מה אירע לסמכות?‏

אנשים חושבים מודעים לצורך בסמכות.‏ ללא מבנה סמכותי כלשהו,‏ תהפוך במהרה החברה האנושית לתוהו ובוהו.‏ בהקשר זה,‏ ספר־לימוד צרפתי קלאסי בנושא החוקה מציין:‏ ”‏בכל קבוצה אנושית האנשים מתחלקים לשתי קטיגוריות:‏ אלה שמצווים ואלה שמצייתים,‏ אלה שנותנים הוראות ואלה שמבצעים,‏ מנהיגים ונתינים,‏ שליטים ונשלטים.‏ .‏.‏.‏ ניתן להבחין בקיומה של סמכות בכל חברה אנושית”‏.‏a

אולם,‏ הגישות כלפי סמכות השתנו מאז מלחמת־העולם השניה ובעיקר משנות ה־60.‏ בהעירה על אותה תקופה,‏ Universalis Encyclopœdia (‏האנציקלופדיה האוניברסלית)‏,‏ הצרפתית מספרת על ”‏משבר הכרה בהיררכיה ובסמכות”‏.‏ משבר זה אינו מפתיע את תלמידי המקרא.‏ השליח פאולוס ניבא:‏ ”‏וזאת דע לך:‏ באחרית הימים יבואו זמנים קשים,‏ כי יהיו האנשים אוהבי עצמם,‏ אוהבי כסף,‏ גאוותנים,‏ שחצנים,‏ מגדפים,‏ ממרים את פי הוריהם,‏ .‏.‏.‏ בלתי מתרצים,‏ הוללים,‏ .‏.‏.‏ אכזרים,‏ .‏.‏.‏ יהירים,‏ אוהבים תענוגות יותר משהם אוהבים את אלהים”‏ (‏טימותיאוס ב׳.‏ ג׳:‏1–4‏)‏.‏

סמכות במשבר

נבואה זו מתארת היטב את ימינו ותקופתנו.‏ הסמכות מעורערת בכל המישורים — משפחה,‏ בית־ספר,‏ אוניברסיטה,‏ גופים עסקיים,‏ השלטון המקומי והלאומי.‏ המהפכה המינית,‏ מוסיקת הראפ הקיצונית,‏ הפגנות סטודנטים,‏ שביתות פראיות,‏ מרי אזרחי ופעולות טרור,‏ כולם סימנים המצביעים על התמוטטות יחס הכבוד כלפי סמכות.‏

בסימפוזיון שנערך בפריס שאורגן על־ידי המכון הצרפתי למדעי המדינה והעיתון הפריסאי לה מונד‏,‏ הצהיר הפרופסור איב מֶני:‏ ”‏סמכות יכולה להתקיים אך ורק אם היא מעוגנת בחוק”‏.‏ אחת הסיבות למשבר הסמכות כיום היא שרבים מפקפקים בחוקיות בעלי השררה.‏ דהיינו,‏ הם מטילים ספק בזכותם להחזיק בעמדה סמכותית כלשהי.‏ משאל אחד גילה שבראשית שנות ה־80,‏ 9 אחוזים מאוכלוסיית ארצות־הברית,‏ 10 אחוזים באוסטרליה,‏ 24 אחוז בבריטניה,‏ 26 בצרפת אחוז ו־41 אחוז מתושבי הודו,‏ סברו שממשלתם אינה חוקית.‏

חיפוש האדם אחר סמכות חוקית

בהתאם למקרא,‏ בתחילה היה האדם כפוף לסמכותו הישירה של אלהים (‏בראשית א׳:‏27,‏ 28;‏ ב׳:‏16,‏ 17‏)‏.‏ אולם,‏ עוד מבראשית,‏ דרשו יצורי אנוש עצמאות מוסרית מבוראם (‏בראשית ג׳:‏1–6‏)‏.‏ בדחותם את התיאוקרטיה,‏ או שלטון־אלהים,‏ היה עליהם למצוא שיטות שלטון אחרות (‏קהלת ח׳:‏9‏)‏.‏ אחדים כפו את סמכותם על אחרים.‏ עבורם,‏ הכוח היה הצדק.‏ די היה בכך שהם היו חזקים מספיק כדי לכפות את רצונם.‏ אולם,‏ רובם חשו שעליהם לעגן בחוק את סמכותם לשלוט.‏

