קרבן־הכופר עיקר־האמונה שאבד לנצרות

קרבן־הכופר,‏ האמונה שישוע מת תמורת בני־האדם החוטאים,‏ הינה עיקר יסודי למשיחיות האמיתית.‏ אולם,‏ עיקר־אמונה זה,‏ נתון זה זמן רב לביקורת וללעג מפי תיאולוגים נוצריים.‏

מדוע כך הדבר?‏ האם ישוע עצמו לא אמר במרקוס י׳:‏45‏:‏ ”‏בן־האדם לא בא כדי שישרתוהו אלא כדי לשרת ולתת את נפשו כופר בעד רבים”‏?‏

יש הטוענים שישוע מעולם לא אמר מלים אלה,‏ אלא שאחרי מותו המציאו אותן חסידי השליח פאולוס.‏ אחרים גורסים שהמלה ”‏כופר”‏ כאן אינה אלא ביטוי סמלי או שמקור אותו עיקר־אמונה הוא במיתולוגיה היוונית!‏ עקב כך,‏ האמונה בקרבן־הכופר למעשה נעלמה מתורותיהן של הכנסיות.‏

אך,‏ אתה עשוי לתהות,‏ כיצד הבינו המשיחיים הקדומים את משמעות מותו של ישוע?‏ פאולוס ציין בקורינתים ב׳.‏ ה׳:‏14,‏ 15‏:‏ ”‏שכן אהבת המשיח דוחקת בנו,‏ בהכירנו שאחד מת בעד הכל‏.‏ .‏.‏.‏ כדי שאלה החיים לא יחיו עוד למען עצמם,‏ אלא למען זה אשר

מת וקם בעדם”‏.‏ כיצד ניסח פאולוס בצורה יפה אך פשוטה עיקר־אמונה זה — נקי לחלוטין מכל השינויים המסובכים שעברו עליו מאוחר יותר בידי התיאולוגים הכנסייתיים.‏

הייתכן שפאולוס המציא עיקר־אמונה זה?‏ כלל וכלל לא,‏ כשם שהוא הסביר בקורינתים א׳.‏ ט״ו:‏3‏:‏ ”‏מסרתי לכם בראש ובראשונה מה שגם קיבלתי,‏ שהמשיח מת בעד חטאינו,‏ לפי הכתובים”‏.‏ ברור,‏ אם כן,‏ שזמן רב בטרם כתב פאולוס את איגרותיו,‏ הבינו המשיחיים כבר שמותו של ישוע היה מות קרבן,‏ מחיר יקר ששולם ככופר־נפש,‏ כדי לפדות את בני־האדם משביָים לחטא.‏ בנוסף לכך,‏ כשם שפאולוס ציין,‏ הם הבינו שמותו של ישוע מילא את ”‏הכתובים”‏,‏ כלומר,‏ נבואות מקראיות,‏ כמו אלה שבתהלים מיזמור כ״ב וישעיהו פרק נ״ג‏.‏

שאלות שנותרו ללא מענה

אם ברצונך לחקור בעצמך את העובדות לאשורן,‏ תמצא שתורות מנוגדות חדרו למשיחיות זמן קצר אחרי תקופת השליחים.‏ (‏מעשי־השליחים כ׳:‏29,‏ 30;‏ טימותיוס ב׳.‏ ד׳:‏3,‏ 4‏)‏ בכל זאת,‏ האמונה בקרבן־הכופר של המשיח נמשכה,‏ כשם שמעידים על כך כתביהם הקדומים של אבות הכנסיות.‏ אולם,‏ מאוחר יותר החלו כמה תיאולוגים להתעמק בעיקר־האמונה של קרבן־הכופר ועוררו מספר שאלות,‏ כגון:‏ למי שוּלם הכופר?‏ ולשם מה היה נחוץ תשלום זה?‏

במאה הרביעית לספירה,‏ גרגורי מהעיר נִיסָה ואחרים,‏ הביעו את הדיעה שקרבן־הכופר שוּלם לשטן!‏ לשטן,‏ הם טענו,‏ היתה חזקה על בני־האדם,‏ ולכן כופר־הנפש שולם כדי לשחרר את האנושות מידיו.‏ אולם,‏ אחד מבני־דורו,‏ גרגורי מנַזיאַנזוּס,‏ הבחין בפגם שבתיאוריה זו.‏ תפיסה זו רמזה על כך שאלהים נכנע לשטן — מסקנה אווילית!‏ בכל זאת,‏ הרעיון של מסירת קרבן־כופר לידי השטן המשיך להיות נפוץ במשך מאות שנים.‏

