האם אכן משתפרים פני־העניינים?‏

‏”‏חומת ברלין תיעשה אולי נקבובית יותר עם התחזקות הקשרים בין המזרח למערב.‏ אך,‏ יחלפו שנים,‏ ואפילו דורות,‏ בטרם תפורק.‏ שתי הגרמניות לעולם לא תשובנה להיות אחת”‏.‏ כך נאמר בכתב־עת אמריקני ידוע ומכובד,‏ במרס 1989.‏

כעבור פחות מ־250 ימים — לא שנים,‏ שלא לדבר על דורות — החלה החומה להתמוטט.‏ לא עברו מספר שבועות,‏ ואת שולחנות־הכתיבה ברחבי העולם כולו קישטו אלפים מחלקיה,‏ שהפכו למזכרות.‏

מסך־ברזל חלוד ביותר נפתח לבסוף,‏ כשזה מעורר תקוות שהנה אנו עומדים סוף־סוף על סף שלום וביטחון עולמיים.‏ אפילו מלחמת־המיפרץ במזרח־התיכון לא עימעמה את התקווה שהיריבוּת ארוכת־השנים בין המזרח למערב תחלוף,‏ וסדר עולמי חדש יתפוש בקרוב את מקומה.‏

הוספת מימד חדש

מאז מלחמת־העולם השנייה,‏ ניתן להבחין בתנועה השואפת לאיחוד אירופה.‏ ב־1951,‏ יסדו עמים מערב־אירופים את הקהיליה האירופית לפחם ופלדה.‏ בעיקבות זה נוסד ב־1957 השוק האירופי המשותף.‏ ב־1987 הציבו לעצמן למטרה 12 החברות של קהיליה בינלאומית זו (‏המונה עתה 342 מיליון)‏,‏ להגיע לאיחוד כלכלי מוחלט עד 1992.‏ אפילו אחדות פוליטית מלאה נראית עתה כאפשרות בת־‏תוקף.‏ איזה שינוי מרענן מהווה הדבר,‏ בהשוואה להיסטוריה העקובה־מדם באירופה של האתמול!‏

אך,‏ לנוכח המהומות הפוליטיות האחרונות,‏ מקבלת שנת 1992 משמעות רבה אפילו עוד יותר.‏ מתרבות והולכות ההשערות,‏ שארצות אירופה הקומוניסטיות לשעבר,‏ תיכללנה בסופו־של־דבר גם הן באירופה מאוחדת.‏

גם במזרח התיכון

כעבור זמן קצר,‏ הופיעו ניצני שלום וביטחון בזירה אחרת בה שררו מתח,‏ עוינות ומלחמות חמות במשך שנים,‏ הלא הוא המזרח התיכון.‏ גם אם מכשולים רבים עדיין ניצבים בדרך,‏ עצם העובדה שנציגי מדינות אויבות יושבים עתה סביב שולחן אחד,‏ יש בה כדי לעורר תקוות שביום מן הימים יושג השלום הנכסף,‏ ומדינות האיזור תפתחנה את גבולותיהן ותשתפנה פעולה בניצול המשאבים המקומיים לטובת תושביהן.‏ שוב מבצבצת התקווה לשלום וביטחון.‏

תמיכה אלוהית?‏

בזירה האירופית הירשו מספר קבוצות נוצריות,‏ המתכחשות לעקרון הנייטרליות המשיחית,‏ לדיכוי הממושך של הדת במזרח אירופה לדחוף אותן למעורבות פוליטית פעילה.‏ בהעירו על כך,‏ ציין היומון הגרמני פראנקפורטר אלגמיינה צייטונג‏,‏ שאין לערער על ”‏תרומתם של נוצרים לגרימת השינויים במזרח,‏”‏ והוסיף ש”‏אין כלל לזלזל בחלק שנטלו הם בזה”‏.‏ עוד ציין:‏ ”‏בפולין,‏ למשל,‏ הפכה הדת לבת־בריתו של העם,‏ והכנסיה הפכה למתנגדת עיקשת של המפלגה השלטת;‏ ברפובליקה המזרח־גרמנית סיפקה הכנסיה חינם־אין־כסף מקומות התכנסות למתנגדי המישטר,‏ והירשתה להם להשתמש במבנים של הכנסיה למטרות אירגוניות;‏ בצ׳כוסלובקיה,‏ נפגשו נוצרים ודמוקרטים בין כותלי הכלא,‏ החלו להעריך זה את זה ולבסוף הגיעו לידי איחוד־כוחות”‏.‏ אפילו ברומניה,‏ שם ”‏הוכחו הכנסיות כאריסים נאמנים לשלטון צ׳אוצ׳סקו”‏,‏ היה זה האיום לאסור את הכומר לאסלו טוקש,‏ שהצית את אש המהפכה.‏

גם הוותיקן לא ישב בחיבוק־ידיים.‏ למשל,‏ בביקורו בצ׳כוסלובקיה באפריל 1990,‏ הביע האפיפיור את התקווה שביקורו יפתח דלתות חדשות בין המזרח להין המערב.‏ הוא הודיע על הקמת ועידת בישופים אירופאים שמטרתה לתכנן מימוש חזונו ש”‏תאוחד אירופה כולה על יסוד שורשיה הנוצריים”‏.‏

בדומה למה שאירע באירופה,‏ גם בשיחות השלום במזרח התיכון,‏ היו אלה המנהיגים הפוליטיים שיזמו את הדיונים,‏ אך גם נציגים מתונים של מפלגות דתיות באיזור — ביהדות,‏ בנצרות ובאיסלם — הביעו את תמיכתם ובירכו על תכניות השלום.‏

האם ניצנים אלה לכינון שלום,‏ הן באירופה והן במזרח התיכון,‏ מהווים התחלה של תהליך נרחב יותר שיביא לבסוף לעולם מאוחד?‏ האם רומזת מעורבותם של נציגי הדתות על קשר כלשהו עם הבטחות המקרא לשלום־אמת?‏ עקב נתינת מנהיגי־הדת במזרח ובמערב יד למאמצים הפוליטיים השונים להשגת שלום וביטחון,‏ האם ניתן לצפות שתקווה זו תתגשם בקרוב?‏ הבה נראה.‏