הסבל האנושי מדוע אלהים מרשה לו להתקיים?‏

בראשית תולדות האנושות לא היו דמעות צער או כאב.‏ הסבל האנושי לא היה קיים.‏ לאנושות ניתנה התחלה מושלמת.‏ ”‏וירא אלהים את כל אשר עשה,‏ והנה טוב מאוד”‏ (‏בראשית א׳:‏31‏)‏.‏

אך,‏ אחדים מתריסים באומרם,‏ ’‏הסיפור אודות אדם וחוה בגן־עדן הינו משל בלבד’‏.‏ למרבה הצער,‏ רבים מאנשי כמורת הנצרות סבורים כך.‏ אולם,‏ ישוע המשיח עצמו אישר את מהימנותם ההיסטורית של המאורעות בגן־עדן (‏מתי י״ט:‏4–6‏)‏.‏ יתרה מזו,‏ הדרך היחידה להבין מדוע אלהים הרשה לסבל האנושי להתקיים הינה לבחון את המאורעות שהתרחשו בראשית תולדות האנושות.‏

לאדם הראשון ניתנה עבודה מלאת סיפוק לדאוג לטיפוח גן־העדן.‏ כמו־כן,‏ אלהים הציב בפניו את היעד להרחיב את משכנו ולהופכו לגן־עדן חובק עולם (‏בראשית א׳:‏28;‏ ב׳:‏15‏)‏.‏ כדי לעזור לאדם לבצע משימה אדירה זו,‏ העניק לו אלהים בת־זוג,‏ את חוה,‏ ואמר להם לפרות ולרבות ולכבוש את הארץ.‏ עם זאת,‏ דבר נוסף היה דרוש על־מנת להבטיח את הצלחת מטרתו של אלהים עבור כדור־הארץ והאנושות.‏ בהיבראו בצלם אלהים,‏ היה לאדם חופש בחירה;‏ לפיכך,‏ חשוב היה שרצון האדם לעולם לא יתנגד לרצון אלהים.‏ אחרת,‏ ישרור אי־סדר ביקום ומטרת אלהים למלא את העולם במשפחה אנושית שלווה לא תתממש.‏

כניעה לשלטון אלהים לא היתה מובנת מאליה.‏ היא נועדה להיות ביטוי אוהב לבחירה חופשית מצד האדם.‏ לדוגמה,‏ אנו קוראים שכאשר ישוע המשיח ניצב בפני מבחן קשה,‏ הוא התפלל:‏ ”‏אבי,‏ אם תרצה,‏ העבר נא מעלי את הכוס הזאת.‏ אך אל יהא כרצוני כי אם כרצונך”‏ (‏לוקס כ״ב:‏42‏)‏.‏

בדומה לכך,‏ הדבר היה נתון בידם של אדם וחוה להוכיח אם רצונם להיכנע לשלטון אלהים אם לאו.‏ לשם כך,‏ העמידם אלהים במבחן פשוט.‏ אחד העצים שבגן־עדן נקרא ”‏עץ הדעת טוב ורע”‏.‏ הוא סימל את זכותו של אלהים לקבוע את אמות־המידה להתנהגות נאותה.‏ במילים פשוטות,‏ אלהים אסר לאכול מפרי אותו עץ.‏ אם אדם וחוה לא יצייתו,‏ דינם יהיה מוות (‏בראשית ב׳:‏9,‏ 16,‏ 17‏)‏.‏

ראשית הסבל האנושי

באחד הימים,‏ בן רוחני של אלהים הרהיב עוז בנפשו לערער על דרך שלטונו של אלהים.‏ בהשתמשו בנחש כאמצעי תקשורת,‏ שאל את חוה:‏ ”‏אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן?‏”‏ (‏בראשית ג׳:‏1‏)‏ בכך נזרע ספק במוחה של חוה באשר לצידקת שלטונו של אלהים.‏a כמענה,‏ השיבה חוה נכונה,‏ כפי שלמדה מבעלה.‏ אולם,‏ היצור הרוחני סתר את דברי אלהים ושיקר באשר לתוצאות אי־הציות,‏ באומרו:‏ ”‏לא מות תמותון.‏ כי יודע אלהים,‏ כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם,‏ והייתם כאלהים יודעי טוב ורע”‏ (‏בראשית ג׳:‏4,‏ 5‏)‏.‏

