הכחשת קיומו של אלהים במאה ה־20
”אנשים משלימים עם אי־קיומו של אלהים ומנהלים את חייהם באופן עצמאי, לטוב ולרע וללא כל התייחסות לאלהים” (One Hundred Years of Debate Over God—The Sources of Modern Atheism [מאה שנות ויכוח על אלהים — מקור האתיאיזם בן־זמננו]).
אף־על־פי שבתחילה הוא נראה מרשים, עץ גבוה נחשב בסופו־של־דבר לדבר שכיח. מראהו מוכר; גובהו אינו מעורר עוד יראת־כבוד.
כך גם האתיאיזם. אף כי עורר ויכוחים רבים במרוצת המאה ה־19, הכחשת קיומו של אלהים אינה מזעזעת וגם לא מטרידה עוד כיום. עידן של סובלנות אפשר לאתיאיזם לשכון בדו־קיום עם אמונה באלהים.
אין משמע הדבר שמרבית האנשים מכחישים לחלוטין את קיום אלהים; נהפוך הוא, תוצאות משאל שנערך ב־11 מדינות ברחבי יבשות אמריקה, אירופה ואסיה העלו שבממוצע מעט יותר משני אחוזים טענו שהם אתיאיסטים. בכל זאת, גישה אתיאיסטית הינה נפוצה — אף בקרב רבים המאמינים בקיום אלהים. הכיצד?
התכחשות לסמכות אלהים
”תדירות האתיאיזם מתייחס הלכה למעשה לדחייה או להתעלמות מאלהים גרידא”, מציינת אנציקלופדיה אמריקנה. משום כך, The New Shorter Oxford English Dictionary (המילון האנגלי המקוצר החדש של אוקספורד) נותן הגדרה נוספת למלה ”אתיאיסט”: ”אדם המתכחש לאלהים מבחינה מוסרית; אדם שאינו ירא־אלהים” (ההדגשה שלנו).
אכן, אתיאיזם עלול להוביל להכחשת קיומו של אלהים או לכפירה בסמכותו או לשתיהם. המקרא מתייחס לרוח זו של אתיאיזם בטיטוס א׳:16: ”הם מצהירים שהם יודעים את אלהים, אך במעשיהם כופרים בו”. (השווה תהלים י״ד:1.)
בדחייה זו של סמכות אלהים ניתן להבחין בהתחקות אחר הזוג האנושי הראשון. חוה הכירה בקיומו של אלהים; עם זאת, היא רצתה ’להיות כאלהים יודעת טוב ורע’. כלומר, שהיה ביכולתה להחליט עבור עצמה מה לעשות ולקבוע לעצמה כללי מוסר. לאחר מכן, הצטרף אליה אדם בהתכחשות לסמכות אלהים (בראשית ג׳:5, 6).
האם גישה זו רווחת כיום? בהחלט כן. אתיאיזם הקונה לו אחיזה בעורמה מתבטא בחיפוש אחר עצמאות. ”אנשים כיום נלאו מלחיות תחת עינו הפקוחה של אלהים”, מציין הספר מאה שנות ויכוח על אלהים — מקור האתיאיזם בן־זמננו. ”הם... מעדיפים לחיות חופשיים”. כללי המוסר שהמקרא מציב נדחים כבלתי מעשיים ולא מציאותיים. דעתם של רבים דומה לזו של המלך המצרי, פרעה, שהכריז בבוז: ”מי יהוה אשר אשמע בקולו...? לא ידעתי את יהוה”. הוא דחה את סמכותו של יהוה (שמות ה׳:2).
התכחשות הנצרות לאלהים
הכפירה המזעזעת ביותר בסמכות אלהים באה מצד כמורת הנצרות, שהחליפה אמיתות מקראיות טהורות במסורות אנוש. (השווה מתי ט״ו:9.) יתרה מזו, היא תמכה במלחמות האכזריות ביותר במאה ה־20, בדחותה את המצווה המקראית לגלות אהבה אמיתית (יוחנן י״ג:35).
