כך. (שמות א׳:15–20) כשבני־ישראל שהו בגלות בבבל, ציווה נבוכדנאצר על כל פקידיו, לרבות חנניה, מישאל ועזריה, להשתחוות לצלם שהציב בביקעת דורא. שלושת העברים סירבו לעשות כן. האם טעו? התשובה ברורה, כיון שמילוי הצוו של המלך היה מהווה אי־ציות לחוק אלהים. — שמות כ׳:4, 5; דניאל ג׳:1–18.
הציות לאלהים כשליט
13. איזו דוגמה הציבו לנו המשיחיים הקדומים בנושא כניעה יחסית לרשויות השלטון?
13 בדומה לכך, כשהשליטים בירושלים ציוו על פטרוס ויוחנן לחדול לבשר על ישוע, הם השיבו: ”האם מוצדק לפני אלהים לשמוע לכם יותר מאשר לאלהים? שיפטו אתם!” (מעשי־השליחים ד׳:19; ה׳:29) הם לא יכלו שלא לדבר. כתב־העת The Christian Century (המאה המשיחית) הסב תשומת־לב לדוגמה נוספת של עמדה מצפונית שנקטו המשיחיים הקדומים, באמרו: ”המשיחיים הראשונים לא התגייסו לשירות צבאי. רולנד ביינטון ציין ש’מאז סוף תקופת הברית החדשה ועד לשנים 170–180 לספירה, אין כל ראיה לכך שהמשיחיים שירתו בצבא.’ (Christian Attitudes Toward War and Peace [עמדת המשיחיים בנוגע למלחמה ושלום], אבינגדון, 1960, עמודים 67, 68) ... סוויפט ציין שיוסטין מרטיר ’ראה זאת כמובן מאליו שהמשיחיים נמנעו מכל פעילות אלימה.’”
14, 15. מה הם כמה מהעקרונות המקראיים שכיוונו את המשיחיים הקדומים בגילוי כניעה יחסית לשלטונות אנוש?
14 מדוע לא שירתו המשיחיים הקדומים כחיילים? ללא ספק, כל אחד מהם עיין ביסודיות בדבר־אלהים וחוקיו, והגיע להחלטתו האישית בתואם עם מצפונו שהודרך על־פי עקרונות המקרא. הם נקטו עמדה נייטרלית, כמשיחיים ש”אינם חלק מן העולם,” ועמדתם הנייטרלית אסרה עליהם לצדד בכל אחד מהצדדים בסכסוכי העולם הזה. (יוחנן י״ז:16; י״ח:36) בנוסף, הם היו שייכים כבר לאלהים. (טימותיוס ב׳. ב׳:19) הקרבת חייהם למען המדינה משמעה לתת ל’קיסר’ את מה ששייך לאלהים. כמו־כן, היו הם חלק מאגודת־אחים בינלאומית המאוחדת בקשרי אהבה. (יוחנן י״ג:34, 35; קולוסים ג׳:14; פטרוס א׳. ד׳:8; ה׳:9) מצפונם לא הירשה להם לשאת נשק, במיוחד לנוכח האפשרות שיהרגו בו אחד מאחיהם המשיחיים.
15 מלבד זה, המשיחיים לא יכולים היו להשתתף בסוגי פולחן דתי מקובלים, כמו פולחן הקיסר. כתוצאה מכך, התייחסו אליהם כ”אנשים מוזרים ומסוכנים, ואין פלא בכך ששאר האוכלוסיה חשדו בהם.” (Still the Bible Speaks [המקרא עדיין מדבר], מאת וו. א. סמארט) אף־על־פי שפאולוס ציין שעל המשיחיים לרחוש ”יראה למי שראוי לירוא ממנו”, הם לא שכחו שעליהם לרחוש יראת־כבוד גדולה עוד יותר ליהוה. (רומיים י״ג:7; תהלים פ״ו:11) ישוע עצמו אמר: ”אל תפחדו מן ההורגים את הגוף שאין ביכולתם להרוג את הנפש, אלא יראו מזה אשר יכול לגרום הן לאבדן הנפש והן לאבדן הגוף בגיהינום.” — מתי י׳:28.
16. (א) באילו תחומים במיוחד על המשיחיים לשקול היטב את כניעתם לרשויות השלטון? (ב) מה מדגימה הטבלה בעמוד זה?