מה מצער שחוה הוטעתה לחשוב שאי־ציות לא יגרום לסבל אנושי,‏ אלא לחיים טובים יותר.‏ ככל שהתבוננה בפרי,‏ נראה הוא נחשק יותר בעיניה והיא החלה לאוכלו.‏ לאחר מכן,‏ שיכנעה את אדם לאכול אף הוא ממנו.‏ למרבה הצער,‏ אדם בחר לשאת חן בעיני אשתו ולא בעיני אלהים (‏בראשית ג׳:‏6;‏ טימותיאוס א׳.‏ ב׳:‏13,‏ 14‏)‏.‏

בהסיתו למרד,‏ הפך עצמו היצור הרוחני למתנגד אלהים.‏ הוא החל להיקרא שטן שמשמעו ”‏מתנגד”‏.‏ כמו־כן,‏ הוא שיקר בקשר לאלהים,‏ בהופכו עצמו למלשין.‏ לפיכך,‏ הוא מכונה בכתבים המשיחיים שטן ומלשין (‏ההתגלות י״ב:‏9‏)‏.‏

כך החל הסבל האנושי.‏ שלושה מיצורי אלהים ניצלו לרעה את חופש הבחירה שלהם,‏ בבוחרם אורח־חיים אנוכיי המנוגד לבוראם.‏ עתה,‏ התעוררה השאלה,‏ כיצד יטפל יהוה במרי זה בדרך צודקת שתשיב את אמונה של יתר בריאתו בת־התבונה,‏ כולל מלאכיו הנאמנים וצאצאיהם העתידיים של אדם וחוה?‏

תגובתו הנבונה של אלהים

יש שיטענו,‏ כי עדיף היה אילו השמיד אלהים לאלתר את השטן,‏ את אדם ואת חוה.‏ אולם,‏ הדבר לא היה מיישב את השאלות כבדות־המשקל שהתעוררו עקב המרד.‏ השטן הטיל ספק בדרך שלטונו של אלהים,‏ בטענו שלבני־האדם יהיה טוב יותר אם יהיו עצמאיים משלטון אלהים.‏ יתרה מזו,‏ הצלחתו בהסתת הזוג האנושי הראשון נגד שלטון אלהים עוררה שאלות נוספות.‏ מאחר שאדם וחוה חטאו,‏ האם משמע הדבר שהיה פגם באופן שבו ברא אלהים את האדם?‏ האם יהיו אנשים עלי־אדמות שיישארו נאמנים לאלהים?‏ ומה באשר לבני אלהים,‏ המלאכים,‏ שהיו עדים למרד של השטן?‏ היתמכו הם בצידקת ריבונותו?‏ ללא ספק,‏ היה דרוש די זמן על־מנת ליישב מחלוקות אלה.‏ משום כך,‏ הרשה יהוה לשטן להתקיים עד ימינו אנו.‏

באשר לאדם וחוה,‏ ביום שבו גילו אי־ציות,‏ דן אותם אלהים למוות.‏ כך החל תהליך גוויעתם.‏ צאצאיהם,‏ שנולדו לאחר שאדם וחוה חטאו,‏ ירשו חטא ומוות מהוריהם הלא־מושלמים (‏רומים ה׳:‏14‏)‏.‏

השטן החל דרכו כשהזוג האנושי הראשון מצדד בו במחלוקת.‏ הוא ניצל את הזמן שעמד לרשותו בניסיון לשלוט על כל צאצאי אדם.‏ הוא הצליח גם לשכנע מספר מלאכים להצטרף למרדו.‏ אולם,‏ מרבית בני אלהים,‏ המלאכים,‏ תמכו בנאמנות בצידקת שלטונו של יהוה (‏בראשית ו׳:‏1,‏ 2;‏ יהודה 6;‏ ההתגלות י״ב:‏3,‏ 9‏)‏.‏

הנושא השנוי במחלוקת היה שלטון אלהים לעומת שלטון השטן,‏ מחלוקת שקיבלה משנה תוקף בימי איוב.‏ איש נאמן זה הוכיח בהתנהגותו שהוא העדיף את שלטון הצדק של אלהים על־פני עצמאות שמאת השטן,‏ כשם שעשו לפניו גברים יראי־אלהים כדוגמת הבל,‏ חנוך,‏ נוח,‏ אברהם,‏ יצחק,‏ יעקב ויוסף.‏ איוב הפך לנושא שיחה שהתקיימה בשמים ושמלאכיו הנאמנים של אלהים היו עדים לה.‏ כתמיכה בשלטונו הצודק,‏ אמר אלהים לשטן:‏ ”‏השמת לבך על עבדי איוב,‏ כי אין כמוהו בארץ,‏ איש תם וישר,‏ ירא אלהים וסר מרע?‏”‏ (‏איוב א׳:‏6–8‏)‏.‏