כמו־כן, כמורת הנצרות התכחשה לאלהים בסרבה למלא אחר ערכי המוסר שלו — כפי שמתברר, לדוגמה, מזרם התביעות שהוגשו נגד כמרים שביצעו מעשים מגונים בילדים. מצבה של הנצרות דומה לזה של ישראל ויהודה הקדומות. ”ותימלא הארץ דמים והעיר מלאה מֻטֶּה [הטיית משפט]”, נאמר לנביא יחזקאל, ”כי אמרו, ’עזב יהוה את הארץ ואין יהוה רואה’” (יחזקאל ט׳:9; השווה ישעיהו כ״ט:15). אין תימה אפוא, שרבים נטשו את כנסיות הנצרות לחלוטין! אולם, האם עליהם לנטוש גם את האמונה באלהים?
היש סיבות מוצדקות לאתיאיזם?
בין אם הבחינו בצביעות שבדת ובין אם לאו, אתיאיסטים רבים אינם יכולים להשלים עם אמונה באלהים לנוכח הסבל הקיים בעולם. סימון דה בובואר העירה בעניין זה: ”אני מעדיפה לחשוב על עולם ללא בורא מאשר על בורא העמוס בכל הסתירות שקיימות בעולם”.
האם העוולות שבעולם — כולל אלה הנגרמות על־ידי אנשי־דת צבועים — מוכיחות שאין אלהים? תן דעתך לדוגמה הבאה: אם סכין משמשת מישהו כדי לאיים, לפצוע או אף לרצוח אדם חף־מפשע, האם מוכיח הדבר שלסכין לא היה מתכנן? או שמא מעיד הדבר על שימוש שלילי באותו חפץ? בדומה לכך, חלק גדול מהסבל האנושי מצביע על כך שבני־אדם מנצלים לרעה את הכישורים שקיבלו מאת אלהים ואת כדור־הארץ עצמו.
אולם, אחדים סבורים שאין זה הגיוני להאמין באלהים משום שאיננו רואים אותו. אך, מה באשר לאוויר, לגלי־הקול ולריחות? איננו יכולים לראות מאומה מהדברים הללו, ועם זאת אנו יודעים שהם קיימים. הריאות, האוזניים והאף שלנו מעידים על קיומם. ללא ספק, אנו מאמינים בדברים שלא ניתן לראות, אם יש לנו הוכחות לקיומם.
לאחר שבחן את הראיות הפיסיות — לרבות אלקטרונים, פרוטונים, אטומים, חומצות אמינו ומורכבות המוח — ציין וויליאם קנובלאוך, חוקר למדעי הטבע: ”אני מאמין באלהים משום שלדידי קיומה של אלוהות הינו ההסבר ההגיוני היחיד לאופן קיומם של הדברים”. (השווה תהלים ק״ד:24.) כמו־כן, הפיסיולוג מרלין בוקס קריידר מצהיר: ”הן כאדם מן השורה והן כאדם שמקדיש את חייו לחקר ולימוד מדעי, אין לי צל של ספק בנוגע לקיום אלהים”.
אין הם היחידים המחזיקים בדעה זו. על־פי הנרי מארגנאו, פרופסור לפיסיקה, ”אם נתייחס אל המדענים הבכירים ביותר, נמצא בקרבם אתיאיסטים ספורים בלבד”. אין בהתקדמות המדע ובכישלון הדת כדי לאלצנו לנטוש את האמונה בבורא. הבה נבדוק מדוע.