16 כמשיחיים, עלינו להתמודד עם אתגרים דומים כיום. איננו יכולים ליטול חלק בצורה מודרנית כלשהי של עבודת־אלילים — לעשות מחוות־הערצה לכבוד צלם או סמל, או לייחס ישועה לאיש או לאירגון כלשהם. (קורינתים א׳. י׳:14; יוחנן א׳. ה׳:21) ובדומה למשיחיים הקדומים, אין אנו יכולים להתפשר בעמדתנו הנייטרלית. — השווה קורינתים ב׳. י׳:4.
”בענווה ויראה”
17. אילו עצות נתן פטרוס לאלה הסובלים בגלל צו־מצפונם?
17 השליח פטרוס התייחס אל עמדתנו המצפונית, ואמר: ”הן בירכת חסד בכך אם בגלל הכרתו באלהים יישא אדם מכאוב ויסבול שלא בצדק.” (פטרוס א׳. ב׳:19) מכאן שהדבר נושא חן בעיני אלהים כשהמשיחי עומד יציב חרף רדיפות, ותועלת נוספת צומחת מכך כשאמונת המשיחי נצרפת ומתחזקת. (יעקב א׳:2–4; פטרוס א׳. א׳:6, 7; ה׳:8–10) פטרוס ציין גם: ”אך גם אם תסבלו למען הצדקה — אשריכם. אל תפחדו מאימתם ואל תיבהלו. את האדון המשיח הקדישו בלבבכם, ותמיד הייו מוכנים להשיב בענווה ויראה לכל מי שמבקש מכם דין־וחשבון בדבר התקווה שבלבכם.” (פטרוס א׳. ג׳:14, 15) עצה מעשית ביותר!
18, 19. כיצד יכולה הגישה של יראת־כבוד וענווה לעזור במקרה שהרשויות מגבילות את החופש שלנו לשרת את אלהים?
18 כשרדיפות מתעוררות עקב חוסר הבנה מצד הרשויות ביחס לעמדתנו המשיחית, או כשאנשי כמורה מציגים את עדי־יהוה באור מסולף בפני השלטונות, הצגת העובדות לאמיתן בפני אנשי השלטון יכולה להביא להקלה. מאחר שלמשיחי גישה ענווה ויראה, אין הוא נלחם פיזית נגד אלה הרודפים אותו. הוא אכן משתמש בכל האמצעים החוקיים שברשותו כדי להגן על אמונתו, ומשאיר את הכל בידי יהוה. — פיליפים א׳:7; קולוסים ד׳:5, 6.
19 יראת־כבוד תנחה את המשיחי לציית לשלטונות ככל האפשר, כל עוד אין הדבר דורש הפרת צו־מצפונו. אם, למשל, הוטל איסור על עריכת אסיפות קהילתיות, ימצאו המשיחיים דרכים פחות־בולטות כדי להמשיך ’לאכול בשולחן יהוה’. הרשות העליונה, יהוה אלהים, מודיעה לנו באמצעות פאולוס: ”נשים לבנו איש אל רעהו, לעורר זה את זה לאהבה ולמעשים טובים. אל נעזוב את אסיפתנו כמנהג כמה אנשים.” (עברים י׳:24, 25) אך, ניתן לערוך אסיפות אלה בחשאי; ואם כתוצאה מכך מספר הנוכחים מוגבל, בטוחים אנו שיהוה מברך תכניות אלה. — השווה מתי י״ח:20.
20. אם הוטל חרם על פעילות ההטפה בציבור הרחב, כיצד יכול המשיחי לנהוג?
