האלימות פושה בכל
הנהג יושב במכוניתו, ממתין שאור הרמזור יתחלף. לפתע, הוא מבחין באיש בעל־גוף המתקדם לעברו, צועק גסויות ומנפנף באגרופו. הנהג ממהר לנעול את דלתות מכוניתו ולסגור את החלונות, אך הבריון ממשיך להתקרב. כשהוא מתכופף, האיש מטלטל את הרכב ומנסה לעקור את דלת המכונית ממקומה. לבסוף, מתוך תסכול הוא מרים את אגרופו הכבד, מטיח אותו בשמשה הקדמית ומנפצה לרסיסים.
האם זוהי סצינה מסרט פעולה? לא! היה זה ריב תנועה באי אואהו שבהוואי, הידוע באווירה השלווה והשקטה השוררת בו.
אין זה מפתיע. בריחים על דלתות, סורגים המכסים חלונות, אנשי אבטחה בבניינים ואף שלטים המתנוססים על אוטובוסים ולשונם: ”הנהג אינו נושא כסף מזומן” — הכל מצביע על דבר אחד: האלימות פושה בכל!
אלימות בבית
זה זמן רב, ביתו של האדם זוכה להוקרה כקן בטוח. אולם, תמונה אידילית זו משתנה במהירות. אלימות במשפחה, הכוללת התעללות בילדים, הכאת בן־הזוג ורצח, עולה לכותרות במהדורות החדשות בכל רחבי העולם.
למשל, ”לפחות 000,750 ילדים בבריטניה עלולים לחוות טראומה ארוכת טווח משום שהם נחשפים לאלימות בבית”, אומר Manchester Guardian Weekly (גרדיאן וויקלי של מנצ׳סטר). הדיווח התבסס על מחקר שהעלה גם כי ”שלוש מתוך ארבע נשאלות אמרו שילדיהן היו עדים לתקריות אלימות, וכמעט שני שלישים מן הילדים ראו את אמם מוכה”. בדומה לכך, על־פי יו. אס. ניוז אנד וורלד ריפורט, המועצה המייעצת של ארה״ב להתעללות בילדים ולהזנחתם העריכה כי ”000,2 ילדים, מרביתם מתחת לגיל 4, מתים מדי שנה מידי ההורים או המטפלים”. מספר זה גדול ממספר מקרי המוות כתוצאה מתאונות־דרכים, מטביעה או מנפילה, מציין הדיווח.
אלימות בבית כוללת גם התעללות בבן־הזוג, החל בהדיפה או בדחיפה גסה וכלה בסטירה, בבעיטה, בחניקה, בהכאה, באיום בסכין או באקדח ואפילו בהריגה. כיום, אלימות מסוג זה היא דו־סטרית. אחד המחקרים מגלה כי בין הדיווחים על אלימות בקרב בני־זוג, ברבע מן המקרים הגבר הוא שהחל בכך, ברבע נוסף — האשה, והתיאור ההולם ביותר לשאר הוא קטטה שבה שני בני־הזוג אשמים.
אלימות במקום־העבודה
מחוץ לבית, מקובל היה שבמקום־העבודה האדם מוצא סדר, כבוד ואדיבות. אך, נראה כי פני־הדברים השתנו. למשל, מסטטיסטיקה שערכה מחלקת המשפטים של ארה״ב עולה, כי מדי שנה יותר מ־000,970 איש נופלים קורבן לפשע אלים במקום־העבודה. במילים אחרות, ”עובד אחד מכל ארבעה יפול קורבן לסוג כלשהו של אלימות במקום־העבודה”, על־פי הדיווח שנתפרסם בכתב־העת Professional Safety—Journal of the American Society of Safety Engineers (בטיחות מקצועית — כתב־העת של החברה האמריקנית למהנדסי בטיחות).
הדבר המטריד ביותר באלימות במקום־העבודה הוא שאין היא מוגבלת לקטטות ולהכפשות. ”אלימות, שעובדים מכוונים במיוחד נגד מעבידים ונגד עובדים אחרים, היא סוג הרצח ההופך לנפוץ ביותר בארה״ב”, לדברי הדיווח. בשנת 1992, אחד מכל שישה מקרי מוות הקשורים לעבודה היה רצח; בקרב הנשים, המספר הגיע לאחד מכל שניים בקירוב”. אין להכחיש כי גל האלימות שוטף את מקום־העבודה, שנחשב בעבר למקום ששורר בו סדר.