היפוכה של דת האמת
בשנת 1803 כתב תומס ג׳פרסון, נשיא ארצות־הברית דאז: ”לשחיתותה של הנצרות אני אכן מתנגד; אך לא למצוותיו האמיתיות של ישוע עצמו”. כן, קיים הבדל בין הנצרות לבין המשיחיות. רבים מעיקרי־האמונה של הנצרות מושתתים על מסורות של בני־אדם. לעומת זאת, עקרונותיה של המשיחיות האמיתית מעוגנים אך ורק במקרא. לפיכך, כתב פאולוס לקולוסים בני המאה הראשונה לספירה שעליהם לרכוש ”דעת” [ידע מדויק, ע״ח], ”חוכמה” ו”תבונה רוחנית” (קולוסים א׳:9, 10).
אלה הם דברים שעלינו לצפות ממשיחיים אמיתיים, שהרי ישוע ציווה על תלמידיו: ”עשו את כל הגויים לתלמידים, הטבילו אותם..., ולמדו אותם לשמור את כל מה שצוויתי אתכם” (מתי כ״ח:19, 20).
כיום, עדי־יהוה ממלאים אחר צו זה ב־231 ארצות ברחבי העולם. הם תרגמו את המקרא ל־12 שפות והדפיסו 000,000,74 עותקים ממנו. בנוסף לכך, באמצעות תוכנית ניהול שיעורי מקרא ביתיים, הם עוזרים כיום ליותר מ־000,500,4 איש ’לשמור את כל מה שציווה ישוע’.
לתוכנית חינוכית זו תוצאות מרחיקות לכת. היא מביאה השכלה אמיתית, משום שהיא מבוססת על חוכמת אלהים ולא על רעיונות אנוש (משלי ד׳:18). יתרה מזו, היא מסייעת לאנשים מכל העמים והגזעים לעשות דבר־מה ש”ההשכלה” האנושית לעולם לא תוכל להשיג — לעטות את ”האישיות החדשה”, שמאפשרת להם לטפח אהבה אמיתית זה לזה (קולוסים ג׳:9, 10, ע״ח).
דת האמת מנצחת במאה ה־20. אין היא מתכחשת לאלהים — לא לקיומו ולא לסמכותו. אנו מזמינים אותך לבקר באחד מאולמי־המלכות של עדי־יהוה ולהיווכח בכך במו־עיניך.
(מקור המאמרים: 1994/12/1)
[תיבה בעמוד 6]
התחזקות שורשי האתיאיזם
באמצע המאה ה־18, נתמנה הפילוסוף דֶּנִי דידרו לתרגם אנציקלופדיה בעלת כרך אחד מאנגלית לצרפתית. אך, הוא מילא מעל ומעבר אחר ציפיות מעבידו. דידרו הקדיש כשלושים שנה ללקט את ה־Encyclopédie (”האנציקלופדיה הצרפתית”) שלו, עבודה בת 28 כרכים שהנציחה את רוח התקופה.
אף־על־פי שהאנציקלופדיה הכילה מידע שימושי רב, היא התמקדה בחוכמת אנוש. בהתאם לסדרת ספרים בשם Great Ages of Man (עידנים חשובים בתולדות האדם), היא ”הרהיבה עוז להטיף את האמונה הקיצונית [של הפילוסופים] שהאדם יכול לשפר את גורלו אם במקום אמונה יהפוך את ההיגיון לעיקרון המנחה בחייו”. איזכור אלהים בלט בהיעדרו. ”באמצעות בחירת הנושאים שהיתה בידם”, מציין הספר The Modern Heritage (המורשת בת־זמננו), ”הבהירו העורכים שדת אינה מהדברים שעל האדם לדעת”. אין זה מפתיע אפוא, שהכנסיה ניסתה למנוע את הפצת האנציקלופדיה. התובע הכללי גינה אותה כחותרת תחת אושיות הפוליטיקה, המוסר והדת.
חרף האויבים שהיו לה, כ־000,4 איש רכשו את האנציקלופדיה של דידרו — מספר מדהים, בהתחשב במחירה המופרז. היה זה רק עניין של זמן בטרם מגמה אתיאיסטית סמויה זו תפרח ותתפתח להתכחשות לאלהים במלוא עלוותה.