20 בדומה לכך, מספר ממשלות הטילו חרם על פעילות ההטפה הציבורית. משיחיים החיים תחת משטרים אלה זוכרים שדרך ישוע המשיח אמר השליט העליון: ”אבל תחילה צריך שהבשורה תוכרז לכל הגויים.” (מרקוס י״ג:10) לכן, הם מצייתים לשליט העליון ולא לשלטון־אנוש — ויעלה להם הדבר באשר יעלה. כשהדבר התאפשר להם, בישרו השליחים במקומות ציבוריים ומבית־לבית, אך קיימות דרכים אחרות להפיץ את הבשורה, כמו הטפה ’בהזדמנות’. (יוחנן ד׳:7–15; מעשי־השליחים ה׳:42; כ׳:20) לעתים קרובות, השלטונות אינם מפריעים להטפת הבשורה כשהמבשרים משתמשים אך ורק בספר כתבי־הקודש — דבר המדגיש את הצורך שכל עד ילמד לנמק את דבריו מתוך כתבי־הקודש. (השווה מעשי־השליחים י״ז:2, 17.) באומץ־לב, אך תוך גילוי כבוד, יכול המשיחי למצוא, לעתים קרובות, דרכים לציית ליהוה מבלי לעורר את זעמן של רשויות השלטון. — טיטוס ג׳:1, 2.
21. אם ’קיסר’ נחוש בדעתו לרדוף את המשיחיים, באיזה קו יבחר המשיחי?
21 אך, לפעמים, השלטונות נחושים בהחלטתם לרדוף את המשיחיים. אך, גם בתנאים אלה עלינו להתמיד בעשיית הטוב, כדי לשמור על מצפון נקי. פרנץ רייטר הצעיר עמד בפני שתי ברירות: להתפשר או למות. מאחר שלא יכול היה לחדול לעבוד את אלהים, הלך באומץ־לב מלא אל מותו. בלילה שלפני מותו, כתב פרנץ לאמו: ”מחר בבוקר יוציאו אותי להורג. התברכתי בכוח מאת אלהים, אותו כוח שתמיד היה עם המשיחיים האמיתיים בעבר... אם תעמדי איתנה גם אַת עד מוות, ניפגש שוב בתחיית־המתים.”
22. מהי תקוותנו, וכיצד עלינו לנהוג עד אז?
22 באחד הימים, תחיה האנושות כולה תחת חוק אחד ויחיד, זה שמאת יהוה אלהים. עד אז, עלינו לציית במצפון נקי לסידורים שקבע אלהים, ולשמור על כניעה יחסית לרשויות השלטון, ובו בזמן לציית בכל לריבון היקום, יהוה אלהים. — פיליפים ד׳:5–7.
(מקור המאמר: 1990/1/11)
האם אתה זוכר?
◻ מהי הסיבה המחייבת אותנו להיכנע לרשויות השלטון?
◻ מדוע אל לנו להסס לשלם את המסים ש’קיסר’ גובה?
◻ איזה סוג של כבוד עלינו לרחוש לרשויות?
◻ מדוע כניעתנו ל’קיסר’ היא יחסית בלבד?
◻ אם אנו נרדפים כיון ש’קיסר’ דורש את מה שמגיע לאלהים, כיצד עלינו להגיב?
[תיבה בעמוד 21]
לא פולחן, אך בכל זאת כבוד
בוקר אחד במהלך השיעור, טֶרה, עדת־יהוה צעירה מקנדה, הבחינה בכך שהמורה הוציא אחת התלמידות מהחדר למספר דקות. לאחר מכן, המורה ביקש מטֶרה להתלוות אליו למשרד המנהל.
כשהגיעו לשם, טרה מצאה דגל קנדי פרוש על שולחן המנהל. המורה ציווה על טרה שתירק על הדגל! הוא ציין שמאחר שטרה אינה שרה את ההימנון ואינה מצדיעה לדגל, אין כל סיבה שלא תוכל לעשות מעשה זה. טרה סירבה בכל תוקף, והסבירה שאפילו אם עדי־יהוה אינם עובדים את הדגל, הם בכל זאת מכבדים אותו.
כששבו לכיתה, המורה הודיע לכיתה על הניסוי שערך. הוא לקח שתי תלמידות, כל אחת בנפרד, אל משרד המנהל והורה להן לירוק על הדגל. התלמידה הראשונה, הנוהגת ליטול חלק בטקסים לאומניים, אכן ירקה על הדגל, לפי הוראת המורה. לעומתה, טרה, שאינה שרה את ההימנון ואינה מצדיעה לדגל, סירבה לבזות את הדגל בדרך זו. המורה הצביע על כך שטרה היא זו שגילתה את הכבוד הראוי. — ספר־השנה של עדי־יהוה, 1990.
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 18]
מטעם מחלקת המודיעין והעיתונות, שגרירות צרפת
מטעם נציגוּת בריה”מ באוּ”ם