מי היו בעלי המסורה?‏

יהוה,‏ ”‏אל אמת”‏,‏ דאג לכך שדברו,‏ המקרא,‏ ישתמר (‏תהלים ל״א:‏6‏)‏.‏ אך,‏ מאחר שהשטן,‏ אויב האמת,‏ ניסה להשחיתו ולהשמידו,‏ כיצד הגיע המקרא לידינו,‏ ביסודו של דבר,‏ כשם שנכתב?‏ (‏ראה מתי י״ג:‏39‏.‏)‏

חלק מן התשובה נמצא בהערת פרופסור רוברט גורדיס:‏ ”‏הישגם של הסופרים העברים,‏ המכונים בעלי המסורה או ’‏משמרי המסורת’‏,‏ לא זכה להערכה מספקת.‏ סופרים אלמונים אלה העתיקו את ספר הקודש בדקדקנות ובדאגה אוהבת”‏.‏ אף שרוב המעתיקים הללו נשארו אלמונים עבורנו כיום,‏ שמה של אחת ממשפחות בעלי המסורה מתועד בבירור — בן אשר.‏ מה ידוע לנו עליה ועל בעלי המסורה האחרים?‏

משפחת בן אשר

חלקו של המקרא שנכתב במקור בעברית,‏ המכונה תדירות תנ״ך,‏ הועתק נאמנה בידי סופרים יהודים.‏ מן המאה השישית ועד למאה העשירית לספירה,‏ נקראו סופרים אלה בעלי מסורה.‏ מה היה כרוך בעבודתם?‏

דורי־דורות,‏ נכתבה העברית רק בכתיב חסר־הניקוד,‏ כאשר את התנועות הוסיף הקורא.‏ אולם,‏ בתקופת בעלי המסורה,‏ ההגייה הנכונה של העברית החלה להיעלם,‏ משום שיהודים רבים לא שלטו עוד בשפה.‏ קבוצות בעלי מסורה בבבל ובישראל המציאו סימנים,‏ שנועדו להיכתב מסביב לאותיות כדי להצביע על ההטעמה ועל ההגייה הנכונה של ההברות.‏ התפתחו לפחות שלוש שיטות ניקוד שונות,‏ אך זו שהוכחה כבעלת ההשפעה הרבה ביותר היתה זו של בעלי המסורה בטבריה,‏ מקום־מגוריה של משפחת בן אשר.‏

מקורות מונים חמישה דורות של בעלי מסורה ממשפחה ייחודית זו,‏ החל באשר הזקן שחי במאה השמינית לספירה.‏ האחרים היו נחמיה בן אשר,‏ אשר בן נחמיה,‏ משה בן אשר,‏ ולבסוף אהרון בן משה בן אשר,‏ מן המאה העשירית לספירה.‏ גברים אלה היו החלוצים מבין משכללי סימני הכתיב,‏ שנועדו לבטא יותר מכל את שהיתה,‏ למיטב הבנתם,‏ ההגייה הנכונה של נוסח המקרא העברי.‏ כדי לפתח סימנים אלה,‏ היה עליהם להניח את היסוד לכללי הדקדוק העברי.‏ קודם להם,‏ מעולם לא תועדה מערכת כללים מוגדרת של הדקדוק העברי.‏ לפיכך,‏ ניתן לומר כי בעלי מסורה אלה היו מראשוני המדקדקים העברים.‏

אהרון,‏ אחרון בעלי המסורה ממורשת משפחת בן אשר,‏ היה הראשון שערך מידע זה בכתב.‏ הוא עשה כן בחיבור בשם ”‏ספר דקדוקי הטעמים”‏,‏ הספר הראשון של כללי הדקדוק העברי.‏ ספר זה היה היסוד לעבודתם של בלשנים עברים נוספים בדורות שלאחר מכן.‏ אך,‏ היה זה רק תוצר־לוואי של עבודתם החשובה יותר של בעלי המסורה.‏ מה היתה זו?‏

דרוש היה זיכרון יוצא מגדר הרגיל

בראש דאגתם של בעלי המסורה עמדה מסירה מדויקת של כל מלה ואפילו כל אות בנוסח המקרא.‏ כדי להבטיח דיוק,‏ בעלי המסורה השתמשו בשוליים שבצדי כל עמוד כדי להעלות על הכתב מידע המצביע על כל שינוי אפשרי שהכניסו מעתיקים קודמים בכתוב,‏ בין אם בשגגה ובין אם במתכוון.‏ בהערות שוליים אלו,‏ ציינו בעלי המסורה מילים וצירופים חריגים,‏ בסמנם באיזו תדירות הללו מופיעים בספר מסוים או בתנ״ך כולו.‏ הערות אלה נכתבו בתכלית הקיצור,‏ היות שהמקום היה מוגבל.‏ ככלי נוסף לעריכת בדיקה צולבת,‏ הם סימנו את המלה והאות האמצעיות שבספרים מסוימים.‏ הם הרחיקו לכת עד כי מנו כל אות שבמקרא כדי להבטיח את דיוק ההעתקה.‏