עוד בימי קדם שליטים רבים עשו כן בהכריזם שהם אלים או שכוחם נבע מן האלים.‏ זהו המושג המיתולוגי של ”‏מלוכה מקודשת”‏,‏ שאותה תבעו שליטים קדומים בארם־נהריים והפרעונים במצרים הקדומה.‏

אלכסנדר הגדול,‏ המלכים היוונים שבאו אחריו ורבים מהקיסרים הרומים,‏ התיימרו גם הם להיות אלים ואף דרשו שיסגדו להם.‏ מערכות שלטון תחת שליטים מעין אלה נקראו ”‏פולחן השליט”‏,‏ ומטרתן היתה לחזק את סמכותו של השליט במיזוג עמים כבושים.‏ סירוב לסגוד לשליט היה כמוהו כמעשה בגידה במדינה.‏ בספר The Legacy of Rome (‏מורשת רומא)‏,‏ כתב פרופסור ארנסט ברקר:‏ ”‏האלהת הקיסר [‏הרומי]‏,‏ והאמונים שלהם הוא זוכה בגין אלוהותו,‏ הם ללא ספק היסוד או לכל הפחות הדבק של האימפריה”‏.‏

הדבר היה נכון גם לאחר שהנצרות זכתה להכרה חוקית על־ידי הקיסר קונסטנטין (‏שלט בין השנים 306–337 לספירה)‏,‏ ומאוחר יותר אומצה כדת המדינה של האימפריה הרומית על־ידי תיאודוסיוס הראשון (‏שלט בין השנים 379–395 לספירה)‏.‏ הסגידה לאחדים מהקיסרים הנוצריים נמשכה אף עד המאה החמישית לספירה.‏

‏”‏שני כוחות”‏,‏ ”‏שתי חרבות”‏

ככל שהאפיפיורות צברה עוצמה,‏ החריפו הבעיות בין הכנסיה והמדינה.‏ לכן,‏ בשלהי המאה החמישית לספירה,‏ פירסם האפיפיור גלסיוס הראשון את העיקרון של ”‏שני כוחות”‏:‏ הסמכות הקדושה של האפיפיורים תתקיים לצד כוחם של המלכים — כאשר המלכים כפופים לאפיפיורים.‏ תפיסה זו התפתחה לאחר מכן לעיקר־אמונה של ”‏שתי חרבות”‏:‏ ”‏החרב הרוחנית שהאפיפיורים נטלו לעצמם,‏ מאצילה את סמכות החרב החילונית על השליטים החילוניים,‏ אך בכל אופן,‏ על האחרונים להשתמש בחרב החילונית על־פי הוראות האפיפיורים”‏ (‏האנציקלופדיה בריטניקה החדשה‏)‏.‏ על סמך עיקרון זה,‏ במרוצת ימי־הביניים תבעה הכנסיה הרומית את הזכות להכתיר קיסרים ומלכים על־מנת לתת תוקף חוקי לסמכותם,‏ ובכך להנציח את המיתוס העתיק של ”‏מלוכה מקודשת”‏.‏

