שאלות של קוראים
כאשר חיילי שאול אכלו בשר על דמו, מדוע לא הוצאו להורג, בתואם עם העונש שגזר אלהים בתורה?
אנשים אלה אכן הפרו את חוק אלהים בנוגע לדם, אולם ככל הנראה זכו לחסד משום שהיה להם כבוד כלפי הדם, אף־על־פי שהיה עליהם לשקוד יותר בגילוי כבוד זה.
שקול את המצב. בני־ישראל בהנהגתם של המלך שאול ובנו יהונתן נלחמו עם הפלישתים. בשלב מסוים, כאשר ”איש ישראל נִגַּשׂ [נלחץ]” בשדה־המערכה, נחפז שאול להישבע, שאנשיו לא יאכלו עד אשר יובס האויב (שמואל א׳. י״ד:24). זמן קצר לאחר מכן, שבועתו יצרה בעיה.
בקרב הקשה, ידם של אנשיו היתה על העליונה, אולם המאמצים העזים נתנו בהם את אותותיהם. הם היו רעבים מאוד ותשושים. מה עשו במצב קיצוני זה? ”ויעש העם אל השלל ויקחו צאן ובקר ובני בקר וישחטו ארצה, ויאכל העם על הדם” (שמואל א׳. י״ד:32).
היתה זו הפרה של חוק אלהים בנוגע לדם, כשם שחלק מאנשי שאול אמרו לו: ”הנה העם חוטאים ליהוה לאכול על הדם” (שמואל א׳. י״ד:33). אכן, לפי התורה כאשר שוחטים בעלי־חיים, יש לשפוך את הדם בטרם ייאכל הבשר. אלהים לא דרש שימוש באמצעים קיצוניים כדי לשפוך את הדם. על־ידי נקיטת צעדים סבירים לשפיכת הדם, יכולים היו עובדיו לגלות כבוד למה שסימל הדם (דברים י״ב:15, 16, 21–25). ניתן היה להשתמש בדם בעלי־החיים כקורבן על המזבח, אולם אכילתו נאסרה. העונש על הפרה מכוונת של חוק זה היה מוות, משום שנאמר למשרתי אלהים: ”דם כל בשר לא תאכלו, כי נפש כל בשר דמו הוא. כל אוכליו ייכרת” (ויקרא י״ז:10–14).
האם חיילי המלך שאול עברו בזדון על חוק אלהים? האם גילו הם התעלמות מוחלטת מן החוק האלוהי באשר לדם? (השווה במדבר ט״ו: 30.)
אל לנו להסיק זאת. הכתוב אומר ”וישחטו ארצה ויאכל העם על הדם”. אם כן, אפשר שהיה ניסיון כלשהו מצדם לשפוך את הדם (דברים ט״ו:23). אך, בהיותם עייפים ורעבים מאוד, לא תלו הם את בעלי־החיים השחוטים על־מנת שיישפך דמם ולא חיכו שיחלוף הזמן הדרוש לשם כך. הם שחטו את הצאן והבקר ”ארצה”, דבר שיכול היה לעכב את ניקוז הדם. ובמהירות, חתכו הם נתחי בשר מבהמות שחוטות, שייתכן שהיו עדיין מוטלות בדמן. לפיכך, גם אם היה בכוונתם לציית לחוק אלהים, לא מילאו הם אחר הוראותיו כראוי, וגם לא במידה מספקת.
כתוצאה מכך, ”ויאכל העם על הדם”, דבר שהיה בגדר חטא. שאול הכיר בכך, וציווה שיגוללו אליו אבן גדולה. הוא פקד על החיילים: ”הגישו אלי איש שורו ואיש שְׂיֵהוּ ושחטתם בזה ואכלתם, ולא תחטאו ליהוה לאכול אל הדם” (שמואל א׳. י״ד:33, 34). החיילים האשמים צייתו, ”ויבן שאול מזבח ליהוה” (שמואל א׳. י״ד:35).
שחיטה של בעלי־החיים על האבן, קרוב לוודאי, שהביאה לידי ניקוז הולם של הדם. בשר בעלי־החיים נאכל הרחק ממקום השחיטה. אפשר ששאול שפך חלק מן הדם על המזבח בבקשו את חסד אלהים עבור החוטאים. יהוה נטה חסד, ככל הנראה משום שידע עד כמה השתדלו החיילים, אף־על־פי שהיו עייפים ורעבים מאוד. אלהים אף התחשב בכך, ששבועת שאול הנמהרת דחקה את חייליו למצב נואש זה.
סיפור זה אכן מלמד, כי מצב חירום אינו מהווה עילה להתעלמות מחוק אלהים. עליו אף לסייע בידינו לראות, כי עלינו להרהר עמוקות בטרם נידור, משום ששבועה פזיזה עלולה לגרום לבעיות הן לנו אישית והן לאחרים (קהלת ה׳:3–5).
(מקור המאמר: 1994/4/15)