האם יתכן הדבר שהכופר שוּלם לאלהים עצמו?‏ גרגורי מנזיאנזוס ראה קשיים גם ברעיון זה.‏ מאחר ש’‏לא נחטפנו על־ידי [‏אלהים]‏,‏’‏ מדוע היה צורך שהכופר ישולם לו?‏ בנוסף לכך,‏ ’‏האם יכול היה האב לחפוץ במות בנו’‏ בתבעו קרבן־כופר?‏ הן היוו קושיות שעוררו ספקות באשר לאמיתות האמונה בקרבן־הכופר.‏

גוויעת האמונה בקרבן־כופר

מחקרך בנושא זה עשוי להחזירך לראשית המאה ה־12.‏ אותה עת,‏ ניסה אַנסֵלִם,‏ הארכיבישוף האנגליקני של קַנטרבֶרי,‏ להשיב על השאלות האלה בספרו Cur Deus Homo (‏מדוע אלהים הפך לאדם)‏.‏ הספר טען שמות המשיח שימש אמצעי לסיפוק דרישות הצדק האלוהי,‏ אך לא בתור כופר־נפש.‏ אנסלם סבר שמחילת חטאים באמצעות קרבן־כופר,‏ מבלי לספק את דרישות הצדק האלוהי,‏ לא היתה מתקנת את אותם החטאים.‏ ”‏אך אלהים אינו יכול להרשות בממלכתו את קיומו של משהו מעוות”‏,‏ אמר אנסלם.‏ כיצד,‏ אם כן,‏ תיקן אלהים את המעוות?‏

בתואם עם טיעונו ש’‏חטאים פוגעים בכבוד אלהים,‏’‏ אמר אנסלם שלא יהיה די ב”‏החזרת מה שאבד”‏ כתוצאה מחטאו של אדם.‏ מאחר ששם אלהים הוכפש,‏ לא היה די בקרבן־כופר — אפילו קרבנו של אדם מושלם.‏ ”‏בהתחשב בחומרת הפגיעה”‏,‏ הסביר איש־כמורה זה,‏ ”‏נדרשה החזרת יותר ממה שנלקח”‏.‏ (‏ההדגשות שלנו.‏)‏ אנסלם טען שהיה צורך במוות של אחד אשר היה ”‏הן אלהים והן אדם”‏!‏

תהא אשר תהא תגובתך לטיעוניו של אנסלם,‏ הם שיכנעו את בני־דורו,‏ והמשיכו להשפיע על אנשים עד ימינו.‏ למעשה,‏ העניק אנסלם בבת אחת מישנה־כוח לאמונה בשילוש שהיווה מכת־מוות לאמונה בקרבן־הכופר,‏ לפחות בכנסיות הנצרות!‏ התיאולוגים החלו להבליט את המושג ”‏סיפוק דרישות הצדק האלוהי”‏,‏ בעוד שהמונח ”‏קרבן־כופר”‏ נעלם אט־אט מדיוניהם.‏ בכל זאת,‏ התיאוריות של אנסלם התבססו לא על המקרא אלא על ’‏היגיון’‏ מוטעה.‏ אך,‏ עם הזמן,‏ חוקרים כגון תומאס אקווינס התחילו בהדרגה להמעיט את השפעת התיאוריה של אנסלם שדגל ב”‏סיפוק דרישות הצדק האלוהי”‏,‏ בעזרת ’‏היגיון’‏ מתוחכם משלהם.‏ העלאת השערות חדשות נעשתה נפוצה ביותר.‏ תיאוריות בנושא הגאולה התרבו,‏ והוויכוחים הלכו והתרחקו מהמקרא והתעמקו בחכמה אנושית,‏ פילוסופיה ומיסטיקה.‏

הרפורמציה והאמונה בקרבן־כופר

אך,‏ הבה נתקדם מעט בתולדות הנצרות.‏ כאשר פרצה הסערה של הרפורמציה הפרוטסטנטית,‏ במאה ה־16,‏ נולדה קבוצה מהפכנית שנקראה ”‏סוסִניינים”‏.‏a הם כפרו באמונה שמותו של ישוע ”‏היווה אמצעי לישועת האדם”‏,‏ בקראם לאמונה זו ”‏כוזבת,‏ מוטעית,‏ מזיקה ביותר.‏.‏.‏,‏ שהן ההיגיון הבריא והן הכתובים שוללים אותה”‏.‏ (‏The Racovian Catechisme)‏ (‏הקטכיזם הרָקוֹבי)‏ מאחר שאלהים מרבה לסלוח,‏ לא התעורר כל צורך ’‏לספק את דרישות הצדק’‏.‏ מותו של המשיח,‏ לטענתם,‏ היווה קרבן־כופר בכך שהניע את האנשים לחקות את דוגמתו המושלמת.‏

