קץ לשנאה בכל רחבי העולם
לפני כאלפיים שנה, קבוצת מיעוטים היתה מטרה לשנאה. טרטוליינוס מסביר את הגישה הרומית שהיתה רווחת כלפי המשיחיים הקדומים: ”אם לא יורדים גשמים מן השמים, אם מתחוללת רעידת־אדמה, אם פורצים רעב או מגיפה, מייד התביעה הקולנית היא ’יושלכו המשיחיים אל האריות!’”
חרף היותם מטרה לשנאה, המשיחיים הקדומים עמדו בפיתוי לנקום על אי־הצדק. בדרשת־ההר המפורסמת שלו, אמר ישוע המשיח: ”שמעתם כי נאמר ’אהוב את רעך ושנא את אויבך’. ואני אומר לכם, אהבו את אויביכם והתפללו בעד רודפיכם” (מתי ה׳:43, 44).
היתה זו המסורת היהודית שבעל־פה שגרסה, ש’שנאת האויב’ היתה הדבר הנכון לעשותו. אולם, ישוע אמר כי עלינו לאהוב את אויבנו ולא רק את ידידנו. הדבר קשה לביצוע אך אפשרי. אהבת האויב אין משמעה לחבב את כל דרכיו או מעשיו. המלה היוונית המופיעה בספר מתי, גזורה מהמלה אגפה, המתארת אהבה הפועלת בתואם עם עיקרון. אדם המגלה אגפה, אהבה עקרונית, מיטיב גם עם אויב השונא אותו והמתעלל בו. מדוע? משום שזוהי הדרך לחקות את המשיח ולהתגבר על השנאה. חוקר יווני ציין: ”[אגפה] מאפשרת לנו לכבוש את הנטייה הטבעית שלנו לכעוס ולטפח מרירות”. אך, האם הדבר יהיה מעשי בעולם רווי השנאה של ימינו?
יש להודות, לא כל אלה הטוענים שהם משיחיים, נחושים בדעתם לחקות את דוגמת המשיח. מעשי הזוועה שאירעו לאחרונה ברואנדה, בוצעו על־ידי קבוצות אתניות, שרבים מחבריהן מתיימרים להיות משיחיים. פִּילַר דיאז אספלוסין, נזירה קתולית שפעלה ברואנדה במשך 20 שנה, סיפרה על תקרית משמעותית. אדם הגיע לכנסייתה, כשהוא אוחז בידו כידון, שללא ספק נעשה בו שימוש. הנזירה שאלה אותו: ”מדוע אתה משוטט והורג אנשים? האינך חושב על המשיח?” הוא טען שהוא אכן חושב עליו, והמשיך להיכנס לכנסייה, כרע ברך ודקלם בלהט את סדר התפילה. אך לאחר שסיים, יצא לדרכו כדי להמשיך להרוג. ”הדבר מראה שאיננו מלמדים את הבשורה כראוי”, הודתה הנזירה. אולם, כשלונות אלה אין משמעם שהמסר של ישוע לוקה בחסר. אלה המקיימים את המשיחיות האמיתית יכולים להתגבר על השנאה.
התגברות על השנאה במחנה־ריכוז
מקס ליבסטר הוא יהודי שחי בתקופת השואה. אף שמשמעות שם משפחתו היא ”אהוב”, הוא היה עֵד לכמות נדיבה של שנאה. הוא מתאר את שלמד בגרמניה הנאצית על אהבה ושנאה.
”גדלתי בקרבת מַנְהַיים, גרמניה, במרוצת שנות ה־30’. היטלר טען שכל היהודים היו ספסרים עשירים שניצלו את העם הגרמני. אך, האמת היא שאבי היה סתם סנדלר פשוט. למרות זאת, בגלל השפעת התעמולה הנאצית, השכנים החלו לצאת נגדנו. כשהייתי נער, כפרי מרח בכוח דם של חזיר על מצחי. עלבון גועלי זה היה רק שמץ ממה שעמד לקרות. בשנת 1939, הגסטפו אסר אותי והחרים את כל רכושי.
