מדוע שרויים רבים בייאוש?
הציפיות לחיים טובים יותר סוף־סוף על סף מימוש! רבים מתושבי גרמניה המזרחית דאז האמינו בזאת כאשר חומת־ברלין הופלה בנובמבר 1989. ברם, כעבור כשנה החלו להתלונן ש”התחוור להם שקשה יותר להתמודד עם העולם הקשוח של הקאפיטליזם הדמוקרטי מאשר עם החיים שהיו להם בחסות חומת־ברלין”. ומה היתה התוצאה? אכזבה וייאוש הולך וגובר.
אלימות בין כותלי הבית ובחוצות עשויה לאלץ את הפרט לנטוש את ביתו בחיפוש אחר ביטחון, אך מעטים מוצאים את מבוקשם. אחדים אף עלולים למצוא עצמם בין מחוסרי־הבית הישנים ברחובות העיר. בארצות אחדות רבים מאלה נעשים קרבנות למדיניות של סחבת מצד הרשויות. ידם אינה משגת לקנות או לשכור בית מפני שהם מחוסרי עבודה, ותעסוקה אינם יכולים למצוא משום שאין להם כתובת מגורים. מוסדות סעד ממשלתיים מנסים לעזור, אולם פתרון הבעיות דורש זמן ממושך. במצבים כגון אלה, אין פלא, איפוא, שהתיסכול והייאוש משתלטים.
חוסר תקווה מניע נשים רבות לנקוט צעדים נואשים ביותר. בדו״ח בנושא Women and Crime in the 1990s (נשים ואלימות בשנות ה־1990), הסבירה המרצה למשפטים ד״ר סוזן אדוורדס: ”מעורבותן של נשים צעירות יותר [בזנות] אינה נובעת מחוסר מישמעת־עצמית או מרקע משפחתי, אלא כתוצאה ישירה ממצוקתן הכלכלית”. בדומה לכך, בחורים צעירים העוזבים את ביתם כדי לחפש עבודה, מעלים, לעתים קרובות, חרס בידם. אחדים, מתוך מפח־נפש, מסיימים את חיפושיהם בעיסוק כ’נערי ליווי’, במכירת גופם להומוסקסואלים תמורת מזון וקורת־גג, והופכים לכלֵי־שרת בידיהם של אירגוני פשע מושחתים.
מציאות פוליטית קשה, אלימות, מצוקה כלכלית — כולם עלולים לעורר מידה של ייאוש. אפילו אנשים בעלי־מקצוע אינם מחוסנים מפניו, במאבקם לשמור על רמת חייהם בעודם מתמודדים עם בעיות כספיות רציניות. והתוצאה? כשם שכתב המלך שלמה החכם: ”העושק יהולל [ישגע] חכם”. (קהלת ז׳:7) אכן, הייאוש מוביל רבים לבחור בדרך המוצא הקיצונית ביותר — התאבדות.
דרך־המוצא הקיצונית ביותר
מקרי ההתאבדות הרבים בקרב בני־הנוער מראים שאפילו הם נפגעים ממכת הייאוש. בעל־טור בעיתון בריטי שאל: ”מה הדבר הגורם בימינו לייאוש כה רב בקרב הנוער?” במחקר שנערך בקרב ילדים בני 8 עד 16 המאושפזים בבתי־חולים עקב ניסיון להרעיל את עצמם, דיווח ד״ר אריק טיילור מהמכון לפסיכיאטריה בלונדון: ”נתון בולט אחד הוא, מספרם הרב של הילדים המאוכזבים עמוקות והחסרים כל תקווה באשר למצב הקיים”. בריטניה מסרה על מספר שנתי משוער של 000,100 מקרים לא־קטלניים אך מכוונים של בליעת רעל, המהווים בעצם קריאות נואשות לעזרה.
אחת מקרנות הצדקה הבריטיות פתחה במיבצע להטיית אוזן קשבת למיואשים. בדרך זו הציעו יועצים ”תחליפים למוות”. אולם, הם מודים שאינם מסוגלים לפתור את הבעיות הגורמות לאנשים לאבד כל תקווה.
שיעור מקרי ההתאבדות משקף את ”רמת הניכור וחוסר הליכוד החברתי בשכבות החברתיות”, ציין העיתון סנדיי קורספונדנט. מדוע כה גבוה שיעור ההתאבדויות כיום? העיתון מנה מספר גורמים: ”מחסור בדיור, הסלמה בשתיית אלכוהול מופרזת, איומה של מגיפת האיידס, וסגירת בתי־חולים לחולי־נפש”. סיבות אלה דוחפות את האנשים אל תוך ייאוש כה עמוק עד כי בעיניהם הפתרון היחיד לבעיותיהם הינו לשים קץ לחייהם.
האם קיימת תקווה כלשהי שיש בה כדי להפיג את הייאוש? אכן כן! ”התעודדו והרימו ראשיכם”, קרא ישוע בנימה חיובית ביותר! (לוקס כ״א:28) למה התכוון? איזו תקווה הציב לנגד עינינו?