עקב זרם של רעיונות כופרים אלה ואחרים,‏ יצאה הכנסיה הרומית־קתולית במתקפת־נגד,‏ בכנסה את ועידת טרֶנט (‏שנערכה משנת 1545 ועד שנת 1563 לספירה)‏.‏ אך,‏ למרות נקיטת עמדות מוגדרות באשר לעיקרי־אמונה רבים,‏ עמדת הוועידה בנושא הישועה באמצעות קרבן־הכופר היתה מעורפלת ובלתי מחייבת.‏ היא דיברה על ’‏ערכה של האמונה בישוע המשיח’‏,‏ והשתמשה במלים ”‏סיפוק דרישות הצדק”‏,‏ אך נמנעה לחלוטין מהמונח ”‏קרבן־כופר”‏.‏ כתוצאה מכך,‏ הכנסיה לא התחייבה כלל לעמדה חד־משמעית מקראית כלשהי.‏ היא השאירה את השער פתוח להעלאת השערות אחרות בנדון.‏

מדוע נכשלו מנהיגי־דת

מאז ועידת טרנט,‏ פיתחו התיאולוגים — רומים־קתולים ופרוטסטנטים כאחד — אינספור תיאוריות בנושא הגאולה.‏ (‏ראה טבלה שבעמוד 6.‏)‏ אך,‏ עד היום לא נראתה באופק כל תמימות־דעים באשר למשמעות מותו של המשיח.‏ התיאולוגים מאוחדים רק בסלידתם מהמונח המקראי ”‏כופר”‏,‏ בבחרם להתעלם ממנו,‏ להוריד מערך חשיבותו,‏ או לפרש אותו בדרכים אחרות.‏ הם מגדירים את משמעות מותו של המשיח בלשון טכנית,‏ ב’‏היגיון’‏ מסובך ומטעה,‏ ובמונחים יומרניים,‏ כגון:‏ ”‏השפעה מוסרית”‏ ו”‏סיפוק גשמי וייצוּגי של דרישות הצדק”‏.‏ במקום לפתח אמונה בתועלת של מות המשיח,‏ הפכה כמורת הנצרות את עמוד־ההוקעה שלו לאבן־נגף מבלבלת.‏

מהי הסיבה העיקרית למחדל רציני זה?‏ תיאולוג קתולי בשם בוניפס א.‏ ווילֶמס ייחס זאת לעובדה שהתיאולוגים ”‏רוכשים את השכלתם בבידוד מוחלט”‏ — מרוחקים מצרכיהם האמיתיים של האנשים־מן־השורה.‏b האין אתה נוטה להסכים עם מסקנה זו?‏ אולם,‏ ירמיהו ח׳:‏9 מרחיק לכת בהצביעו על השורש האמיתי של הבעיה:‏ ”‏הנה,‏ בדבר יהוה מאסו,‏ וחכמת מה להם?‏”‏

יש להודות בכך שהאמונה בקרבן־הכופר אכן עשויה לעורר מספר שאלות קשות.‏ (‏פטרוס ב׳.‏ ג׳:‏16‏)‏ אולם,‏ במקום לחפש את התשובות בכתבי־הקודש,‏ השתמשו התיאולוגים ב’‏חכמה’‏ וב’‏היגיון’‏ אנושיים.‏ (‏קורינתים א׳.‏ א׳:‏19,‏ 20;‏ ב׳:‏13‏)‏ הם העזו לדחות את הקטעים שבכתבי־הקודש שלא תאמו את מסקנותיהם — או את תיאוריותיהם.‏ (‏טימותיוס ב׳.‏ ג׳:‏16‏)‏ הם קידמו תורות בלתי־מקראיות,‏ כמו האמונה בשילוש.‏ (‏יוחנן י״ד:‏28‏)‏ ומחדלם הגדול ביותר נעוץ בכך שייחסו חשיבות עליונה לישועת האדם,‏ והתעלמו מנושאים חשובים ממנו הקשורים בשמו ומלכותו של אלהים.‏ — מתי ו׳:‏9,‏ 10‏.‏

