מדוע גילה אלהים סבלנות כה רבה?‏

הבט בפניו העצובות של הילד הרעב ללחם.‏ הסתכל בגופו — שלד עצמות ובטן נפוחה.‏ חשוב על צורכו הנואש במזון,‏ ושים לב לקערה הריקה בה הוא אוחז.‏ יתכן שאמו מביטה בו מבעד לעיניים שקועות ופנים המשקפות תמונה קודרת של חוסר־אונים.‏ אזי,‏ נסה להתגבר על תחושת הצער שלך — וכן,‏ האבק בדמעותיך.‏

תמונה זו חוזרת על עצמה מיליוני פעמים באיזור מוכה־הרעב,‏ הנקרא סוהיליה,‏ ששטחו ששה מיליון ק״מ מרובעים.‏ רצועה זו משתרעת על־פני 800,‏4 ק״מ לרוחב יבשת אפריקה,‏ דרומית למדבר הסהרה,‏ מסנגל שבחוף האטלנטי ועד לאתיופיה שבחופי ים־סוף.‏ כמובן,‏ הרעב אף רודף המונים בארצות אחרות.‏ האירגון העולמי לבריאות מדווח על סך של 1.‏1 מיליארד בני־אדם ברחבי העולם החולים אנוּשות או הסובלים מתת־תזונה.‏

הרעב הוא,‏ כמובן,‏ רק היבט אחד מסיבלות האנושוּת.‏ האדם מזהם את כדור־הארץ,‏ וכולנו מושפעים מכך.‏ מערכות פוליטיות נותנות יד במלחמות ובמעשי־עוול הזורעים מצוקה ומוות לרבים.‏ השאלה שעל הפרק היא:‏ מדוע מרשה אלהים דברים שכאלה?‏ האם הוא מעוניין במה שקורה לנו?‏

אלהים אכן מעוניין!‏

הבורא האוהב אכן מעוניין בנו.‏ הוכחות לכך קיימות למכביר,‏ וכמו־כן ליכולתו לכוון עניינים לטובתנו ולהעניק הרמוניה לכל בריאתו.‏ כולו.‏ למשל,‏ הבט בתמונה המתארת דבורה המבקרת פרח בעץ־פרי.‏ הדבורה זקוקה לפרח המספק לה צוף למזון.‏ כמו־כן,‏ העץ זקוק לאבקה שנושא אליו גוף הדבורה מעץ מאותו סוג.‏ בדרך זו,‏ מתבצעת האבקת הפרח אשר יכול אחר־כך להניב את פריו.‏ לא כל ההאבקה של עצי־הפרי נעשית בדרך זו,‏ אך במקרה זה יצר אלהים שיתוף־פעולה בלתי־רגיל.‏ טוּבו של אלהים מתבטא בפירות הטעימים אותם נוכל לאכול,‏ להנאתנו ולתועלתנו.‏

הדבורה שייכת למושבה מאורגנת־להפליא המורכת מלמעלה מ־000,‏30 דבורים.‏ יש המגינות על הכוורת,‏ בעוד אחרות מנקות או מאווררות אותה.‏ אחרות מאחסנות את הצוּף והאבקה,‏ מאכילות את הזחלים,‏ או יוצאות לחפש אחר מקורות צוף חדשים.‏ אלהים עצמו תיכנן את הדברים כך שנוכל להפיק תועלת מעמלן של אותן דבורים חרוצות המייצרות דבש מתוק ומזין,‏ שכה ערב לחיך.‏

הנס שבשיתוף־הפעולה הקיים בין הדבורים לבין הצמחים,‏ ובין החרקים עצמם,‏ מהווה הוכחה אחת מבין רבות לכך שהבורא אכן יכול לגרום שיצורים חיים ישתפו פעולה ביניהם.‏ ככתוב,‏ ”‏שהרי אלהים אינו אלהי מהומה אלא אלהי השלום”‏.‏ (‏קורינתים א׳.‏ י״ד:‏33‏)‏ אם כן,‏ מדוע הירשה אלהים לבני־אדם להתקיים בחוסר הרמוניה כה נורא,‏ שתוצאתו אומללוּת מחפירה לאנשים כה רבים?‏ אם אלהים אכן מעוניין בנו,‏ מדוע הוא חיכה זמן כה רב בטרם יתקן מצב מעוות זה?‏ מדוע גילה אלהים סבלנות כה רבה?‏

דבר־אלהים,‏ המקרא,‏ עונה על שאלות אלה.‏ ספר מיוחד־במינו זה,‏ מבהיר לנו שיהוה התאפק מתוך סיבה מוצדקת.‏ מהי,‏ בעצם,‏ אותה סיבה?‏ עד מתי ימשיך הוא לגלות סבלנות?‏