שורשי האתיאיזם

אנו חיים בעולם השרוי במשבר;‏ מבט חטוף בכותרות העיתון מאשר עובדה זו מדי יום ביומו.‏ מצבו הנואש של עולמנו גרם לרבים לפקפק בקיומו של אלהים.‏ אחדים,‏ המצהירים שהם אתיאיסטים,‏ אף מכחישים את קיומו.‏ האם נכון הדבר לגביך?‏

אמונה או חוסר אמונה באלהים יכולים להשפיע עמוקות על השקפתך בנוגע לעתיד.‏ ללא אלהים,‏ הישרדותו של המין האנושי תלויה כליל בבני־האדם — מחשבה עגומה לנוכח יכולתו ההרסנית של האדם.‏ אם אתה מאמין שאלהים קיים,‏ אזי קרוב לוודאי,‏ שאתה מקבל את העובדה שלחיים על כוכב־לכת זה יש מטרה — מטרה שעשויה בסופו־של־דבר להתממש.‏

אף־על־פי שבמהלך ההיסטוריה נשמעו מדי פעם הכחשות לקיומו של אלהים במהלך ההיסטוריה,‏ רק במאות האחרונות הפך האתיאיזם למקובל ונפוץ.‏ היודע אתה מדוע?‏

הבחנת השורשים

עץ רם ונישא הינו מראה מרשים.‏ אולם,‏ העין מבחינה רק בעלים,‏ בענפים ובגזע.‏ השורשים — מקור חייו של העץ — טמונים עמוק באדמה.‏

הדבר דומה מאוד לאתיאיזם.‏ בדומה לעץ גבוה,‏ הכחשת קיום אלהים צמחה למימדים מרשימים לפני המאה ה־19 ובמהלכה.‏ האם יכלו החיים והיקום להתקיים ללא גורם ראשוני על־טבעי?‏ האם עבודת בורא כזה הינה בזבוז זמן?‏ תשובותיהם של הפילוסופים המובילים באותם ימים,‏ היו חד־משמעיות ונחרצות.‏ ”‏כשם שאיננו זקוקים עוד לכללי מוסר,‏ איננו זקוקים גם לדת”‏,‏ הצהיר פרידריך ניטשה.‏ ”‏דת הינה החלום של המוח האנושי”‏,‏ טען לודביג פויירבך.‏ קרל מרקס,‏ שלכתביו היתה השפעה עמוקה על הדורות הבאים,‏ הכריז באומץ:‏ ”‏אני חפץ להגביר את חירות השכל מכבלי הדת”‏.‏

המונים התרשמו מכך.‏ אולם,‏ הם ראו אך ורק את העלים,‏ הענפים והגזע של האתיאיזם.‏ השורשים היו במקומם וצמחו זמן רב לפני תחילת המאה ה־19.‏ למרבה הפלא,‏ פריחת האתיאיזם בת־זמננו טופחה על־ידי כתות הנצרות!‏ הכיצד?‏ בשל שחיתותם,‏ גרמו מוסדות דתיים אלה להתפקחות ולמחאה מצד רבים.‏

זריעת הזרעים

במרוצת ימי־הביניים,‏ היתה לכנסיה הקתולית אחיזת־חנק על הכפופים לה.‏ ”‏נראה היה כי לא היו בידי ההיררכיה הכלים המתאימים לדאוג לצורכיהם הרוחניים של האנשים”‏,‏ מציינת אנציקלופדיה אמריקנה‏.‏ ”‏הדרג הגבוה מבין אנשי הכמורה,‏ במיוחד הבישופים,‏ גוייס מקרב האצולה והתייחס לתפקידו בעיקר כאל מקור יוקרה וכוח”‏.‏

אחדים,‏ כגון ז׳ן קלווין ומרטין לותר ניסו לתקן את הכנסיה.‏ אולם,‏ שיטותיהם לא תמיד שיקפו את המשיחיות;‏ אי־סובלנות ושפיכות דמים אפיינו את הרפורמציה.‏ (‏השווה מתי כ״ו:‏52‏.‏)‏ חלק מההתקפות היו כה אכזריות עד כי שלוש מאות שנה לאחר מכן,‏ כתב תומס ג׳פרסון,‏ הנשיא השלישי של ארצות־הברית:‏ ”‏ניתן למחול על חוסר אמונה בקיום אלהים יותר מאשר על חילול השם שאפיין את תכונותיו האכזריות של קלווין”‏.‏a

ללא ספק,‏ הרפורמציה לא השיבה על כנה עבודת אלהים טהורה.‏ אך,‏ היא הפחיתה את עוצמתה של הכנסיה הקתולית.‏ הותיקן לא החזיק עוד במונופול על אמונה דתית.‏ רבים הצטרפו לכתות הפרוטסטנטיות החדשות שנוסדו.‏ אחרים,‏ שהתפקחו מן הדת,‏ הפכו את המוח האנושי לנושא הערצתם.‏ הדבר הניב גישה ליברלית,‏ שהתירה מקום לדעות שונות בנוגע לאלהים.‏