אלימות בספורט ובבידור
ספורט ובידור מבוקשים כאמצעים להסחת־דעת או לנופש, שמטרתם לרענן את האדם לקראת מאמצים חשובים יותר בחיים. כיום, הבידור מהווה תעשייה המגלגלת מיליארדים רבים של דולרים. כדי להשיג נתח גדול ככל האפשר משוק רווחי זה, מארגני תוכניות בידור אינם בוחלים בשום אמצעי העומד לרשותם. אחד האמצעים הללו הוא אלימות.
למשל, פורבס, כתב־עת עסקי, דיווח כי יצרן של משחקי־וידיאו מציע משחק־מלחמה פופולרי, שבו הלוחם שובר את עמוד־השדרה של היריב ועורף את ראשו, בשעה שהצופים מריעים, ”חסל אותו!” ”חסל אותו!” אך, גרסה אחרת של אותו משחק, שמציעה חברה מתחרה, אינה מכילה קטע זה של שפיכות־דמים. ומהי התוצאה? הגרסה האלימה יותר נמכרת יותר מן המתחרה שלה ביחס של 3 ל־2. והדבר מתבטא בכסף רב. כאשר הגרסאות הביתיות של משחקים אלה יצאו לשוק, גרפו החברות רווח של 65 מיליון דולר בכל רחבי העולם בשבועיים הראשונים בלבד! כאשר מדובר ברווח, האלימות היא רק פיתיון נוסף עבור הצרכנים.
אלימות בספורט היא דבר שונה בתכלית. פעמים רבות השחקנים מתגאים בנזק שהם מסוגלים להסב. למשל, במשחק הוקי אחד בשנת 1990, בוצעו 86 עבירות עונשין — שיא שלא היה כדוגמתו. המשחק נפסק על־ידי מהומה רבתי שארכה שלוש שעות וחצי. אחד השחקנים טופל עקב פציעות שכללו שבר בעצם־הפנים, שריטה בקרנית־העין וחתך. מה הסיבה לאלימות זו? אחד השחקנים הסביר: ”כאשר אתה מנצח במשחק שבו התלהטו הרוחות ושבו היו מאבקים רבים, אתה חוזר הביתה בתחושה שאתה קצת יותר קרוב לחברי קבוצתך. חשבתי שהמאבקים הפכו את המשחק למשהו ממש רוחני”. בחלק רב מאוד מן הספורט כיום, נראה שאלימות כבר אינה אמצעי להשגת מטרה אלא המטרה עצמה.
אלימות בבית־הספר
בית־הספר נחשב תמיד למעוז שבו הצעירים יכולים לזרות אל הרוח את דאגותיהם ולהתמקד בפיתוח שכלם וכושרם הגופני. אולם כיום, בית־הספר כבר אינו מקום מבטחים. סקר גַאלוֹפּ משנת 1994 העלה כי האלימות והכנופיות מהוות הבעיה הראשונה במעלה בבתי־ספר ממלכתיים בארה״ב, בהותירן מאחור את בעיית המימון, שעמדה בראש הרשימה אשתקד. מהי חומרת המצב?
לשאלה, ”האם אי־פעם נפלת קורבן למעשה אלים שהתרחש בבית־הספר או בסביבתו?” כמעט רבע מהתלמידים בסקר שנערך השיבו בחיוב. זו היתה גם תשובתם של יותר מעשירית מן המורים. ממצאי סקר זה העלו, כי 13 אחוז מן התלמידים, בנים ובנות, הודו שנשאו עימם כלי־נשק לבית־הספר במקרה זה או אחר. מרביתם טענו שעשו כן רק כדי להרשים אחרים או להגנה־עצמית. אך, תלמיד בן 17 ירה במורהו בחזה, כאשר המורה ניסה ליטול ממנו את אקדחו.
תרבות אלימה
אין להכחיש כי כיום האלימות פושה בכל. בבית, במקום־העבודה, בבית־הספר ובבידור, אנו נתקלים בתרבות אלימה. רבים החשופים לאלימות מדי יום ביומו, החלו לראות בה דבר טבעי — עד שנפלו לה קורבן. אז, הם שואלים, האם יהיה לה אי־פעם קץ? האם גם אתה היית רוצה לדעת את התשובה לכך? אם כן, הואל נא לקרוא את המאמר הבא.