בשוליים שמעל לטקסט ומתחתיו,‏ כתבו בעלי המסורה הערות מפורטות יותר בנוגע למספר הערות מקוצרות שנכתבו בצדי הטקסט.‏a הללו היו להם לעזר לבדיקה צולבת של עבודתם.‏ מאחר שבאותם ימים הפסוקים טרם מוספרו ולא היו קונקורדנציות מקראיות,‏ כיצד התייחסו בעלי המסורה לחלקים אחרים של המקרא כדי לערוך בדיקה צולבת זו?‏ מעל לטקסט ומתחתיו,‏ כתבו הם חלק מפסוק מקביל,‏ כדי שיזכיר להם באילו מקומות נוספים במקרא נמצאות המלה או המילים המצויינות.‏ עקב מגבלת מקום,‏ נהגו הם תדירות לכתוב רק מלת־מפתח אחת,‏ שתזכיר להם כל אחד מן הפסוקים המקבילים.‏ על־מנת שהערות שוליים אלה תהיינה שימושיות,‏ היה על סופרים אלה לדעת למעשה את כל התנ״ך בעל־פה.‏

רשימות שהיו ארוכות מדי עבור השוליים,‏ הועברו לחלק אחר של כתב־היד.‏ לדוגמה,‏ הערת השוליים לבראשית י״ח:‏3‏,‏ מציינת שלוש אותיות,‏ קלד.‏ ערכן המספרי של אותיות אלה הוא 134.‏ בחלק אחר של כתב־היד,‏ מופיעה רשימה המצביעה על 134 מקומות,‏ שבהם סופרים קדם־מסורתיים השמיטו במתכוון את שם ”‏יהוה”‏ מהתנ״ך,‏ בהחליפם אותו במלה ”‏אדֹנָי”‏.‏b אף שהיו מודעים לשינויים אלה,‏ בעלי המסורה לא הרשו לעצמם לשנות את הכתוב שהגיע לידיהם.‏ במקום זאת,‏ הם הצביעו על שינויים אלה בהערות השוליים שלהם.‏ אך,‏ מדוע נהגו בעלי המסורה בהקפדה יתרה שלא לשנות את הכתוב,‏ בעוד שלפנים שינו אותו הסופרים?‏ האם אמונתם היהודית היתה שונה במהותה מזו של קודמיהם?‏

במה האמינו?‏

במרוצת תקופה זו של התפתחות המסורה,‏ היתה היהדות שסועת מאבק אידיאולוגי בעל שורשים עמוקים.‏ מאז המאה הראשונה לספירה,‏ גברה שליטתה של היהדות הרבנית.‏ עם כתיבת התלמוד ופרשנות הרבנים,‏ נדחק הכתוב במקרא למקום משני ביחס לפרשנות התורה שבעל־פה.‏c לפיכך,‏ שימורו הקפדני של נוסח המקרא עלול היה לאבד את חשיבותו.‏

במאה השמינית,‏ קבוצה הנודעת בשם קראים התקוממה נגד מגמה זו.‏ בהדגישם את חשיבותו של לימוד אישי של המקרא,‏ דחו חבריה את מרות הרבנים,‏ את פרשנויותיהם ואף את התלמוד.‏ הכתוב במקרא נתקבל אצלם כאסמכתה היחידה.‏ הדבר הגדיל את הצורך במסירה מדויקת של הכתוב,‏ ומחקרי המסורה זכו לתנופה מחודשת.‏

עד לאיזו מידה השפיעו האמונות הרבנית או הקראית על עבודתם של בעלי המסורה?‏ מ״ה גושן־גוטשטיין,‏ מומחה לכתבי־יד של התנ״ך,‏ מצהיר:‏ ”‏בעלי המסורה היו משוכנעים.‏.‏.‏ שהם מקיימים מסורת עתיקה,‏ ועבורם פגיעה מכוּונת בה נחשבה לפשע החמור מכל”‏.‏

בעלי המסורה ראו בהעתקה נכונה של הכתוב המקראי משימה קדושה.‏ אף שאולי היו להם שיקולים דתיים נוספים,‏ שהיוו מניע אישי עז למעשיהם,‏ נראה כי עבודת המסורה עצמה התנשאה מעל למחלוקות אידיאולוגיות.‏ הערות השוליים הכה תמציתיות לא הותירו כל מקום לוויכוחים תיאולוגיים.‏ הכתוב המקראי עצמו היה עבורם למפעל־חיים;‏ הם לא היו נוגעים בו לרעה.‏

