העיכוב היה קטלני!
שלוש משפחות, שיבעה מבוגרים ושישה ילדים, נמלטו נואשות על נפשם. ככל הנראה, הצטופפו הם יחדיו במקום מחסה, ביתו של אלמוני, בתקווה להינצל ממטר האבנים הנורא. אך, עם שוך מטר האבנים — אימה חדשה פקדה אותם — ענן שחור של אפר מחניק. עתה לא נותרה עוד ברירה אלא לרוץ.
בראש הוביל גבר, ככל הנראה המשרת, אשר רץ ושק צידה מוטל על כתפו. בעקבותיו רצו שני ילדים, אוחזים יד ביד, אחד כבן ארבע והשני בן חמש. אחריהם כל השאר — אחוזי־בהלה, נאבקים, מועדים, מבקשים נואשות למצוא מיפלט. הם ניסו לנשום, אך במקום אוויר, שאפו אפר לח. בזה אחר זה, נפלו כל ה־13, ושכבו חסרי תנועה עד שלבסוף נקברו תחת מפולות האפר. שרידיהם מעוררי הרחמים נותרו קבורים ונסתרים, עד אשר נחשפו כ־000,2 שנה לאחר מכן על־ידי ארכיאולוגים, ששיחזרו את הפרטים העגומים של רגעי חייהם האחרונים.
שלושה־עשר קרבנות אלה היוו רק קומץ מבין כ־000,16 הניספים בְּפּוֹמְפֵּיי הקדומה שבאיטליה, ב־24 באוגוסט, שנת 79 לספירה. רבים הצליחו להינצל בהימלטם מן העיר מיד עם התפרצותו הראשונה של הר־הגעש וֵזוּב. אולם, אלה שהתעכבו — ברובם אנשים אמידים שלא רצו לנטוש את בתיהם ואת רכושם — נקברו תחת שישה מטר של אפר וסלעים.
מה שאירע בפומפיי לפני כ־000,2 שנה, הינו אמנם היסטוריה קדומה. אך, מבחינות רבות הדבר מקביל למצב שבפניו ניצב היום הגזע האנושי כולו. אות כלל־עולמי, חמור יותר מהתפרצויותיו של הר־הגעש וזוב, מתריע מפני ההשמדה הממשמשת ובאה של סדר־דברים זה. כדי להינצל, עלינו לפעול ללא־דיחוי. עיכוב יוכח כקטלני. מהו אות זה? כיצד נוכל להיענות לו בתבונה? בשאלות אלה ידון המאמר הבא.
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 2]
עמוד השער: Cover Photo by National Park Service
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 3]
Soprintendenza Archeologica di Pompei