לא כבה אורם
בתקופת המקרא, היו ליהוה עדים נאמנים שהתנסו באכזבות ובקשיים. הם עמדו לנוכח התנגדות וכשלונות כביכול. עם זאת, הם לא נכנעו לייאוש. למעשה, לא כבה אורם.
למשל, על ירמיהו הנביא הוטלה שליחות להיות נביא אלוהים ליהודה הכופרת. הוא השמיע את האזהרה לגבי החורבן שעתיד היה לבוא על ירושלים (ירמיהו א׳:11–19). עקב כך, היו לירמיהו עימותים רבים עם בני עמו, אשר חשבוהו לרואה שחורות.
פשחור הכהן, פקיד נגיד בבית אלוהים, היכה פעם את ירמיהו בשל נבואתו ושם אותו במהפכת. מתוך מה שנראה כתבוסה, אמר ירמיהו: ”הייתי לשחוק כל היום; כולֹה לועג לי. כי מדי אדבר, אזעק. חמס ושוד אקרא. כי היה דבר יהוה לי לחרפה ולקלס כל היום”. הנביא חש רפיון־ידיים כה עז, עד כי אמר: ”לא אזכרנו [את יהוה] ולא אדבר עוד בשמו” (ירמיהו כ׳:1, 2, 7–9).
אולם, ירמיהו לא שקע בייאוש. בהתייחסו ל”דבר יהוה”, הכריז: ”והיה בלבי כאש בוערת, עצור בעצמותיי; ונלאיתי כלכל ולא אוכל” (ירמיהו כ׳:8, 9). בהיות לירמיהו מניע עז להכריז את הצהרות אלוהים, התחזק הוא על־ידי רוח־הקודש ומילא את שליחותו.
גם לשליח פאולוס היו סיבות למכביר לרפיון־ידיים, לוּ היה נכנע להן. הוא החזיק מעמד באסונות טבע, ברדיפות, במלקות וגם כשספינתו נטרפה. בנוסף לכך, ’הטורח הבא עליו יום יום היה הדאגה לכל הקהילות’ (קורינתים ב׳. י״א:23–28). אכן, מדי יום היה על פאולוס להתמודד עם בעיות, כשהוא דואג לקהילות חדשות שעזר לייסד. יתרה מזו, הוא לא היה מושלם ונאבק ב’קוץ בבשרו’, שהיה אולי ראייה לקויה (קורינתים ב׳. י״ב:7; רומים ז׳:15; גלטים ד׳:15). היו שאף דיברו על פאולוס מאחורי גבו, והדבר הגיע לאוזניו (קורינתים ב׳. י׳:10).
למרות זאת, פאולוס לא הרשה לייאוש לגבור עליו. הוא לא היה על־אנושי (קורינתים ב׳. י״א:29, 30). מה גרם בהתמדה ל’לבו לבעור’? ראשית, היתה לו תמיכה מחבריו, חלקם אף ליווהו לרומא, שם היה במעצר־בית (מעשי־השליחים כ״ח:14–16). שנית, השקפת השליח על מצבו היתה מאוזנת. האשמה היתה ברודפיו ובמתנגדיו, ולא בפאולוס. בערוב ימיו עלי־אדמות, הוא סיכם את שירותו בדרך חיובית ואמר: ”מעתה שמורה לי עטרת הצדקה אשר האדון, השופט הצדיק, יתן לי ביום ההוא” (טימותיאוס ב׳. ד׳:8).
מעל לכל, פאולוס פנה בקביעות ליהוה אלוהים בתפילה, ו’האדון עמד איתו וחיזקו’ (טימותיאוס ב׳. ד׳:17). ”הכל”, אמר פאולוס, ”אני יכול בעזרתו של הנותן בי כוח” (פיליפים ד׳:13). תקשורת עם אלוהים ועם אחיו המשיחיים, נוסף על הערכתו החיובית בנוגע לשירותו, עזרו לפאולוס להמשיך בשירות יהוה.
אלוהים השרה מרוחו על פאולוס כדי שיכתוב: ”אל נא ירפו ידינו מעשות טוב; בבוא העת נקצור, אם לא נרפה” (גלטים ו׳:7–9). מה נקצור? חיי־נצח. אם כן, הייה כירמיהו, פאולוס ועדים נאמנים רבים אחרים של יהוה, המוזכרים בכתבי־הקודש. כן, הייה כמותם, ואל תשקע בייאוש. אל תרשה לאורךָ לכבות. (השווה מתי ה׳:14–16.)
[תמונות בעמוד 16]
פאולוס וירמיהו לא הרשו לאורם לכבות