”מינואר 1940 עד מאי 1945, נאבקתי על חיי בחמישה מחנות־ריכוז שונים, זכסנהאוזן, נוֹיֶנְגַמֶה, אושוויץ, בּוּנָה ובוכנוולד. אבי, שגם הוא נשלח לזכסנהאוזן, מת במרוצת החורף האיום של שנת 1940. בעצמי נשאתי את גופתו אל המשרפה, שם נחה ערימת גוויות המיועדות לשריפה. סך־הכל, שמונה מבני משפחתי מתו במחנות.
”אנשי הקַפּוֹ היו שנואים על האסירים אפילו יותר משומרי ה־אס.אס. אנשי הקַפּוֹ היו אסירים ששיתפו פעולה עם ה־אס.אס., וכך נהנו מטובות הנאה מסוימות. הם נתמנו לאחראים על חלוקת המזון, ואף פיקחו על הלקאת האסירים האחרים. תדירות, נהגו באי־צדק ובאופן שרירותי. אני סבור שהיו לי סיבות מוצדקות למכביר לשנוא הן את ה־אס.אס. והן את אנשי הקַפּוֹ, אך במהלך מאסרי למדתי שבאהבה טמון כוח רב יותר מאשר בשנאה.
”גבורת האסירים שהיו עדי־יהוה שכנעה אותי שאמונתם מבוססת על המקרא — והפכתי בעצמי לעד. ארנסט ווַאוּר, עֵד שפגשתי במחנה־הריכוז נוֹיֶנְגַמֶה, האיץ בי לטפח את הגישה הנפשית של המשיח. המקרא אומר ש’כאשר חירפוהו לא השיב חירוף, סבל ולא איים, כי אם מסר דינו לשופט הצדק’ (פטרוס א׳. ב׳:23). ניסיתי לנהוג על־פי דוגמתו, להשאיר את הנקם בידי אלוהים, שופט כל הארץ.
”השנים שעברו עלי במחנות לימדו אותי, שלעתים קרובות אנשים מבצעים מעשים רעים עקב בערות. גם לא כל שומרי ה־אס.אס. היו רעים — אחד מהם הציל את חיי. פעם סבלתי מהתקפת שלשולים קשה, והייתי חלש מכדי ללכת מהמקום בו עבדתי אל המחנה. למחרת, הייתי אמור להישלח לתאי־הגזים שבאושוויץ, אך שומר אס.אס., שמוצאו היה מן האיזור בגרמניה שממנו באתי, התערב לטובתי. הוא דאג שאעבוד בקפיטריה של ה־אס.אס., שם יכולתי לנוח מעט עד שהחלמתי. יום אחד התוודה בפניי: ’מקס, אני מרגיש שאני נמצא על רכבת שנוסעת במהירות גדולה ושיצאה מכלל־שליטה. אם אקפוץ ממנה, איהרג. אם אשאר עליה, אתרסק!’
”אנשים אלה היו זקוקים לאהבה בדיוק כמוני. למעשה, היו אלה אהבה ורחמים, יחד עם אמונתי באלוהים, שאפשרו לי להתמודד עם התנאים האיומים ועם הסכנה היומיומית של הוצאה להורג. אינני יכול לומר שנותרתי בחיים ללא פגע, אך הצלקות הנפשיות שלי היו מינימליות”.
החום וטוב־הלב שמקס עדיין מקרין גם לאחר 50 שנה, מהווים עדות מרשימה לאמת שבדבריו. המקרה של מקס אינו יחיד במינו. היתה לו סיבה מוצקה להתגבר על השנאה — הוא רצה לחקות את המשיח. אחרים שהמקרא מנחה את חייהם, פועלים בדרך דומה. סימון, אחת מעדי־יהוה מצרפת, מסבירה כיצד למדה מהי משמעותה האמיתית של האהבה הלא־אנוכית.
”אמי, אֵמה, שהפכה לעדה זמן קצר לפני מלחמת־העולם השנייה, לימדה אותי שתדירות האנשים מבצעים דברים רעים משום שאינם יודעים לנהוג אחרת. היא הסבירה, שאם אנו משיבים להם שנאה, איננו משיחיים אמיתיים, משום שישוע אמר שעלינו לאהוב את אויבינו ולהתפלל בעד רודפינו (מתי ה׳:44).