בסירובו להודות בכישלון,‏ טען השטן שאיוב משרת את אלהים מתוך מניעים אנוכיים בלבד,‏ משום שאלהים בירכו בשפע חומרי.‏ לכן,‏ תבע השטן:‏ ”‏ואולם,‏ שלח נא ידך וגע בכל אשר לו,‏ אם לא על פניך יברכך [‏יקללך,‏ תיקון סופרים]‏”‏ (‏איוב א׳:‏11‏)‏.‏ השטן אף המשיך והטיל ספק בנאמנותם של כל יצוריו של אלהים.‏ ”‏כל אשר לאיש יתן בעד נפשו”‏,‏ טען (‏איוב ב׳:‏4‏)‏.‏ התקפה מלעיזה זו כללה לא רק את איוב,‏ אלא אף את כל עובדי אלהים הנאמנים בשמים ובארץ.‏ השטן רמז,‏ שהם יוותרו על יחסיהם הטובים עם יהוה אם חייהם יהיו בסכנה.‏

ליהוה אלהים היה ביטחון מלא בנאמנותו של איוב.‏ כהוכחה לכך,‏ הרשה לשטן לגרום סבל אנושי לאיוב.‏ באמצעות נאמנותו,‏ לא זו בלבד שאיוב טיהר את שמו,‏ אלא חשוב מכך,‏ הוא תמך בצידקת ריבונותו של יהוה.‏ השטן הוכח כשקרן (‏איוב ב׳:‏10;‏ מ״ב:‏7‏)‏.‏

אך,‏ המופת הנעלה לעמידה נאמנה במבחן היה ישוע המשיח.‏ אלהים העביר את חייו של בן רוחני זה מהשמים אל רחמה של בתולה.‏ משום כך ישוע לא ירש חטא ואי־שלימות.‏ הוא גדל והיה לאיש מושלם,‏ שווה־ערך בדיוק לאדם הראשון בטרם איבד הלז את שלימותו.‏ השטן הפך את ישוע למטרה מיוחדת,‏ בהציבו בפניו פיתויים ונסיונות רבים,‏ שהגיעו לשיאם במוות משפיל.‏ אולם,‏ השטן לא הצליח להפר את נאמנותו של ישוע.‏ ישוע תמך בצידקת שלטונו של אביו באופן מוחלט.‏ כמו־כן,‏ הוא הוכיח שלאיש המושלם,‏ אדם,‏ לא היה כל צידוק להצטרף למרד של השטן.‏ אדם יכול היה להוכיח נאמנות לנוכח מבחן שהיה קל יותר מזה של ישוע.‏

אילו דברים נוספים הוכחו?‏

מאז המרד של אדם וחוה חלפו כ־000,‏6 שנה של סבל אנושי.‏ במשך תקופה זו הרשה אלהים לאנושות להתנסות בצורות שלטון שונות.‏ העבר המבעית של הסבל האנושי מוכיח שאין האדם מסוגל למשול בענייניו.‏ למעשה,‏ אנרכיה שוררת כיום באזורים רבים בעולם.‏ עצמאות מאלהים,‏ שבה דגל השטן,‏ הינה הרת־אסון.‏

יהוה אינו צריך להוכיח מאומה.‏ הוא יודע ששלטונו צודק ושהוא פועל לטובת יצוריו.‏ אולם,‏ כדי להשיב באופן מספק על כל השאלות שהתעוררו בעקבות מרדו של השטן,‏ הוא העניק ליצוריו בני־התבונה הזדמנות להוכיח את בחירתם בשלטון הצדק שלו.‏

הגמול על אהבת אלהים ונאמנות לו,‏ עולה בהרבה על תקופת הסבל הזמנית מצד השטן.‏ המקרה של איוב ממחיש זאת.‏ יהוה אלהים ריפא את איוב מהמחלה שהביא עליו השטן.‏ יתרה מזו,‏ אלהים ”‏בירך את אחרית איוב מראשיתו”‏.‏ לבסוף,‏ לאחר שימיו הוארכו ב־140 שנה נוספות,‏ ”‏וימת איוב זקן ושבע ימים”‏ (‏איוב מ״ב:‏10–17‏)‏.‏