הפקת תועלת מעבודתם

אף שעם־ישראל מלידה חדל להיות עמו הנבחר של אלוהים,‏ מעתיקים יהודים אלה היו מסורים לחלוטין לשימורו המדויק של דבר־אלוהים (‏מתי כ״א:‏42–44;‏ כ״ג:‏37,‏ 38‏)‏.‏ הישגם של משפחת בן אשר ושל יתר בעלי המסורה,‏ מסוכם היטב על־ידי רוברט גורדיס,‏ שכתב:‏ ”‏עובדים ענווים,‏ אך חסרי לאות אלה.‏.‏.‏ ביצעו באלמוניות את משימתם המאומצת לשמור על נוסח המקרא מפני אובדנו או שינויו”‏ (‏The Biblical Text in the Making [‏גיבושו של נוסח המקרא]‏)‏.‏ עקב כך,‏ כאשר מְתקני־הדת בני המאה ה־16,‏ כגון לותר וטינדֶל,‏ סירבו להיכנע לְמָרות הכנסייה והחלו לתרגם את המקרא לשפות נפוצות למען יוכלו הכל לקרוא בו,‏ היה בידיהם נוסח עברי שמור היטב,‏ שבו יכלו להשתמש כיסוד לעבודתם.‏

עבודת בעלי המסורה מועילה לנו גם כיום.‏ הנוסחים העבריים שלהם מהווים בסיס לתנ״ך שבתרגום עולם חדש של כתבי־הקודש (‏אנג׳)‏.‏ עבודת תרגום זו ממשיכה להיעשות בשפות רבות ברוח של מסירות ודאגה לדיוק,‏ הזהה לזו שגילו בעלי המסורה הקדומים.‏ טוב נעשה אם נגלה רוח דומה כשנשים לב לדברו של יהוה אלוהים (‏פטרוס ב׳.‏ א׳:‏19‏)‏.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

כתב־יד קהיר (‏895 לספירה)‏,‏ המכיל רק את ספרי נביאים ראשונים ואחרונים,‏ מהווה דוגמה לשיטות של משה.‏ כתר ארם־צובה (‏בערך 930 לספירה)‏ וכתב־יד לנינגרד (‏1008 לספירה)‏ נחשבים לדוגמאות של שיטות אהרון בן אשר.‏

‏[‏תיבה/‏תמונה בעמוד 31]‏

שיטת ההגייה העברית

החיפוש אחר השיטה הטובה ביותר לכתיבת סימני ניקוד וטעמים נמשך דורות רבים בקרב בעלי המסורה.‏ לפיכך,‏ אין זה מפתיע למצוא התפתחות בלתי פוסקת בכל דור של משפחת בן אשר.‏ כתבי־יד שבנמצא מציגים את סגנונם ושיטותיהם של שני בעלי המסורה האחרונים בלבד,‏ משה ואהרון בני משפחת בן אשר.‏d ממחקר השוואתי של כתבי־יד אלה עולה כי אהרון פיתח כללים בנוגע להיבטים משניים מסוימים של הגייה וסימון,‏ השונים מאלה של אביו,‏ משה.‏

בן נפתלי היה בן־דורו של אהרון בן אשר.‏ כתב־יד קהיר של משה בן אשר מכיל קטעים רבים המיוחסים לבן נפתלי.‏ לפיכך,‏ ייתכן שבן נפתלי עצמו היה תלמידו של משה בן אשר או ששניהם שימרו מסורה נפוצה קדומה יותר.‏ חוקרים רבים מדברים על החילופים או ההבדלים בין שיטות בן אשר ובן נפתלי,‏ אך מ״ה גושן־גוטשטיין כותב:‏ ”‏לא יהא זה רחוק מן האמת לדבר על שתי תת־שיטות בתוך משפחת בן אשר,‏ ולכנות את הניגוד שבין גרסותיהם:‏ בן אשר נגד בן אשר”‏.‏ אם כן,‏ יהא זה בלתי מדויק לדבר על שיטת בן אשר כעל שיטה יחידה.‏ לא היתה זו עליונותן הפנימית של שיטות אהרון בן אשר,‏ שהפכה אותן לצורה הסופית המקובלת.‏ רק ההלל שנתן הרמב”‏ם,‏ הלמדן התלמודי בן המאה ה־12,‏ לטקסט של אהרון בן אשר,‏ הוא שגרם להעדפה זו.‏

‏[‏תמונה בעברית]‏

חלק משמות ו׳:‏2 בכתיב חסר־ניקוד ובכתיב מנוקד ומוטעם

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 29]‏

טבריה,‏ מרכז פעילותם של בעלי המסורה במאות השמינית עד העשירית לספירה

‏[‏שלמי תודה]‏

‏.Est (‏Near Eastern History)‏ Pictorial Archive