”אני זוכרת מצב קיצוני שהעמיד אמונה זו במבחן. במהלך הכיבוש הנאצי של צרפת, אמא סבלה מאוד מאחת השכנות בבניין שלנו. היא דיווחה על אמא לגסטפו, וכתוצאה מכך, היתה אמא שנתיים במחנות־ריכוז גרמניים, שם כמעט מתה. לאחר המלחמה, המשטרה הצרפתית רצתה שאמי תחתום על מסמך, המרשיע אשה זו כמשתפת פעולה עם הגרמנים. אך, אמי סירבה באומרה ש’אלוהים הוא השופט והוא הגומל על טוב ועל רע’. כעבור מספר שנים, אותה שכנה חלתה בסרטן ממאיר. במקום שאמי תשמח לאיד על האסון שפקד את שכנתה, היא השקיעה שעות רבות כדי להפוך את החודשים האחרונים של חייה לנוחים ככל האפשר. מעולם לא אשכח ניצחון זה של האהבה על השנאה”.
שתי דוגמאות אלה מדגימות את כוחה של האהבה העקרונית לנוכח אי־צדק. אולם, המקרא עצמו אומר כי ”עת לאהוב ועת לשנוא” (קהלת ג׳:1, 8). כיצד ייתכן הדבר?
עת לשנוא
אלוהים אינו מגנה כל סוג של שנאה. המקרא אומר בנוגע לישוע המשיח: ”אהבת צדק ותשנא רשע” (עברים א׳:9). קיים הבדל בין שנאת הרע ובין שנאת אדם שעושה רע.
ישוע היווה דוגמה לאיזון הנאות בין אהבה ושנאה. הוא שנא צביעות, אך ניסה לעזור לצבועים לשנות את אורח־החשיבה שלהם (מתי כ״ג:27, 28; לוקס ז׳:36–50). הוא גינה אלימות, אך התפלל עבור אלה שהוציאוהו להורג (מתי כ״ו:52; לוקס כ״ג:34). ואף־על־פי שהעולם שנא אותו שנאת חינם, הוא הקריב את חייו כדי לתת לעולם חיים (יוחנן ו׳:33, 51; ט״ו:18, 25). הוא הותיר לנו מופת מושלם של אהבה עקרונית ושל שנאה אלוהית.
אי־צדק עלול לעורר בנו תרעומת מוסרית, כשם שחש ישוע (לוקס י״ט:45, 46). אולם, משיחיים אינם מוסמכים לנקום במו־ידיהם. ”אל תשלמו לאיש רעה תחת רעה”, יעץ פאולוס למשיחיים ברומא. ”עד כמה שהדבר בידכם חיו בשלום עם כל אדם. יקיריי, אל תתנקמו... אל תניח לרע להתגבר עליך, אלא התגבר על הרע בטוב” (רומים י״ב:17–21). כשאנו אישית מסרבים לתת לשנאה לקנן בנו או לנקום על הרע, האהבה מנצחת.
עולם ללא שנאה
כדי שהשנאה תיעלם בקנה־מידה כלל־עולמי, הגישות המושרשות במיליוני בני־אדם חייבות להשתנות. כיצד ניתן להשיג זאת? פרופסור ארווין סטאוב ממליץ על הדברים הבאים: ”אנו גורעים מערכם של אלה שבהם פגענו, ומעריכים את אלה אשר להם עזרנו. ככל שאנו מעריכים יותר את האנשים אשר להם אנו מסייעים, וחשים את הסיפוק הטבעי הנובע מעזרתנו, בהדרגה אנו גם רואים בעצמנו אנשים איכפתיים ומועילים יותר. אחת המטרות שלנו חייבת להיות יצירת חברוֹת, שבהן ההשתתפות בעשייה עבור אחרים נרחבת ככל האפשר” (The Roots of Evil [שורשי הרע]).
במילים אחרות, סילוק השנאה דורש יצירת חברה, שבה אנשים לומדים לאהוב על־ידי עזרה הדדית, חברה שבה אנשים שוכחים את כל האיבה הנגרמת על־ידי דעות קדומות, לאומנות, גזענות ושבטיות. האם קיימת חברה מעין זו? חשוב על החוויה של אדם שראה במו־עיניו שנאה במהלך ’המהפכה התרבותית’ בסין.