צמיחת הספקנות

עד למאה ה־18,‏ זכתה החשיבה השכלתנית להלל מצד ההמונים ונחשבה כתרופת־פלא לכל בעיות העולם.‏ הפילוסוף הגרמני עמנואל קנט טען שהתקדמות האדם מתעכבת בגלל תלותו בפוליטיקה ובדת לשם קבלת הדרכה.‏ ”‏הרהב עוז לדעת!‏”‏ הוא עודד.‏ ”‏אזור אומץ להשתמש בתבונתך!‏”‏

גישה זו אפיינה את תנועת־ההשכלה,‏ שנקראה גם תור התבונה‏.‏ תקופה זו שהשתרעה על־פני המאה ה־18 כולה,‏ אופיינה בחיפוש כפייתי אחר ידע.‏ ”‏ספקנות החליפה את מקומה של האמונה העיוורת”‏,‏ מציין הספר Milestones of History (‏ציוני־דרך בהיסטוריה)‏.‏ ”‏כל המסורות הישנות הוטלו בספק”‏.‏

אחת ’‏המסורות הישנות’‏ שנבחנה בקפידה היתה הדת.‏ ”‏אנשים שינו את השקפתם לגבי דת”‏,‏ מוסר הספר The Universal History of the World (‏ההיסטוריה האוניברסלית של העולם)‏.‏ ”‏הם לא היו עוד שבעי־רצון מההבטחה לזכות לגמול בשמים;‏ הם דרשו חיים טובים יותר על הארץ.‏ הם החלו לאבד את אמונתם בעל־טבעי”‏.‏ ואכן,‏ מרבית הפילוסופים של ההשכלה בזו לדת.‏ הם האשימו במיוחד את מנהיגי הכנסיה הקתולית תאווי השררה על שהותירו את האנשים בבורותם.‏

מאוכזבים מן הדת,‏ רבים מאותם פילוסופים היו לדֵיאיסטים;‏ הם האמינו באלהים אך החזקיקו בדעה שאלהים אינו מתעניין באדם.‏b אחדים הפכו לאתיאיסטים מוצהרים,‏ כגון הפילוסוף פאול הינריך דיטריך הולבך,‏ שטען שהדת היתה ”‏מקור לפילוגים,‏ טירוף ופשעים”‏.‏ בחלוף השנים,‏ רבים אחרים קצו בנצרות והסכימו עם השקפותיו של הולבך.‏

כמה אירוני שדווקא הנצרות דרבנה את פריחת האתיאיזם!‏ ”‏הכנסיות היוו קרקע פוריה לאתיאיזם”‏,‏ כתב הפרופסור לתיאולוגיה מייקל ג׳.‏ באקלי.‏ ”‏המצפון המערבי מצא עצמו פגוע קשות וחדור שאט־נפש מהדתות הממוסדות.‏ הכנסיות והכתות השונות הרסו את אירופה,‏ תכננו מעשי טבח,‏ דרשו תנועות מחאה דתיות או מהפכות,‏ וניסו להחרים או להדיח שליטים”‏.‏

האתיאיזם מגיע לשיאו

עד למאה ה־19,‏ זכתה הכחשת קיומו של אלהים לביטוי גלוי ולשגשוג.‏ פילוסופים ומדענים לא חשו כל נקיפות מצפון בהכריזם בעוז־רוח את דעותיהם.‏ ”‏אויבנו הוא אלהים”‏,‏ הכריז אתיאיסט מוצהר.‏ ”‏שנאת אלהים היא ראשית החוכמה.‏ על־מנת שהאנושות תתקדם באופן משמעותי,‏ עליה להתבסס על אתיאיזם”‏.‏

אולם,‏ במרוצת המאה ה־20 התחוללה תפנית קלה.‏ הכחשת קיומו של אלהים הפכה פחות תקיפה;‏ סוג שונה של אתיאיזם החל להתפשט,‏ בהשפיעו אף על אלה המתיימרים להאמין באלהים.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 3]‏

קרל מרקס

‏[‏תמונה בעמוד 3]‏

לודביג פויירבך

‏[‏תמונה בעמוד 3]‏

פרידריך ניטשה

‏[‏שלמי תודה בתמונה בעמוד 2]‏

עמוד השער:‏ (‏ראה גם עמוד 3)‏ Planets, instruments, crusaders, locomotive: The Complete Enyclopedia of Illustration/J. G. Heck; Feuerbach: The Bettmann Archive ;‏(‏ראה גם עמוד 3)‏ Calvin: Musee Historique de la Reformation ,Genève (Photo F. Martin); Marx: U.S. National Archives photo ;‏(‏ראה גם עמוד 3)‏ Earth :By permission of the British Library; Nietzsche: Copyright British Museum