אולם,‏ אין לבלבל זאת עם מה שמכונה לכאורה,‏ זכות המלכים ל’‏שלטון בחסד עליון’‏,‏ התפתחות מאוחרת יותר שנועדה לשחרר שליטים פוליטיים מכניעה לאפיפיורות.‏ התיאוריה של ’‏שלטון בחסד עליון’‏ גורסת כי מלכים מקבלים את סמכותם לשלוט ישירות מאת אלהים,‏ ולא באמצעות האפיפיור ברומא.‏ האנציקלופדיה הקתולית החדשה מציינת:‏ ”‏בעת שהאפיפיור הפעיל כוח רוחני וחילוני אוניברסלי על ראשי המדינות,‏ המושג של ’‏שלטון בחסד עליון’‏ העמיד את מלכי המדינות הלאומיות במצב שהצדיק את סמכותם כשווה באלוהותה לזו של האפיפיור”‏.‏b

המיתוס של שלטון העם

עם חלוף הזמן,‏ הציעו האנשים מקורות שלטון אחרים.‏ אחד מהם היה שלטון העם.‏ רבים סבורים שרעיון זה צמח ביוון.‏ אולם,‏ דמוקרטיה יוונית עתיקה הונהגה במספר ערי־מדינה בלבד,‏ ואף בהן רק גברים קיבלו זכות הצבעה.‏ נשים,‏ עבדים,‏ ותושבים זרים — שמספרם נאמד בחצי עד ארבע חמישיות מהאוכלוסיה — לא השתתפו בה.‏ קשה לומר שהיה זה שלטון העם!‏

מי קידם את המושג של שלטון העם?‏ למרבה ההפתעה,‏ הוא הוצג לראשונה בימי־הביניים על־ידי תיאולוגים רומים־קתולים.‏ במאה ה־13,‏ האמין תומס מֵאַקְוִוינוֹ שבעוד שמקור השלטון הוא אלהים,‏ הרי שהוא הוענק לאנשים.‏ מושג זה היה מקובל מאוד.‏ האנציקלופדיה קתולית חדשה מציינת:‏ ”‏מושג זה של העם כמקור השלטון זכה לתמיכה נרחבת מצד מרבית התיאולוגים הקתולים בני המאה ה־17”‏.‏

מדוע תיאולוגים של כנסיה שבה לאנשים לא היתה כל השפעה בבחירת אפיפיור,‏ בישוף או כומר,‏ קידמו את הרעיון של שלטון העם?‏ משום שמלכים אירופיים אחדים חשו אי־נוחות הולכת וגוברת תחת סמכות האפיפיורים.‏ התיאוריה של שלטון העם העניקה לאפיפיור את הסמכות להדיח מכסאו קיסר או מלך אם היה צורך בכך.‏ ההיסטוריונים וויל ואריאל דורנט,‏ כתבו:‏ ”‏בין מגיני שלטון העם נמנו רבים מבני כת הישועים,‏ שראו במושג זה אמצעי להחלשת סמכות המלוכה בהשוואה לזו של האפיפיורות.‏ הקרדינל בֶּלְאַרְמַיין טען,‏ שאם שלטון המלכים נובע מהעם,‏ ומכאן שגם תלוי בו,‏ הוא ללא ספק כפוף לסמכות האפיפיורים.‏.‏.‏ לואיס מולינה,‏ ישועי ספרדי,‏ הסיק שהעם כמקור השלטון החילוני,‏ יכול בצדק — אך באמצעות הליך חוקי — להדיח מכסאו מלך לא־הוגן”‏.‏

כמובן,‏ את ה”‏הליך החוקי”‏ מסדיר האפיפיור.‏ באשרו זאת,‏ מצטט הספר הצרפתי הקתולי Histoire Universelle de l’Eglise Catholique (‏ההיסטוריה האוניברסלית של הכנסיה הקתולית)‏ את Biographie universelle (‏הביוגרפיה האוניברסלית)‏,‏ המציינת:‏ ”‏בלארמיין.‏.‏.‏ מלמד כעיקרון קתולי מקובל שנסיכים מקבלים את כוחם מתוך בחירת העם,‏ ושהעם יכול לממש זכות זו תחת השפעתו של האפיפיור בלבד‏”‏.‏ (‏הדגשה שלנו.‏)‏ מכאן,‏ ששלטון העם הפך לכלי שהאפיפיור יכול היה להשתמש בו על־מנת להשפיע על בחירת שליטים,‏ ובהתאם לצורך,‏ להדיחם.‏ בתקופות מאוחרות יותר,‏ איפשר הדבר להיירארכיה הקתולית להשפיע על מצביעים קתולים בדמוקרטיות נבחרות.‏