מליץ־יושר לקרבן־הכופר

עתה,‏ קדם נא את מחקרך לשלהי המאה ה־19.‏ איש ירא־אלהים,‏ בשם צ׳ארלס טייז ראסל,‏ נפרד מהתיאולוגיה הממסדית והחל להוציא לאור כתב־עת זה — המצפה.‏ ”‏מהוצאתו הראשונה”‏,‏ נזכר ראסל,‏ ”‏הוא שימש כמליץ־יושר מיוחד לקרבן־הכופר”‏.‏

כתב־עת המצפה ממשיך לשרת מטרה זו עד עצם היום הזה.‏ מזה למעלה ממאה שנה,‏ מביא הוא סיבות מקראיות לאמונה בקרבן־הכופר,‏ ומספק תשובות הגיוניות ומקראיות כדי להפריך את טענותיהם של מותחי הביקורת.‏ אנו מזמינים אותך לבחון בצורה מעמיקה את מה שהמקרא אומר בנוגע למותו של ישוע ומשמעותו.‏

‏(‏מקור המאמרים:‏ 1991/‏2/‏15)‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תיבה בעמוד 6]‏

מידגם של תיאוריות בנושא הישועה

◻ תיאוריית המימשל:‏ התיאולוג ההולנדי,‏ הוּגוּ גרוטיאוּס,‏ פיתח אותה במאה ה־17 כדי לסתור את התיאוריות של הסוסִניינים.‏ גרוטיאוס ראה את מות ישוע כ”‏סוג של דיון משפטי בו משמש אלהים בתפקיד המושל או הרֶקטוֹר,‏ והאדם בתפקיד העבריין”‏.‏ — Hastings’ Encyclopœdia of Religion and Ethics (‏האנציקלופדיה לדת ולאתיקה בעריכת הֵסטינגס)‏

◻ התיאוריה של הכפרה החיונית:‏ דיעה זו הוצעה בשנת 1946 על־ידי התיאולוג הפרוטסטנטי,‏ קלרֶנס ה.‏ הֻוויט.‏ הוא ראה את פעילותו של המשיח,‏ לא כריצוי עונש חוקי,‏ אלא כמעשה ’‏המשחרר אותנו משליטתו של חוק החטא והמוות והמעודד בנו חזרה בתשובה וחרטה שמתוך יראה,‏ המביאות אותנו למצב בו אנו ראויים לסליחה לפני אלהים’‏.‏

◻ גאולה דרך חברוּת משיחית:‏ התיאולוג הרומי־קתולי,‏ בוניפס א.‏ ווילֶמס (‏1970)‏,‏ הישווה בין ”‏גאולה”‏ לבין ”‏התרחקותו של כל אחד מה’‏אני’‏ שלו ופתיחת לבבנו איש לרעהו”‏.‏ הוא הוסיף:‏ ”‏התפיסה הנוצרית של סבל למען הזולת או כממלא מקומו,‏ הוא שהפרט מכיר בכך שהוא מזדהה עם הגזע האנושי כולו,‏ הסובל מתוצאות החטא.‏ .‏.‏.‏ בהתאם לכך,‏ הכנסיה הינה אגודה של כל אלה המוכנים לחיות את חייהם בשירות מיוחד למען הזולת”‏.‏

◻ תיאוריית ה”‏שעיר לעזאזל”‏:‏ התיאולוג הקתולי,‏ ריימונד שוואגר,‏ העלה דיעה זו בשנת 1978.‏ הוא דחה את הרעיון שאלהים תובע ”‏עין תחת עין”‏.‏ הוא התייחס לקרבנו של המשיח כאמצעי הזדככות או היטהרות,‏ המאפשר לחברה האנושית לפרוק — ובכך להיפטר — מנטיותיה האלימות הטבועות בה מלידה.‏

◻ הגאולה הסוציו־פוליטית:‏ התיאולוג הבפטיסטי,‏ טורוולד לורנזן,‏ כתב ב־1985:‏ ”‏אלהים אינו פועל רק למען מחילה דתית לחוטאים,‏ אלא גם לקראת שיחרור פוליטי לעניים ולנדכאים.‏ .‏.‏.‏ לכן,‏ מותו של ישוע חושף בפנינו אֵל המעוניין בריפוי התחלואים בכל תחומי חיי האנושות”‏.‏