”כשפרצה ’המהפכה התרבותית’, למדנו שאין מקום לפשרות ב’מלחמת המעמדות’. שנאה היתה נטייה רווחת. הצטרפתי ל’משמרות האדומים’ והתחלתי לחפש בכל מקום אחר ’אויבי המהפכה’ — אפילו בקרב בני־משפחתי. אף שאותה עת הייתי רק נער בגיל העשר’ה, השתתפתי בחיפושים בבתים, שבהם חיפשנו עדות ל’נטיות ריאקציונריות’. ניהלתי גם אסיפה פומבית שגינתה את ’מתנגדי המהפכה’. כמובן, לעתים, האשמות אלה היו מבוססות על עוינות אישית יותר מאשר על שיקולים פוליטיים.
”ראיתי אנשים רבים — צעירים ומבוגרים, גברים ונשים — מקבלים עונשים גופניים שהפכו יותר ויותר אכזריים. אחד ממוריי בבית־הספר — אדם טוב — הוצג לראווה במצעד כאילו היה פושע. כעבור חודשיים, מורה אחר, מכובד מאוד בבית־ספרי, נמצא מת בנהר סוּג׳וּ, והמורה שלי לאנגלית נאלץ לתלות את עצמו. הייתי המום ונבוך. היו אלה אנשים טובי־לב. יחס מעין זה כלפיהם היה מוטעה! לכן, ניתקתי את כל קשריי עם המשמרות האדומים.
”אינני סבור שתקופה זו של שנאה שהשתלטה על סין לזמן קצר היתה מקרה בודד. המאה הזו היתה עדה להתפרצויות שנאה רבות. אולם, אני משוכנע שהאהבה יכולה לגבור על השנאה. זהו דבר שבו חזיתי במו־עיניי. כשהתחלתי להתרועע עם עדי־יהוה, התרשמתי מן האהבה האמיתית שהראו כלפי אנשים בני גזעים ורקעים שונים. אני מצפה בכליון־עיניים לעת שבה, כשם שהמקרא מבטיח, כל האנשים ילמדו לאהוב איש את רעהו”.
אכן, החברה הבינלאומית של עדי־יהוה הינה עדות חיה, שניתן לשים קץ לשנאה. יהא אשר יהא הרקע של העדים, הם משתדלים להמיר את הדעות הקדומות בכבוד הדדי ולסלק כל שמץ של שבטיות, גזענות או לאומנות. אחד מיסודות הצלחתם הוא נחישותם לחקות את ישוע המשיח בהפגנת אהבה המונחית על־ידי עיקרון. יסוד נוסף הוא ציפייתם למלכות אלוהים שתביא קץ לכל אי־צדק שממנו הם סובלים.
מלכות אלוהים היא הפתרון המוחלט להשגת עולם ללא שנאה, עולם שבו אפילו לא יהיה רשע שאותו צריך לשנוא. כשהיא מתוארת במקרא כ”שמים חדשים”, מלכות שמימית זו תערוב לכך שלא ישרור בעולם אי־צדק. היא תשלוט על ”ארץ חדשה”, או על חברת אנשים שלמדו לאהוב איש את רעהו (פטרוס ב׳. ג׳:13; ישעיהו נ״ד:13). מבצע חינוכי זה כבר בעיצומו, כשם שמעידות חוויותיהם של מקס, סימון ורבים אחרים. זהו מעט מזער מן התוכנית חובקת־העולם לשים קץ לשנאה ולגורמיה.
באמצעות הנביא ישעיהו, תיאר יהוה את התוצאה: ”לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי, כי מלאה הארץ דעה את יהוה כמים לים מכסים” (ישעיהו י״א:9). אלוהים עצמו יקרא לחדול לשנוא. אכן תהא זו העת לאהוב.
[תמונות בעמוד 6]
הנאצים טבעו מספר אסיר בזרועו השמאלית של מקס ליבסטר
[תמונה בעמוד 7]
בקרוב, שנאה תהא נחלת העבר