בדמוקרטיות בנות־זמננו,‏ חוקיות הממשל מבוססת על מה שנקרא ”‏הסכמת הנשלט”‏.‏ אולם לכל היותר,‏ מדובר ב”‏הסכמת הרוב”‏,‏ ועקב אדישותו של הבוחר ותככים פוליטיים,‏ ”‏רוב”‏ זה מהווה לעתים קרובות במציאות מיעוט בלבד של האוכלוסיה.‏ כיום,‏ ”‏הסכמת הנשלט”‏ משמעה במקרים רבים לא יותר מאשר ”‏קבלת הדין או השלמה מצד הנשלט”‏.‏

המיתוס של שלטון לאומי

המיתוס של מלוכה מקודשת שקידמו האפיפיורים הראשונים,‏ הפך ל’‏גולם שקם על יוצרו’‏ האפיפיורות,‏ כשהשתנה והיה לזכות המלכים ’‏לשלטון בחסד עליון’‏.‏ בדומה לכך,‏ התיאוריה של שלטון העם פעלה כבומרנג על הכנסיה הקתולית.‏ במרוצת המאות ה־17 וה־18,‏ פילוסופים חילוניים כגון תומאס הובס וג׳ון לוק האנגלים וז׳אן־ז׳אק רוסו הצרפתי,‏ הרהרו במושג של שלטון העם.‏ הם פיתחו גרסאות שונות לתיאוריה זו של ”‏חוזה חברתי”‏ בין שליטים ונשלטים.‏ עקרונותיהם לא התבססו על תיאולוגיה אלא על ”‏חוק הטבע”‏,‏ ומושג זה הביא לידי רעיונות שפגעו חמורות בכנסיה הקתולית ובמוסד האפיפיורות.‏

זמן קצר לאחר מותו של רוסו,‏ פרצה המהפכה הצרפתית.‏ מהפכה זו ניפצה מספר רעיונות בנוגע לחוקיות,‏ אולם היא יצרה מושג חדש,‏ המושג של שלטון לאומי.‏ האנציקלופדיה בריטניקה החדשה מעירה:‏ ”‏הצרפתים התכחשו לזכות המלכים ל’‏שלטון בחסד עליון’‏,‏ לעליונותה של האצולה,‏ לזכויות שבהן החזיקה הכנסיה הרומית־קתולית”‏.‏ אולם,‏ מציינת בריטניקה‏,‏ ”‏המהפכה הביאה להבשלת ההמצאה החדשה,‏ מדינה־לאומית”‏.‏ המהפכנים נזקקו ל”‏המצאה”‏ חדשה זו.‏ מדוע?‏

משום שלפי השיטה שבה תמך רוסו,‏ תהיה לכל האזרחים זכות שווה להביע את דעתם בבחירת שליטים.‏ הדבר יביא לדמוקרטיה המבוססת על זכות־הצבעה אוניברסלית — רעיון שאותו לא ראו בעין יפה מנהיגי המהפכה הצרפתית.‏ פרופסור דוּורג׳ה מסביר:‏ ”‏בדיוק על־מנת למנוע מצב זה,‏ שנחשב כלא־רצוי,‏ החל מ־1789 ועד 1791,‏ המציאו הבורגנים שב”‏אסיפת המעמדות”‏ את התיאוריה של שלטון לאומי‏.‏ הם זיהו את האנשים עם ה’‏אומה’‏ שאותה ראו כישות אמיתית,‏ נפרדת מהחלקים המרכיבים אותה.‏ האומה בלבד,‏ באמצעות נציגיה,‏ רשאית להפעיל שלטון.‏.‏.‏ בהיותו דמוקרטי לכאורה בלבד,‏ העיקרון של שלטון לאומי אינו דמוקרטי כלל ועיקר במהותו,‏ משום שניתן היה להשתמש בו כדי להצדיק כמעט כל צורת שלטון,‏ בעיקר שלטון יחיד”‏.‏ (‏הדגשה במקור.‏)‏