יעקב,‏ אחד מכותבי המקרא,‏ מסב את תשומת־הלב לכך,‏ באומרו:‏ ”‏שמעתם על־אודות עמידתו של איוב בסבל וראיתם את תכלית יהוה,‏ כי רחום וחנון יהוה”‏ (‏יעקב ה׳:‏11‏)‏.‏

תם זמנם של השטן ועולמו.‏ בקרוב יבטל אלהים את כל הסבל שגרם מרדו של השטן לאנושות.‏ אפילו המתים יוקמו לתחייה (‏יוחנן י״א:‏25‏)‏.‏ אזי,‏ לאנשים נאמנים כמו איוב תהיה ההזדמנות לזכות בחיי־נצח בגן־עדן עלי־אדמות.‏ ברכות אלה שירעיף אלהים בעתיד על משרתיו הנאמנים,‏ תצדקנה אותו לעד כריבון הצודק,‏ שהוא אכן ”‏רחום וחנון”‏.‏

‏(‏מקור המאמרים:‏ 1994/‏11/‏1)‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תיבה בעמוד 7]‏

אלילי־אנוש אכזריים

אלילים קדומים תוארו תדירות כצמאי־דם ושטופי־זימה.‏ כדי לרצותם,‏ הורים אף שרפו את ילדיהם חיים באש (‏דברים י״ב:‏31‏)‏.‏ בניגוד גמור לכך,‏ לימדו פילוסופים עובדי־אלילים כי רגשות כגון כעס או חמלה נעדרים מאלהים.‏

השקפותיהם של הפילוסופים הללו שמקורן בשדים,‏ הטביעו את חותמן על עמו המוצהר של אלהים,‏ היהודים.‏ פילון,‏ הפילוסוף היהודי שחי בתקופת ישוע,‏ טען שאלהים ”‏אינו נתון לכל תשוקה שהיא”‏.‏

אפילו כת הפרושים היהודית המחמירה הושפעה מהפילוסופיה היוונית.‏ הם אימצו את תורות אפלטון לפיהן האדם עשוי מנפש בת־אלמוות הכלואה בגוף אנוש.‏ יתרה מזו,‏ לדברי יוסף בן־מתתיהו,‏ ההיסטוריון היהודי בן המאה הראשונה לספירה,‏ האמינו הפרושים שנפשות הרשעים ”‏נדונות לייסורי עולם”‏.‏ אך,‏ רעיון זה משולל כל יסוד מקראי (‏בראשית ב׳:‏7;‏ ג׳:‏19;‏ יחזקאל י״ח:‏4;‏ קהלת ט׳:‏5‏)‏.‏

מה באשר לתלמידי ישוע?‏ האם התירו הם לפילוסופיה אלילית להשפיע עליהם?‏ בהכירו בסכנה זו,‏ היתרה השליח פאולוס באחיו המשיחיים:‏ ”‏היזהרו שאיש לא יוליך אתכם שולל בפילוסופיה ובתעתועי הבל,‏ על־פי מסורות של בני־אדם,‏ על־פי עיקרי העולם ולא על־פי המשיח”‏ (‏קולוסים ב׳:‏8‏;‏ ראה גם טימותיאוס א׳.‏ ו׳:‏20‏)‏.‏

למרבה הצער,‏ מספר משגיחים בני המאה השנייה והשלישית לספירה שטענו להיות משיחיים התעלמו מאזהרה זו ולימדו כי אין לאלהים רגשות.‏ Encyclopedia of Religions (‏האנציקלופדיה לדתות)‏ מציינת:‏ ”‏בדרך כלל,‏ תכונות אלהים נתפסו לרוב על־פי החשיבה הפילוסופית והיהודית המקובלת באותה תקופה.‏.‏.‏ הרעיון שלאלהים האב יכולות להיות תכונות כגון חמלה.‏.‏.‏ נחשב על־פי־רוב לבלתי מתקבל על הדעת,‏ לפחות עד לשלהי המאה העשרים”‏.‏

בדרך זו אימצה הנצרות את תורת־הכזב בדבר אל אכזר המעניש חוטאים בעינויי־נצח.‏ מאידך,‏ יהוה מצהיר בבירור בדברו,‏ המקרא,‏ ש”‏שכר החטא הוא מוות”‏,‏ ולא עינויי־נצח (‏רומים ו׳:‏23‏)‏.‏

‏[‏שלמי תודה]‏

למעלה:‏ Acropolis Museum, Greece

Courtesy of The British Museum

‏[‏תמונה בעמוד 6]‏

מטרת אלהים להפוך את כדור־הארץ לגן־עדן אכן תתגשם!‏