מאמצי אנוש נוחלים כישלון

קבלת מדינה־לאומית כמקור סמכות חוקי הובילה ללאומנות.‏ האנציקלופדיה בריטניקה החדשה מציינת:‏ ”‏מקובל לחשוב שהלאומנות עתיקה מאוד;‏ לעתים קרובות היא נחשבת בטעות כגורם קבוע בהתנהגות פוליטית.‏ למעשה,‏ ניתן להתייחס למהפכה האמריקנית והצרפתית כאל גילוי הלאומנות הראשון במלוא עוצמתו”‏.‏ מאז אותן מהפכות,‏ סחפה הלאומנות את מדינות אמריקה,‏ אירופה,‏ אפריקה ואסיה.‏ מלחמות עקובות־מדם זכו ללגיטימציה בשם הלאומנות.‏

ההיסטוריון הבריטי ארנולד טוינבי כתב:‏ ”‏רוח הלאומנות הינה תוצאה של תסיסת היין החדש של הדמוקרטיה שמכילים הבקבוקים הנושנים של השבטיות.‏ .‏.‏.‏ פשרה מוזרה זו בין דמוקרטיה ושבטיות היתה בעלת עוצמה רבה יותר בפוליטיקה המעשית בעולם המערבי בן־זמננו,‏ מהדמוקרטיה עצמה”‏.‏ הלאומנות לא הביאה לעולם שליו.‏ טוינבי המשיך וציין:‏ ”‏לאחר הפוגה קצרה ביותר במלחמות הדתיות,‏ באו בעקבותיהן המלחמות הלאומיות;‏ ובעולם המערבי בן־זמננו רוח הקיצוניות הדתית ורוח הקיצוניות הלאומנית מגלות את אותו להט מרושע”‏.‏

באמצעות המיתוסים של ”‏מלוכה מקודשת”‏,‏ הזכות ל’‏שלטון בחסד עליון’‏,‏ ”‏שלטון העם”‏ ו”‏שלטון לאומי”‏,‏ ניסו שליטים לתת תוקף חוקי לשלטונם על עמיתיהם בני־האדם.‏ אולם,‏ לאחר שבחן את תולדות שלטונם של מושלים בני־אנוש,‏ אין המשיחי יכול אלא להסכים עם דברי שלמה:‏ ”‏עת אשר שלט האדם באדם לרע לו”‏ (‏קהלת ח׳:‏9‏)‏.‏

במקום לסגוד למדינה,‏ המשיחיים עובדים את אלהים ומכירים בו כמקור החוקי לכל סמכות.‏ הם מסכימים עם מחבר התהלים דוד,‏ שאמר:‏ ”‏לך,‏ יהוה,‏ הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד,‏ כי כל בשמים ובארץ.‏ לך יהוה,‏ הממלכה והמתנשא לכל לראש”‏ (‏דברי־הימים א׳.‏ כ״ט:‏11‏)‏.‏ עם זאת,‏ מתוך כניעה וציות לאלהים,‏ הם מגלים יחס כבוד הולם כלפי סמכות הן בתחום החילוני והן בתחום הרוחני.‏ האופן והסיבה שהם עושים זאת בשמחה יידונו בשני המאמרים הבאים.‏

‏(‏מקור המאמר:‏ 1994/‏7/‏1)‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 21]‏

הכתרתו של שארלמן:‏ הספרייה הלאומית,‏ פריס

‏[‏שלמי תודה]‏

הכנסיה הקתולית תבעה לעצמה את הסמכות להמליך קיסרים ומלכים